בע"ה

ח"י אלול ס"ט (אחרי שחרית) – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אך צדיקים", ג' תנועות.

לחיים לחיים, שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל.

ניגנו "כתיבה וחתימה טובה". לחיים לחיים.

היום זה ארבע מאות שנה למהר"ל מפראג, אז כבר אפשר לצאת ממצרים. הבעל שם נכנס לשנת ה-חדש שלו, ה-312, ואדמו"ר הזקן נכנס לשנת ה-רסה שלו. הסימן של הבעל שם טוב בשנה הבאה, מהיום, זה חדש. המלה העיקרית בתנ"ך של רסה זה אחרון – "ותשחק ליום אחרון". יחד זה חדש-אחרון, זה השנה הזאת. הכל מתחיל מהמהר"ל, כידוע שקודם צריך להיות העלאת מ"נ לזיווג העליון, זה הילולא – ההילולא של המהר"ל – ועל ידי הזיווג שנעשה בזכות העלאת המ"נ שלו ירדו שני המאורות הגדולים מן השמים. "עיר וקדיש מן שמיא נחת" בשנת נחת, ואחר כך, כעבור מז שנה, כשהבעל שם טוב אמר את הפרק שלפני התקיעות – אז בתקיעות שופר נולד אדה"ז. הוא באמת בחינת שופר, כמו שהסברנו לאחרונה על "תקעו בחדש שופר" – חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם – שה"חדשו" זה הבעל שם טוב וה"שפרו" זה אדה"ז, מייסד חב"ד. היות שאנחנו ב-יב הימים האחרונים לפני ר"ה, ולפי המסורת מהבעל שם טוב זה תיקון יב חדשי השנה שעברה והכנה ל-יב חדשי שנה הבאה אז כעת זה ר"ה – מה שאנחנו כאן יחד זה תפלת ר"ה, "הכל הולך אחר הראש", "בתר רישא גופא אזיל".

בתניא, באגה"ק יד, שהיה חת"ת לפני כמה ימים, כתוב על ר"ה שבכל שנה ושנה יש אור חדש שיורד מהשמים, אור שלא היה בעולם כלל מאז ששת ימי  בראשית. הוא מסמיך את זה על הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ", שהארץ העליונה, שמכוונת כנגד הארץ התחתונה, מקבלת בכל שנה ושנה מהחכמה העילאה, אבל ממדרגה יותר גבוהה. בתוך החכמה עילאה גופא יש א"ס מדרגות, ובכל שנה יש אור יותר גבוה ממנה שמאיר מהארץ העליונה לארץ התחתונה, בסוד "תמיד עיני הוי' אלהיך בה [בארץ] מרשית שנה ועד אחרית שנה". למה צריך לכתוב "ועד אחרית שנה"? שיכתוב "לעולם ועד"! כי האור של שנה שעברה מסתלק באחרית השנה, והוא חוזר בתקיעת שופר – אור חדש שלא היה מעולם. זה ביטוי שמופיע פעם אחת בתניא, ואם מחפשים בתקליטור לא מוצאים בשום מקום בתורה – לא בחז"ל ודאי, לא בראשונים ולא באחרונים ולא בספרי הקבלה והחסידות – "אור חד ומחודש". משהו פשוט, שאין כזה ניב בכל מקום בתורה. אם מחפשים גם כן, בתוך ספרי חב"ד, אז למשל בכל הספרות של הרבי הביטוי הזה נמצא רק כאשר הוא מצטט את אגה"ק יד – מצטט לשון אדה"ז. יש דרוש אחת בתחלת תו"א, בבראשית, "צאינה וראינה", שמשתמש (חד-פעמית) בביטוי זה, ואומר שזה האור שנמשך על ידי התורה – שהנשמה יורדת לעולם הזה להתלבש בגוף ולומדת תורה, ודווקא על ידי לימוד התורה שלה בגוף נמשך "אור חדש ומחודש". הביטוי הזה מופיע פעמיים בתו"א בדרוש הזה, הרבי מהר"ש מצטט פעם אחת. בתקליטור של ספרית חב"ד למשל זה ז"פ – פעם אחת בתניא, ד"פ צטוט התניא אצל הרבי, ב"פ בתו"א, וצטוט של הרבי מהר"ש.

בכל אופן, רוצים קודם כל לדבר על הביטוי הזה. מה יכול להיות "חדש ומחודש"? זה מה שצריך לכוון בראש השנה (ושוב, עכשיו ר"ה, אנחנו פה לכבוד חדש תשרי). אם היום יום של שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדה"ז, כנראה אפשר לקשר אליהם. הבעל שם טוב הוא "חדש" – ונכנס כעת לשנת החדש שלו – ואדה"ז הוא ה"מחודש". עד עכשיו אמרנו שחב"ד זה "שפרו מעשיכם" – שאצל הבעל שם טוב בא לעולם אור חדש, ואדה"ז משפר, מתקן ומשכלל, וראשית התיקון והשיפור להמציא לו כלים. אבל כאן יש ביטוי עוד יותר אחד, במקום "חדש ומשופר", שזה שני מושגים, זה "חדש ומחודש" מיניה וביה. מה הפשט של "חדש ומחודש"? חדש זה דבר שלא היה מעולם, כמו שאומר בתניא – שלא היה בעולם. עוד יותר מזה מסביר אדהאמ"צ ורבי הלל שזה "חדש להיות אור" – קודם היה עצם, ולא היה בגדר אור גם לפני הצמצום הראשון. זה היה עצמות, לשון עצימת עינים – חשך ולא אור. כשאני אומר "אור חדש" לא רק שחדש ביחס אלי, וקודם היה נסתר ממני – כמו שסיימנו קריה"ת "הנסתרת להוי' אלהינו וגו'" – אלא שלא היה אור, וכעת חדש להיות אור. עצם מציאות האור כאן היא דבר חדש לגמרי, כך מסבירים "אור חדש". מה זה "מחודש"? על פי פשט נשמע כמו חוש התיקון של חדש אלול, לקחת משהו ישן ומקולקל ולחדש אותו. לקחת משהו משומש, והיות שהוא משומש הוא לא חלק, לא עובד בצורה הכי טובה, ולחדש אותו. את המלה "חדש" שמענו, אבל להוסיף "מחודש" זה כבר חידוש (כאמור, זה באמת חידוש, שמופיע רק פעם אחת בכל ספרי החסידות).

מהפשט נעבור ישר לרמז: חדש יודעים מה הכוונה, כמו "החדש הזה לכם" – יב צירופי הוי'. יש יב חדשים, ולכל אחד צירוף של שם הוי', וכל יב צירופי הוי' עולה חדש – אז יש התחדשות תמידית. חדש גם עולה ב"פ יוסף – ו"פ הוי'. אבולעפיא עושה מזה רמז מפורסם – "אינו גוף [= יוסף =] ולא כח בגוף", חדשי הקיץ וחדשי החרף. מחודש = משיח. אז רואים שיש משהו במחודש שעוד יותר מחדש. חדש אולי זה אברהם אבינו, היהודי הראשון, או אדם הראשון לפני החטא – משהו חדש. אם כי למדנו הרבה פעמים בישיבה שהפעם הראשונה "חדש" בתורה זה "ויקם [= יוסף] מלך חדש [= ב"פ יוסף] על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (מתחיל יוסף ונגמר יוסף, ובאמצע יש חדש העולה ב"פ חדש). הייתי מצפה ש"חדש" שייך לחומש בראשית, בו הכל חדש, אבל אין שם חדש – רק ב"מלך חדש" בחומש שמות. שם זה יותר כמו "מחודש", חדש על רקע מי שהיה קודם – קודם היה איזה מלך, או הרבה מלכים, "ואלה המלכים אשר מלכו וגו'", ואז עומד מלך חדש (או חדש ממש, או שנתחדשו גזרותיו). "מחודש" זה המשיח, אז צריך הרבה להתבונן מה זה מחודש. המחודש הזה נמשך בר"ה – זה ה"אור חדש ומחודש" כפי שאומר אדה"ז, שנמשך מדרגה יותר גבוהה בח"ע. חדש ומחודש = 26 ברבוע. אם כן, זה ביטוי מאד מושלם – הוי' ברבוע. זה רמז.

פנימיות הפשט, עומק הפשט: היות שאור חדש הוא חדש לגמרי, דבר שלא היה בגדר אור בכלל, והיות שאדה"ז מדגיש שהאור החדש הזה הוא מדרגה יותר גבוהה של "הוי' בחכמה יסד ארץ" – זה יורד מחכמה, "עיני הוי'" זה חכמה, ומדרגה יותר גבוה של עינים, של חכמה, נמשך בכל שנה לארץ החיים למעלה ומשם לארץ החיים למטה ומשם זה מתפשט בכל העולם כולו. חכמה זה "ברק המבריק על השכל", וכ"ש אם זה לגמרי חדש, שלא היה בגדר אור בכלל – רק עצם. כתוב שטבע הברק מיד להתעלם, אם אין מי שיתפוס אותו. לכן צריך את שרה לתפוס את הברק של אברהם. זה הזיווג הראשון בעם ישראל. אברהם הוא החכמה, "אברם, שכל הנעלם מכל רעיון", ויש לו ה כדי שיוכל לגלות את זה. אבל גם אחרי ה-ה הברק מבריק – "וישכם אברהם בבקר" אותיות ברק – זה מבריק ומיד מסתלק ונעלם, כמו חץ. צריך איזה כח לתפוס את הברק, וכתוב שכדי לתפוס אותו צריך כח יותר גבוה מאשר הכח לירות אותו. לתפוס את החץ באויר, את הכדור באויר, דורש כח יותר עצמי מאשר עצם הכח לירות את החץ, את הברק (כתוב שהברק הוא החץ של הקב"ה). זה שרה, לכן "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" – גדולה בנביאות, ובלשון האר"י שרש אמא עילאה למה משרש אבא עילאה, לכן יכולה לתפוס. זה עומק הפשט של "חדש ומחודש", "מרשית שנה ועד אחרית שנה". מסביר באגה"ק שברשית השנה חסר א, האור מסתלק עד תקיעת שופר – רשית אותיות תשרי, כעת מכוונים לחדש הזה – אבל מיד עם התקיעה מאיר האור. כתוב בסידור עם דא"ח שכוונת התקיעות היא להמשיך את ה-א הפשוטה שהיא שרש כל אותיות האלף-בית – זו כוונת השופר לפי הבעל שם טוב – ואז הראשית מתמלאת ב-א, וה-א היא תחלת המלה אחרית. גם כאן, כשתוקעים בשופר, מה קורה רגע אחרי זה? אפשר לשכוח מזה. לפני שופרות יש זכרונות, כדי שנוכל לזכור את התקיעה. הקדושת לוי אומר, כפי שאמרנו הרבה פעמים, שעד חנוכה הקול של השופר מהדהד, ובנר הראשון של חנוכה הוא הופך להיות אור גשמי. קול השופר נמשך בר"ה, מהדהד אבל עדיין רוחני, ובנר א הופך להיות נר גשמי שאפשר לראותו ממש בחוש הראיה בעינים שלנו. אבל צריך להמשיך את זה "עד אחרית שנה". צריך שעד אחרית שנה לא יהיה משהו שהיה בר"ה קול שופר. שוב, מה ההבדל בין "חדש" ל"מחודש" על פי פשט, שאני מחדש דבר שהיה מקולקל? הפירוש הפנימי שהוא חדש אבל כל הזמן מתחדש, כי אחרת הוא כמו תענוג תמידי שאינו תענוג בכלל. מה זה להמשיך מדרגה יותר גבוה של חכמה? דרגה יותר גבוהה של התלבשות הלחלולחית של התענוג בתוך החכמה. אמרנו שהביטוי מופיע פעמיים בחסידות, בתניא לגבי ר"ה ובתו"א לגבי המשכת לימוד תורה. ממילא שייך בפרט ללומדי תורה – כל אחד צריך לקבוע עתים לתורה, במיוחד תלמידי ישיבה. ר"ה זה דרגה יותר גבוהה של חכמה, דרגה יותר גבוהה של תורה, מה זאת אומרת? דרגה יותר גבוהה של הרגשת התענוג האלקי, הלחלוחית, שיש בתורה. שופר לשון שופרא. אם מרגישים יותר כיף בתורה יש גם יותר תורה. כמו שכותב באגה"ק טו שאבא שמשפיע לבן זה הכל לפי ערך התענוג שיש לו, לכן זה נמשל לזיווג גשמי ממש בין איש ואשה – שצריך להמשיך חכמה עם תענוג. שם שרש החידוש, התענוג שבחכמה, וממילא הדרגה של החכמה באין סוף יותר גבוה, והכל נמשך ומתייחד בארץ החיים למעלה ולמטה עד שמתפשט בכל העולם – "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה".

אם כן, אם נאמר שהבעל שם טוב הוא ה"אור חדש" ואדה"ז הוא זה שלוקח אותו, שלא יסתלק האור החדש, ועושה שיהיה "חדש ומחודש" – שוב, לא "מחודש" שזה רק איזה תיקון חיצוני או משהו כזה, אלא שה"חדש" עצמו קודם כל ימשיך. מה זו חסידות חב"ד, ומה כל הצדיקים רצו? כל הצדיקים רצו שהגילוי הנפלא הזה של הבעל שם טוב לא יעלם מן המציאות – שזה ימשיך להאיר, ימשיך להאיר עד ביאת גואל צדק ועד בכלל. זה גופא התחלת ה"יפוצו מעינותיך חוצה" של מלך המשיח. מי מסר את נפשו ופעל והצליח, בזכות עצם נשמתו, שלשם כך נשלחה מלמעלה למטה לעולם הזה, שהוא יוכל להכיל את החידוש הזה ולהמשיך אותו שלא יתעלם, וכל הזמן יהיה מחודש? אדמו"ר הזקן. ידוע ששני המאורות הגדולים הם שמש וירח, ולפי זה הבעש"ט הוא שמש ואדה"ז הירח, זה איש ואשה. כעת הסברנו בזה ממד פנימי, מה זה שהוא האשה, הוא הירח – זה שרה אמנו, היכולת לתפוס את החידוש, להמשיך אותו, ושיהיה כל הזמן מחודש. אבל גם כשנמשך, הוא עולה מחיל אל חיל במקום להסתלק. יש הסתלקות, שהאור עולה, והכלי – שהיה בוסרי – נשאר ריקם מתוכן, ובמקרה הגרוע הוא נשבר. אבל יש עלית העולמות לע"ל – עלית האור עם הכלי יחד. יש כלי שמתפתח וגדל עם עלית האור, והאור גדל יותר ויותר, "עד אחרית שנה" שהאור מתחדש והולך. כל הזמן יש יותר אור של חידוש, וכל הזמן הוא עולה, עם הכלי יחד – זה נקרא "מחודש", בעילוי אחר עילוי, מחיל אל חיל, מרשית השנה ועד אחרית שנה, אחרית טוב. אחרית זה כמו אחרון, שאדה"ז נכנס לשנת ה-אחרון – "ותשחק ליום אחרון". סימנם חדש-אחרון, כמו שאמרנו.

עד כאן הווארט הזה של "חדש ומחודש". [לעשות כלים ולגרום תענוג זה לא תרתי דסתרי? הכלי אמור להכיל את האור, לחוות את האור, והיכולת להחזיק ולחוות את זה כחידוש, כל הזמן כחידוש מתחדש, זה השיפור, ה"שופר", ה"שפרו מעשיכם". כאן השופר מקבל הבנה פנימית יותר של ה"בחדש", שזה "מחודש". הייתי יכול לומר ש"שופר" זה בינה בכלל, אבל "מחודש" זה אמא עילאה שמיוחדת עם אבא עילאה]. אם כן, זה המסר של היום הזה, לידת שני המאורות הגדולים, הכנה להמשכת אור חדש ומחודש לשנה הבאה עלינו לטובה. ושוב, בלימוד התורה העיקר זה להמשיך לחלוחית – ענג – ממקום יותר גבוה. אפשר לומר שממקום יותר גבוה מ"רישא דאין", תענוג סתם, אלא מרדל"א – תענוג עצמי, שעשועים עצמיים ממש. להמשיך משם לחלוחית, שממילא התורה תתחדש, החכמה תמשך ממקום גבוה באין ערוך, לארץ החיים למטה, והעיקר שיהיה כל הזמן מחודש – כל רגע יתחדש וילך, זה יונצח. לפי זה, זה הפשט – שחב"ד לא רק להנציח את שם וזכר הבעל שם טוב, אלא להנציח אותו ממש. כל הענין של חב"ד זה הצדיק נשמה בגוף – שהבעל שם טוב יהיה בגוף, ויתעלה בכל רגע מחיל אל חיל, אור חדש ומחודש. עד כאן הווארט הראשון.