נחזור רגע לפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ", עליו מיוסד "אור חדש ומחודש" (לא מביא ההמשך – "כונן שמים בתבונה"). הזהר מסביר "אבא יסד ברתא" – זה יסוד נוקבא, תשוקת העלאת מ"נ של הנוקבא. מאיפה הכח להעלות מ"נ? יש בחינה שהבעל שביק רוחא בגווה, אבל יש בחינה ראשונה, שבכלל ראויה לזיווג, שזה "אבא יסד ברתא". זה בנין המלכות בעשי"ת בכלל, שיש לה כלי להעלות מ"נ. מה זה "כונן שמים בתבונה"? כונן לשון כן, כמו כיור וכנו. שמים זה הדכורא, הזכר, ו"כונן שמים בתבונה" – תבונה זה אמא – זה שהחתן ירצה לרדת לכלה. שהכלה תרצה לעלות או להזדווג או להתחתן בכלל עם החתן, שהנוקבא תרצה את הדכורא, זה "הוי' בחכמה יסד ארץ". זה גם עיקר החידוש של ראש השנה, תשוקה מחודשת בעם ישראל כולו לרצות את המשיח, לרצות את ה'. לכן כל הענין של ר"ה זה להכתיר את הקב"ה למלך – רצון שלנו מלמטה למעלה, תשוקה שלנו. מה זה "כונן שמים בתבונה"? שהחתן ירצה לרדת. "כונן" זה לתת לו את הכן, להוריד אותו, שהוא גם ירצה לרדת ולהזדווג למטה, ולא להשאר למעלה דבוק ויונק משדי אמו, כמו שכתוב בכתבי האריז"ל. שירצה לרדת, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", זה "כונן שמים בתבונה". אחרי ששניהם רוצים להתחתן, בשעת הזיווג, כתוב "בדעתו [עצם החיבור, והאדם ידע את חוה אשתו] תהומות נבקעו [העלאת מ"נ בעצם הזיווג] ושחקים ירעפו טל [המשכת מ"ד]". שני הפסוקים יוצאים מפס' של שמח"ת – "עץ חיים היא ותומכיה מאושר" – שמח"ת זה לפני הכל, השרש של הכל. "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר. הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל". קודם כל "אשה מזרעת תחלה", "בדעתו תהומות נבקעו", ואז "ושחקים יערפו טל". אם כן, שני הפסוקים מתארים את כל התהליך של ימים נוראים, עד הזיווג של שמיני עצרת, עם השראת שמח"ת לפני הכל. ה"הוי' בחכמה יסד ארץ" זה האור החדש של ר"ה.

ביום הראשון של ר"ה קוראים על לידת שמואל (= שנה טובה, כידוע). אז צריך להוליד את שמואל, שנה טובה ומתוקה. מה כתוב? "וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה הוי'". חוץ מאדם וחוה לא כתוב על שום צדיק בכל התנ"ך לשון דעת בזיווג שלו, חוץ מאלקנה וחנה. על אדם הראשון כתוב פעמיים – "והאדם ידע את חוה אשתו" ואחר כך "וידע אדם עוד את אשתו" בלידת שת. בשתי הלידות של אדם הראשון כתוב דעת – קודם "ידע" ואחר כך "וידע". מכאן אדה"ז לומד בפ"ג בתניא שדעת לשון התקשרות והתחברות, מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו" – יסוד היסודות – אז הייתי חושב שכך יהיה כתוב בכל זיווג בתנ"ך. אבל ראה זה פלא שלשון זו לא מופיעה אצל אף אחד בכל התנ"ך אלא רק בלידת שמואל הרמתי – "וידע אלקנה את חנה אשתו". שוב, זו הפטרת יום ראשון של ר"ה – הנקודה העיקרית והעצמית של ר"ה.  השנה הזאת יש רמז מיוחד – "חנה אשתו" = 770, תש"ע. בשנה הזאת צריך לכוון באופן מיוחד שזו שנת "חנה אשתו". "וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה [יום הזכרון] הוי'". יש הרבה "אשתו" בתנ"ך – "את שם אשתו חוה", "והאדם ידע את חוה אשתו" ועוד. לעניננו "אשתו" ר"ת ארץ-שמים-תהומות-ושחקים, לשון הפסוקים לעיל – "הוי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו נבקעו תהומות, ושחקים ירעפו טל". יש פה ארבעה גופים – ארץ, שמים, תהומות, ושחקים – ר"ת אשתו. את זה צריך לכוון, שאם כי שאמרנו ששמים זה החתן וגם ושחקים רומז לחתן, אבל כאן הכלה קודם. בשני הפסוקים הכלה לפני החתן – לפי ה"יסד ארץ" כך יש "כונן שמים בתבונה" ואחר כך לפי ה"בדעתו נבקעו תהומות" (אשה מזרעת תחלה) כך ה"ושחקים יערפו טל". רואים החתן נכלל בשני הפסוקים בכלה, הכל בזכות האשה – "הכל מן האשה" בלשון חז"ל, ש"אשה כי תזריע וילדה זכר" – לכן הרמז של כל ארבע המדרגות הוא אשתו. ארץ שמים תהומות ושחקים = 2002 = הוי' פעמים מזל = ב"פ 1001 (יג מזלות של הדיקנא קדישא). בקבלה זה "הוי' אלהינו הוי'" פעמים "אחד". עיקר השם הוא "הוי' אלהינו הוי'", ואח"כ פסיק טעמה, ואז "אחד" לחבר הכל יחד – זה הגימטריא כאן. בכל אופן, זה שרואים שקשור רמוז בכך ש"וידע אלקנה את חנה אשתו" = "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". לפי זה, בכל התנ"ך יש שלשה יחודי דעת – אדם-חוה, אדם-חוה, אלקנה-חנה = 377 = שמואל. לא סתם שמואל הוא בן של אלקנה וחנה, אלא הוא התוצר הסופי של הכל – של כל הדעת שיש בסוד הזיווג. כולם יחד מולידים שמואל = שנה טובה, שנה טובה לעם ישראל.

היות שהיום סימן דרך מאד חשוב, ארבע מאות שנה למהר"ל, משהו מיוחד במינו, נסיים במשהו ממנו. הוצאתי מכל הספרים של המהר"ל ופתחתי אותו, ונפתח גור אריה בפסוק "וידע האדם עוד את אשתו" – בגלל זה כל מה שדברנו היום. ה"עוד" בפסוק הזה הוא הראשון בתורה, אין עוד עוד לפניו. אם זה ה"עוד" הראשון זה אומר דרשני. ה"עוד" הזה מפסיק בין אדם לבין אשתו. קודם היה כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו" – מובן. גם אצל אלקנה "וידע אלקנה את חוה אשתו" בלי הפסקה. אבל כאן זה כאילו תקוע באמצע, "וידע האדם עוד את אשתו". אפשר לחשוב שהוא ידע את "עוד". הרי הסיפור הזה בא על רקע של נשות למך, עדה וצלה. למה הוא ידע עוד? רש"י מספר בשם חז"ל שלמך בא והתלונן כי הנשים פורשות ממנו, או כי הרג את קין או בגלל שהמבול עתיד לבוא לעולם, ואז אדם הראשון קרא לשתי הנשים ואומר שאתן תעשינה את המצוה שלכן בלי לחשוב על העתיד, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "איהי בהוד", והן אומרות "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים", שהרי פרשת מאשתך קל שנים. ידוע – רמז שכתוב בספה"ק – שחיי אדה"ר הם בסוד תענית. כל חייו הן תענית. כתוב בר"ח בשם האר"י שתשובה זה תענית-שק-ואפר-בכי-הספד, אבל אצל חסידים לא ככה, אלא "תמים תהיה וגו'", "שויתי וגו'", "ואהבת וגו'", "בכל דרכיך", "הצנע לכת". אדה"ר היה לפני החסידות, לכן חי תענית שנים – השרש זה עני, השנים בהן פרש מאשתו. קין נולד בהתחלה ושת בסוף ה-עני שנים הראשונות – זה העיקר של חיי אדה"ר. שוב, כתוב "וידע האדם עוד את אשתו". מישהו אמר ש-עוד בגימטריא יסוד – או יסוד דכורא או יסוד נוקבא. הרבה פעמים "את" זה כמו עם – "ידע עוד", את הסוד של עוד, יחד עם "אשתו".