ה. פירוש רבי לוי-יצחק: שמחה כפולה ומכופלת – סוד "מערת המכפלה", שם בן דבינה

אחרי המסורה היפה הזאת נפתח את לקוטי לוי יצחק. הרבי אומר בהערה בשיחה אחת שה"שמחה כפולה ומכופלת" שכתוב כאן זה "שמחת הבורא ושמחת הנברא". זה יוצא כאן פשוט מהטקסט שקראנו, שהשמחה הכפולה היש "שמחת הבורא ושמחת הנברא", ולכן קורא לזה "שמחה כפולה ומכופלת". כעת נראה איך אבא של הרבי מפרש זאת באותיות של קבלה:

שמחה כפולה ומכופלת: שמחה הוא מבינה כמו שכתוב אם הבנים שמחה [כשאני אומר שמחה, על איזו ספירה אני חושב דבר ראשון (גם למעלה וגם בנפשי)? זה כמו שאמרנו קודם, שלכל ספירה יש אור פנימי, פנימיות רדל"א זה אמונה ופנימיות מלכות זה שפלות, ושמחה זה פנימיות אמא, פנימיות הבינה, "אם הבנים שמחה". אם יש בפרק הזה כל כך הרבה שמחה וגיל, אז כל הפרק הוא פרק של אמא, של "אם בנים שמחה". זה כלל ראשון, ששמחה זה אמא זה בינה.]. ויש ד' נשים באימא. שהם לנגד הד' ההי"ן דשם ב"ן דבינה [רק באמא יש ארבע נשים. ארבע נשים באמא, כמו שנסביר, זה ארבע הנשים שנקברו במערת המכפלה – תיכף נסביר את זה. אם רוצים את המקום הכי טוב ללמוד את הפרק הזה זה לנסוע למערת המכפלה ושם ללמוד פרק גל בתניא, זה מה שיצא מהביאור של אבא של הרבי] שהן לנגד ד ההין דשם בן דבינה [עכשו זה הולך להיות אותיות של קבלה, אבל ננסה לפשט ולהסביר בטוב טעם ודעת בע"ה יתברך. ידוע שיש ארבע מילויים שם הוי', עסמ"ב – 72, 63, 45, 52 – לפי איך אני ממלא את אותיות הוה שבשם הוי' ב"ה (י תמיד יוד). אם זה הי ויו הי זה שם עב, אם זה הי ואו הי זה סג, אם זה הא ואו הא זה מה, אבל אם הכל כפול, הה וו הה, זה בן. בן זה הוי' כפול, שם בן זה פעמיים 26, בגלל שכל אות היא כפולה – מילוי ה-י (וד) גם עולה י, ואחר כך מילוי כל אות הוא בה עצמה. בדרך כלל שם בן הוא שם של מלכות, כי עב זה חכמה, כנגד ה-י שבשם בכללות, סג זה בינה, כנגד ראשונה, מה כנגד ה-ו ו-בן כנגד ה אחרונה, שזה מלכות, שפלות. אבל הוא מביא מכתבי האריז"ל שיש שם בן בבינה, וזה קשור לסוד מערת המכפלה שקראנו בפרשת חיי שרה בתורה. בדרך כלל שם בן הוא במלכות, הוא השם של המלכות. המלכות זה ה תתאה של ה', זה הבת. הרי הוי' זה אבא-אמא-בן-בת. בדרך כלל, דווקא השם שעולה בן ממוקם בבת, אבל האריז"ל אומר שיש גם שם בן באמא. למה זה כבר רומז לי? שהפנימיות של המלכות שרשה באמא. אמא זה שמחה ומלכות זה שפלות – זה כבר "מאמר השפלות והשמחה". ברגע שאני אומר שיש שם בן באמא, אז בנפש יש פה קשר ותלות בין מלכות-שפלות, "והייתי שפל בעיני", לשמחה של אמא. היחוד של שם בן שהאות ה מופיעה בו ד"פ, כי לכל ה יש גם ה במילוי. בשום שם אחר אין עוד אות ה במילוי (בשם עב ו-סג המילוי ב-י, ובשם מה המילוי הוא א). ממילא יש ד"פ האות ה, והאות ה היא תמיד אשה. לכן, אם יש ד"פ ה יש כאן ד נשים, ובעצם ארבע הנשים האלה, כמו שנסביר, אלו ד הנשים שקבורות במערת המכפלה – חוה, שרה, רבקה, לאה. אברהם כ"כ רצה לרכוש את המערה מעפרון כי ידע שאדם וחוה קבורים שם. זה "קרית ארבע" על שם ארבעת הזוגות שקבורים שם. אם כן, יש שם בן באמא. כמו שנסביר, כינוי שם בן – כמו שהוא באמא – "מערת המכפלה". בכלל, מערה זה מקום נסתר – אמא זה חלק מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו", חלק מאותם כבשים שעלינו לגלות, שעל משיח לגלות. כתוב שרשב"י זכה לכל סודות התורה – זכה לזהר שהוא "זיהרא דאמא עילאה" – בזכות המערה. לא מערת המכפלה, אבל מערה אחרת – שישב יג שנים בתוך המערה. איך האריז"ל זכה? בזכות השמחה – כך הוא כותב בעצמו, שכמו שרשב"י זכה בזכות המערה אני זכיתי בזכות השמחה. איך הבעל שם טוב זכה? יש כמה סיפורים, אבל יש ווארט אחד שזכה בזכות מקוה. כל הדברים האלה – מערה, שמחה, מקוה – זה אמא מקוה זה יסוד אמא. לטבול במקוה – טבילה אותיות הביטל, כמו שכתוב בחסידות – מכוונים "לב טהור ברא לי אלהים". "לב טהור ברא לי" ר"ת בטל – בשביל לזכות שה' יברא לי לב טהור צריך להתבטל. כשהבעל שם טוב היה טובל, ולא היה לו נר, היה לוקח חתיכת קרח מהנהר ומדליק אותה. איך צדיק פועל כזה דבר? מכח הבטול. כמו שהוא אין הוא מחזיר כל דבר לאין, ויכול לברוא אותו ליש חדש. בכל אופן, מערה זה מקום סתר, זה שייך לאמא. אבל יש מערה מיוחדת, מערת המכפלה, שהשם שלה הוא שם בן – אבל כמו שהוא באמא. יש עוד פרט בכתבי האריז"ל שלא כותב כאן אבל מאד חשוב לעניננו, שיש הה למעלה ו-הה למטה. ה כפולה זה שתי בינות ו-ה כפולה למטה זה שתי תבונות. בפשטות בחסידות מסבירים את ההבדל שבינה כח התפיסה – החכמה זה ברק המבריק על השכל, והיכולת בנפש לתפוס את הברק שלא יברח ויתעלם זה הבינה. הברק מאיר לחצי שניה ומיד יתעלם, אם אין כח בנפש לתפוס אותו. הכח לתפוס זה בינה, אבל אחר כך יש כח לקלוט בנפש – כח הקליטה זה תבונה. בינה זה כח התפיסה ותבונה כח הקליטה, שני דברים שונים, אבל שניהם באמא. האריז"ל אומר שכל אחד הוא כפול בשם בן של אמא, ש-ה עליונה כפולה היא שתי בחינות של בינה, שתי בחינות של תפיסה, ולמטה יש שתי תבונות, שתי בחינות של קליטה בנפש.]. שהה' הוא כפול בשם. וכל ה' בפני עצמו הוא גם כן כפול כי מילואו הוא גם כן ה'. ועיין בלקוטי תורה להאריז"ל פ' חיי שרה בענין מערת המכפלה. ובשער הפסוקים (מהש"ש להרח"ו ז"ל זיע"א.) שם [מי שרוצה לראות יסתכל בלקו"ת חיי שרה וגם שער הפסוקים, שחסידים לא למדו, מציין בסוגריים שזה משער הפסוקים למהר"ש ויטאל שלא כ"כ הכירו באשכנז, אבל מציין לשם כי יש שם חידוש, וצריך לעיין ולצטט במלואו איך האריז"ל מסביר, קודם כל בלקו"ת ואח"כ בשער הפסוקים]. ובע"ח שער עי"מ סופ"ד כמדומה. [כעת מסביר מה אדה"ז מתכוון שמחה כפולה ומכופלת" – אדמו"ר הזקן לא סתם זורק מילים, אלא כל מילה עם כוונה:] זהו כפולה מה שהה' הוא כפול ה' ראשונה ה' אחרונה. [שמחה כפולה זה שיש שתי ההין של השרש של י-ה-ו-ה, אבל "שמחה כפולה ומכופלת" היינו שכל ה בפני עצמה מתמלאת עם עוד ה:] ומכופלת. מה שכל ה' בפני עצמו הוא כפול כי מלואו הוא ה'. [ככה הוא מפרש את הפשט – על דרך הקבלה – של "שמחה כפולה ומכופלת", ומוסיף"] ויש לומר שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' כו' [הפשט, שגם הרבי כתב, שיש שמחה הבורא ושמחת הנברא, ובלשון התניא מתחיל עם שמחת הנפש המשכלת, שזה שמחת הנברא] הוא מה' אחרונה והוא כפל. כי מילואו הוא גם כן ה'. והיינו אתו בה' הפשוט. עמו בה' המלוי. [פירוש נפלא, דבר שמאד מתקבל על הדעת, שאם יש "שמחת הנברא" – שמחת הנפש המשכלת, לעומת שמחת ה', שמחת הבורא (שה' שמח ואני חווה את שמחתו) – אז אם יש ה עילאה ו-ה תתאה בשם בן, והכל זה שמחה (הכל בינה, "אם הבנים שמחה"), אז שמחת הנפש שלי, ובמיוחד שאני שמח בגלל שאני מכיר בעצמי שאני הדיוט ושפל אנשים ("מי זה הוא אשר ערב לבו לגשת אלי"), זה ודאי ה תתאה, המלכות של הבינה, התבונה. זה גם מאד מתקשר להסבר החסידות ל-ה תתאה שבבינה, שזה כח הקליטה. קליטה זה "אליבא דנפשיה" – מה שהנפש המשכלת יודעת מקרבת ה' ושמחה בקרבת ה' יש בזה קליטה, בגלל שזה אליבא דנפשיה, זה הוא. אני קולט שה' אתי, אתו-עמו. עכשיו הוא מדייק דיוק נפלא, ש"אתו עמו" – זה בטוי יפה, אבל לא כותב בתניא רק כי זה ביטוי יפה, אלא כי יש כוונה – ש"אתו" הולך על ה תתאה השרשית ו"עמו" על ה המילוי של ה תתאה. אלו שתי תבונות – שתיכף ננסה להסביר – וזה הכל שמחת הנברא. אבל מה זה שאני מרגיש את שמחת הבורא? שמחת הבורא זה ה עילאה. לפי ההסבר החסידי זה מאד יפה, שמחת הבורא – שאני חווה שה' שמח בדירתו בתחתונים – זה לא בדרך קליטה, אלא רק תפיסה. יש לי איזו תפיסה, אור גדול של ברק המבריק על השכל, שה' שמח. לי בתור יהודי יש קשר לזה, "ישראל עלו במחשבה" – עלו ב-ה עילאה, וכאן זה ה עילאה שב-ה עילאה (כללות הבינה). שם ישראל "עלו במחשבה" – עלו בשמחה – שיכולים להשיג את שמחת ה', לתפוס את זה. לא לקלוט אלא לתפוס. שמה יש את השמחה העליונה, שמחת הבורא, שגם אני חווה. הוא מוסיף לדייק שהכפילות הזו חוזרת בביטוי של שמחת הבורא:] עוד זאת ישמח בכפלים כו' הוא מה' ראשונה שהוא ג"כ כפול. ה' הפשוט וה' המלוי.

זה בעצם כל הפירוש שלו. אין לו דיוק בתניא לשתי אותיות ה של ה עילאה כמו שהיה לו דיוק לגבי שתי ההין של ה תתאה. ל-ה תתאה היה דיוק מפורש – "אתו עמו". לגבי ה עילאה אין לו את הדיוק הזה, אז אנחנו צריכים לנסות להשלים איפה זה מדויק בלשון התניא.

קראנו עד כאן, נעשה הפסקה, נשיר שיר, ואז נמשיך את ה"מכה בפטיש" בע"ה.

לחיים לחיים.