בע"ה

ח"י אלול ס"ט (אחרי שחרית) – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אך צדיקים", ג' תנועות.

לחיים לחיים, שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל.

ניגנו "כתיבה וחתימה טובה". לחיים לחיים.

היום זה ארבע מאות שנה למהר"ל מפראג, אז כבר אפשר לצאת ממצרים. הבעל שם נכנס לשנת ה-חדש שלו, ה-312, ואדמו"ר הזקן נכנס לשנת ה-רסה שלו. הסימן של הבעל שם טוב בשנה הבאה, מהיום, זה חדש. המלה העיקרית בתנ"ך של רסה זה אחרון – "ותשחק ליום אחרון". יחד זה חדש-אחרון, זה השנה הזאת. הכל מתחיל מהמהר"ל, כידוע שקודם צריך להיות העלאת מ"נ לזיווג העליון, זה הילולא – ההילולא של המהר"ל – ועל ידי הזיווג שנעשה בזכות העלאת המ"נ שלו ירדו שני המאורות הגדולים מן השמים. "עיר וקדיש מן שמיא נחת" בשנת נחת, ואחר כך, כעבור מז שנה, כשהבעל שם טוב אמר את הפרק שלפני התקיעות – אז בתקיעות שופר נולד אדה"ז. הוא באמת בחינת שופר, כמו שהסברנו לאחרונה על "תקעו בחדש שופר" – חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם – שה"חדשו" זה הבעל שם טוב וה"שפרו" זה אדה"ז, מייסד חב"ד. היות שאנחנו ב-יב הימים האחרונים לפני ר"ה, ולפי המסורת מהבעל שם טוב זה תיקון יב חדשי השנה שעברה והכנה ל-יב חדשי שנה הבאה אז כעת זה ר"ה – מה שאנחנו כאן יחד זה תפלת ר"ה, "הכל הולך אחר הראש", "בתר רישא גופא אזיל".

בתניא, באגה"ק יד, שהיה חת"ת לפני כמה ימים, כתוב על ר"ה שבכל שנה ושנה יש אור חדש שיורד מהשמים, אור שלא היה בעולם כלל מאז ששת ימי  בראשית. הוא מסמיך את זה על הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ", שהארץ העליונה, שמכוונת כנגד הארץ התחתונה, מקבלת בכל שנה ושנה מהחכמה העילאה, אבל ממדרגה יותר גבוהה. בתוך החכמה עילאה גופא יש א"ס מדרגות, ובכל שנה יש אור יותר גבוה ממנה שמאיר מהארץ העליונה לארץ התחתונה, בסוד "תמיד עיני הוי' אלהיך בה [בארץ] מרשית שנה ועד אחרית שנה". למה צריך לכתוב "ועד אחרית שנה"? שיכתוב "לעולם ועד"! כי האור של שנה שעברה מסתלק באחרית השנה, והוא חוזר בתקיעת שופר – אור חדש שלא היה מעולם. זה ביטוי שמופיע פעם אחת בתניא, ואם מחפשים בתקליטור לא מוצאים בשום מקום בתורה – לא בחז"ל ודאי, לא בראשונים ולא באחרונים ולא בספרי הקבלה והחסידות – "אור חד ומחודש". משהו פשוט, שאין כזה ניב בכל מקום בתורה. אם מחפשים גם כן, בתוך ספרי חב"ד, אז למשל בכל הספרות של הרבי הביטוי הזה נמצא רק כאשר הוא מצטט את אגה"ק יד – מצטט לשון אדה"ז. יש דרוש אחת בתחלת תו"א, בבראשית, "צאינה וראינה", שמשתמש (חד-פעמית) בביטוי זה, ואומר שזה האור שנמשך על ידי התורה – שהנשמה יורדת לעולם הזה להתלבש בגוף ולומדת תורה, ודווקא על ידי לימוד התורה שלה בגוף נמשך "אור חדש ומחודש". הביטוי הזה מופיע פעמיים בתו"א בדרוש הזה, הרבי מהר"ש מצטט פעם אחת. בתקליטור של ספרית חב"ד למשל זה ז"פ – פעם אחת בתניא, ד"פ צטוט התניא אצל הרבי, ב"פ בתו"א, וצטוט של הרבי מהר"ש.

בכל אופן, רוצים קודם כל לדבר על הביטוי הזה. מה יכול להיות "חדש ומחודש"? זה מה שצריך לכוון בראש השנה (ושוב, עכשיו ר"ה, אנחנו פה לכבוד חדש תשרי). אם היום יום של שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדה"ז, כנראה אפשר לקשר אליהם. הבעל שם טוב הוא "חדש" – ונכנס כעת לשנת החדש שלו – ואדה"ז הוא ה"מחודש". עד עכשיו אמרנו שחב"ד זה "שפרו מעשיכם" – שאצל הבעל שם טוב בא לעולם אור חדש, ואדה"ז משפר, מתקן ומשכלל, וראשית התיקון והשיפור להמציא לו כלים. אבל כאן יש ביטוי עוד יותר אחד, במקום "חדש ומשופר", שזה שני מושגים, זה "חדש ומחודש" מיניה וביה. מה הפשט של "חדש ומחודש"? חדש זה דבר שלא היה מעולם, כמו שאומר בתניא – שלא היה בעולם. עוד יותר מזה מסביר אדהאמ"צ ורבי הלל שזה "חדש להיות אור" – קודם היה עצם, ולא היה בגדר אור גם לפני הצמצום הראשון. זה היה עצמות, לשון עצימת עינים – חשך ולא אור. כשאני אומר "אור חדש" לא רק שחדש ביחס אלי, וקודם היה נסתר ממני – כמו שסיימנו קריה"ת "הנסתרת להוי' אלהינו וגו'" – אלא שלא היה אור, וכעת חדש להיות אור. עצם מציאות האור כאן היא דבר חדש לגמרי, כך מסבירים "אור חדש". מה זה "מחודש"? על פי פשט נשמע כמו חוש התיקון של חדש אלול, לקחת משהו ישן ומקולקל ולחדש אותו. לקחת משהו משומש, והיות שהוא משומש הוא לא חלק, לא עובד בצורה הכי טובה, ולחדש אותו. את המלה "חדש" שמענו, אבל להוסיף "מחודש" זה כבר חידוש (כאמור, זה באמת חידוש, שמופיע רק פעם אחת בכל ספרי החסידות).

מהפשט נעבור ישר לרמז: חדש יודעים מה הכוונה, כמו "החדש הזה לכם" – יב צירופי הוי'. יש יב חדשים, ולכל אחד צירוף של שם הוי', וכל יב צירופי הוי' עולה חדש – אז יש התחדשות תמידית. חדש גם עולה ב"פ יוסף – ו"פ הוי'. אבולעפיא עושה מזה רמז מפורסם – "אינו גוף [= יוסף =] ולא כח בגוף", חדשי הקיץ וחדשי החרף. מחודש = משיח. אז רואים שיש משהו במחודש שעוד יותר מחדש. חדש אולי זה אברהם אבינו, היהודי הראשון, או אדם הראשון לפני החטא – משהו חדש. אם כי למדנו הרבה פעמים בישיבה שהפעם הראשונה "חדש" בתורה זה "ויקם [= יוסף] מלך חדש [= ב"פ יוסף] על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (מתחיל יוסף ונגמר יוסף, ובאמצע יש חדש העולה ב"פ חדש). הייתי מצפה ש"חדש" שייך לחומש בראשית, בו הכל חדש, אבל אין שם חדש – רק ב"מלך חדש" בחומש שמות. שם זה יותר כמו "מחודש", חדש על רקע מי שהיה קודם – קודם היה איזה מלך, או הרבה מלכים, "ואלה המלכים אשר מלכו וגו'", ואז עומד מלך חדש (או חדש ממש, או שנתחדשו גזרותיו). "מחודש" זה המשיח, אז צריך הרבה להתבונן מה זה מחודש. המחודש הזה נמשך בר"ה – זה ה"אור חדש ומחודש" כפי שאומר אדה"ז, שנמשך מדרגה יותר גבוהה בח"ע. חדש ומחודש = 26 ברבוע. אם כן, זה ביטוי מאד מושלם – הוי' ברבוע. זה רמז.

פנימיות הפשט, עומק הפשט: היות שאור חדש הוא חדש לגמרי, דבר שלא היה בגדר אור בכלל, והיות שאדה"ז מדגיש שהאור החדש הזה הוא מדרגה יותר גבוהה של "הוי' בחכמה יסד ארץ" – זה יורד מחכמה, "עיני הוי'" זה חכמה, ומדרגה יותר גבוה של עינים, של חכמה, נמשך בכל שנה לארץ החיים למעלה ומשם לארץ החיים למטה ומשם זה מתפשט בכל העולם כולו. חכמה זה "ברק המבריק על השכל", וכ"ש אם זה לגמרי חדש, שלא היה בגדר אור בכלל – רק עצם. כתוב שטבע הברק מיד להתעלם, אם אין מי שיתפוס אותו. לכן צריך את שרה לתפוס את הברק של אברהם. זה הזיווג הראשון בעם ישראל. אברהם הוא החכמה, "אברם, שכל הנעלם מכל רעיון", ויש לו ה כדי שיוכל לגלות את זה. אבל גם אחרי ה-ה הברק מבריק – "וישכם אברהם בבקר" אותיות ברק – זה מבריק ומיד מסתלק ונעלם, כמו חץ. צריך איזה כח לתפוס את הברק, וכתוב שכדי לתפוס אותו צריך כח יותר גבוה מאשר הכח לירות אותו. לתפוס את החץ באויר, את הכדור באויר, דורש כח יותר עצמי מאשר עצם הכח לירות את החץ, את הברק (כתוב שהברק הוא החץ של הקב"ה). זה שרה, לכן "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" – גדולה בנביאות, ובלשון האר"י שרש אמא עילאה למה משרש אבא עילאה, לכן יכולה לתפוס. זה עומק הפשט של "חדש ומחודש", "מרשית שנה ועד אחרית שנה". מסביר באגה"ק שברשית השנה חסר א, האור מסתלק עד תקיעת שופר – רשית אותיות תשרי, כעת מכוונים לחדש הזה – אבל מיד עם התקיעה מאיר האור. כתוב בסידור עם דא"ח שכוונת התקיעות היא להמשיך את ה-א הפשוטה שהיא שרש כל אותיות האלף-בית – זו כוונת השופר לפי הבעל שם טוב – ואז הראשית מתמלאת ב-א, וה-א היא תחלת המלה אחרית. גם כאן, כשתוקעים בשופר, מה קורה רגע אחרי זה? אפשר לשכוח מזה. לפני שופרות יש זכרונות, כדי שנוכל לזכור את התקיעה. הקדושת לוי אומר, כפי שאמרנו הרבה פעמים, שעד חנוכה הקול של השופר מהדהד, ובנר הראשון של חנוכה הוא הופך להיות אור גשמי. קול השופר נמשך בר"ה, מהדהד אבל עדיין רוחני, ובנר א הופך להיות נר גשמי שאפשר לראותו ממש בחוש הראיה בעינים שלנו. אבל צריך להמשיך את זה "עד אחרית שנה". צריך שעד אחרית שנה לא יהיה משהו שהיה בר"ה קול שופר. שוב, מה ההבדל בין "חדש" ל"מחודש" על פי פשט, שאני מחדש דבר שהיה מקולקל? הפירוש הפנימי שהוא חדש אבל כל הזמן מתחדש, כי אחרת הוא כמו תענוג תמידי שאינו תענוג בכלל. מה זה להמשיך מדרגה יותר גבוה של חכמה? דרגה יותר גבוהה של התלבשות הלחלולחית של התענוג בתוך החכמה. אמרנו שהביטוי מופיע פעמיים בחסידות, בתניא לגבי ר"ה ובתו"א לגבי המשכת לימוד תורה. ממילא שייך בפרט ללומדי תורה – כל אחד צריך לקבוע עתים לתורה, במיוחד תלמידי ישיבה. ר"ה זה דרגה יותר גבוהה של חכמה, דרגה יותר גבוהה של תורה, מה זאת אומרת? דרגה יותר גבוהה של הרגשת התענוג האלקי, הלחלוחית, שיש בתורה. שופר לשון שופרא. אם מרגישים יותר כיף בתורה יש גם יותר תורה. כמו שכותב באגה"ק טו שאבא שמשפיע לבן זה הכל לפי ערך התענוג שיש לו, לכן זה נמשל לזיווג גשמי ממש בין איש ואשה – שצריך להמשיך חכמה עם תענוג. שם שרש החידוש, התענוג שבחכמה, וממילא הדרגה של החכמה באין סוף יותר גבוה, והכל נמשך ומתייחד בארץ החיים למעלה ולמטה עד שמתפשט בכל העולם – "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה".

אם כן, אם נאמר שהבעל שם טוב הוא ה"אור חדש" ואדה"ז הוא זה שלוקח אותו, שלא יסתלק האור החדש, ועושה שיהיה "חדש ומחודש" – שוב, לא "מחודש" שזה רק איזה תיקון חיצוני או משהו כזה, אלא שה"חדש" עצמו קודם כל ימשיך. מה זו חסידות חב"ד, ומה כל הצדיקים רצו? כל הצדיקים רצו שהגילוי הנפלא הזה של הבעל שם טוב לא יעלם מן המציאות – שזה ימשיך להאיר, ימשיך להאיר עד ביאת גואל צדק ועד בכלל. זה גופא התחלת ה"יפוצו מעינותיך חוצה" של מלך המשיח. מי מסר את נפשו ופעל והצליח, בזכות עצם נשמתו, שלשם כך נשלחה מלמעלה למטה לעולם הזה, שהוא יוכל להכיל את החידוש הזה ולהמשיך אותו שלא יתעלם, וכל הזמן יהיה מחודש? אדמו"ר הזקן. ידוע ששני המאורות הגדולים הם שמש וירח, ולפי זה הבעש"ט הוא שמש ואדה"ז הירח, זה איש ואשה. כעת הסברנו בזה ממד פנימי, מה זה שהוא האשה, הוא הירח – זה שרה אמנו, היכולת לתפוס את החידוש, להמשיך אותו, ושיהיה כל הזמן מחודש. אבל גם כשנמשך, הוא עולה מחיל אל חיל במקום להסתלק. יש הסתלקות, שהאור עולה, והכלי – שהיה בוסרי – נשאר ריקם מתוכן, ובמקרה הגרוע הוא נשבר. אבל יש עלית העולמות לע"ל – עלית האור עם הכלי יחד. יש כלי שמתפתח וגדל עם עלית האור, והאור גדל יותר ויותר, "עד אחרית שנה" שהאור מתחדש והולך. כל הזמן יש יותר אור של חידוש, וכל הזמן הוא עולה, עם הכלי יחד – זה נקרא "מחודש", בעילוי אחר עילוי, מחיל אל חיל, מרשית השנה ועד אחרית שנה, אחרית טוב. אחרית זה כמו אחרון, שאדה"ז נכנס לשנת ה-אחרון – "ותשחק ליום אחרון". סימנם חדש-אחרון, כמו שאמרנו.

עד כאן הווארט הזה של "חדש ומחודש". [לעשות כלים ולגרום תענוג זה לא תרתי דסתרי? הכלי אמור להכיל את האור, לחוות את האור, והיכולת להחזיק ולחוות את זה כחידוש, כל הזמן כחידוש מתחדש, זה השיפור, ה"שופר", ה"שפרו מעשיכם". כאן השופר מקבל הבנה פנימית יותר של ה"בחדש", שזה "מחודש". הייתי יכול לומר ש"שופר" זה בינה בכלל, אבל "מחודש" זה אמא עילאה שמיוחדת עם אבא עילאה]. אם כן, זה המסר של היום הזה, לידת שני המאורות הגדולים, הכנה להמשכת אור חדש ומחודש לשנה הבאה עלינו לטובה. ושוב, בלימוד התורה העיקר זה להמשיך לחלוחית – ענג – ממקום יותר גבוה. אפשר לומר שממקום יותר גבוה מ"רישא דאין", תענוג סתם, אלא מרדל"א – תענוג עצמי, שעשועים עצמיים ממש. להמשיך משם לחלוחית, שממילא התורה תתחדש, החכמה תמשך ממקום גבוה באין ערוך, לארץ החיים למטה, והעיקר שיהיה כל הזמן מחודש – כל רגע יתחדש וילך, זה יונצח. לפי זה, זה הפשט – שחב"ד לא רק להנציח את שם וזכר הבעל שם טוב, אלא להנציח אותו ממש. כל הענין של חב"ד זה הצדיק נשמה בגוף – שהבעל שם טוב יהיה בגוף, ויתעלה בכל רגע מחיל אל חיל, אור חדש ומחודש. עד כאן הווארט הראשון.

לפני כמה ימים בשעה טובה ומוצלחת נפתח חיידר בירושלים עיר הקדש, ומי שעוד לא למד בחדר הזה מוזמן להרשם. אחד מהדברים בחדר הזה הוא שלומדים ניגונים – שהתפלה בשירה ובניגון. היות שהיום יום הולדת של אדה"ז, מזל גובר, אחד הניגונים שאני רוצה שנלמד זה איך אדה"ז היה אומר "שמע ישראל". כשאומרים "שמע ישראל", שזה שיא של התפלה – זה נקרא התורה שבתפלה, דברנו קודם על חדוש תורה (אור חדש ומחודש), אז הזמן שממשיכים זאת זה התורה של התפלה, שמע ישראל, בעוד התפלה של התפלה זה שמו"ע, וממילא שם צריך להיות עיקר התענוג שב"אור חדש ומחודש". באמת באגה"ק יד אומר שכך קורא גם בכל יום, שבכל יום יש ג"כ המשכת אור חדש ומחודש. צריך לומר שה"אור חדש ומחודש" כל יום זה ק"ש. דבר ראשון שאמור לתפוס את הרעיון שזה לא ניגון של צעקה. בדרך כלל כששומעים – לא רק אצל חסידים שצועקים את כל התפלה, אלא גם אנשים יותר מיושבים שלא צועקים כל הזמן, בכל אופן כשמגיעים לק"ש וחושבים על מס"נ, על ר"ע שיצתה נשמתו ב"אחד", חושבים שאז צריך לצעוק כקופצים לאש. דבר ראשון שמתחדש שזה בכלל לא ניגון של צעקה, אלא ניגון פשוט, תנועה (יש קצת צעקה בהתחלה). כמובן שמי שצועק באמת, "צעק לבם אל הוי'", כל הכבוד לו. אבל, בכל אופן, נשמע את הניגון. יש גם שאדה"ז ניגן את זה ל"לכה דודי", אבל המקור זה שמע ישראל, לכן צריך ללמוד את זה. אחרי שנשיר את זה גם נאמר משהו לגבי עצם הפסוק.

ניגנו "שמע ישראל". עיקר האריכות היא ב-ד של אחד, אבל לא באמירה אלא בכוונה, כמו שכתוב.

בכוונה של "שמע ישראל" יש מלמטה למעלה ויש מלמעלה למטה. על פי פשט משה רבינו אומר את הפסוק לעם ישראל בהמשכה וגילוי ממעלה למטה. אומר "שמע ישראל" דווקא לדור שנכנסו לכבוש את הארץ. צריך מס"נ תמיד, כמו שכתוב בתניא, לכן משה רבינו הנחיל והחדיר את המס"נ לכללות נשמות ישראל בפסוק זה. אבל חז"ל אומרים שהפסוק הזה נאמר עוד דורות לפני כן, שהשבטים באו ואמרו "שמע ישראל" סבא "הוי' אלהינו הוי' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד ככה אין בלבך אלא אחד. ועונה ואומר יעקב אבינו ברוב נחת יהודי חסידותי – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לפי זה הפסוק בדרך התעוררות מלמטה למעלה, שהשבטים שמקומם בראש עולם הבריאה, בסוד יב בקר שעליהם עומד הים של שלמה – המלכות דאצילות – ואם הבקר אומרים הם גועים, אומרים בגעיה. חז"ל אומרים בפרק שירה שהשיר של השור הוא "אשירה להוי' כי גאה גאה" – מפורש ש"גאה" שייך לגעית השור. מי שאומר בגעיה שייך לשבטים שאומרים את זה מלמטה למעלה. אבל משה אומר מלמעלה למטה. בפשט משה אומר לכללות עם ישראל, אבל היות שכתוב "משה מלגאו ויעקב מלבר", אז אפשר לפרש גם כן שמדובר ב"ישראל סבא". השבטים אומרים לישראל סבא ממטה למעלה, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, אבל אם משה אומר לכלל ישראל, אז גם הוא אומר קודם כל – לפני שמשמיע "שמע ישראל וגו'" לכולם – קודם צריך להתלבש בשרש נשמה של כולם, בנשיא. הוא גם נשיא, אבל יש נשיא ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו, כמו שכתוב בקבלה (והרבי תמיד מביא), והנשיא צריך להתלבש קודם באב הביולוגי של כל עם ישראל – תפארת גופא – ואחרי שאומר "שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו [שלי ושלך, אני ואתה נשנה את העולם, ובזכות זה ש'הוי' אלהינו' יהיה] הוי' אחד [זה יגיע לכולם, 'ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד']".

זה, אם כן, מלמטה למעלה ולמעלה למטה אז. אבל ידוע שחסידים מפרשים את הפסוק על שם ישראל בעל שם טוב. הוא לא 'במקרה' נקרא ישראל, אלא אמר שקראו לי כך מהשמים על שם האומה – אני הלחש לעורר את עם ישראל מהעלפון. לפי הסגולה שלוחשים באזני המתעלף את השם האמיתי שלו בלשה"ק וזה סגולה לעורר ולהקיץ אותו, כך קץ הגאולה יבוא בזכות הלחש של ישראל בעל שם טוב באזני עם ישראל, לכן "שמע ישראל" הולך על רבי ישראל בעל שם טוב, כך בדורו של משיח. אם כן, גם כאן צריך לפרש שיש שני כיוונים, ממטה למעלה ומלמעלה למטה. אם אנו, בני וחסידי הבעל שם טוב, ואומרים כל יום – באופן מחודש, בזכות אדה"ז – "שמע ישראל" בעל שם טוב "הוי' אלהינו" בזכות ואיך שלמדת אותנו מה זה ה', ו"כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד" יחיד ומיוחד. בדרך מצוותיך יש האמנת אלקות ואחדות הוי', בהאמנת אלקות לא אומר שזה חידוש של הבעל שם טוב, אבל על אחדות ה' אומר שאיך שזה מקובל אצלנו זה אור חדש ומחודש של הבעל שם טוב – שה' הכל והכל ה'. בהאמנת אלקות עובר את כל הראשונים, כל החוקרים, ומיישב אותם – זה האמנת אלקות. כשמגיע למצוה השניה – ומקובל בישיבות חב"ד שדבר ראשון לומדים שתי מצות אלו (כסדרן זה, כסדר בספר) – רואים שזה חידוש של הבעל שם טוב שלא היה קודם. האמנת אלקות זה עשה"ד, לא חידוש של הבעש"ט, אבל אחדות ה' – "שמע ישראל... הוי' אחד" – כמו שאנו מאמינים זה חידוש של הבעל שם טוב. כמו שהשבטים אומרים ליעקב שאל תחשוב שיש פירוד בלבנו, איזו תולעת בלבנו, אלא "כשם שאין בלבך וגו'". כך עכשיו, אחרי גילוי הבעל שם טוב, שהסביר זאת מחדש, צריכים לבוא ולומר לו "כשם שאין בלבך וכו'". איך אפשר לבוא ולומר לו כך פעמים בכל יום? בזכות אדה"ז, בזכות המחודש, שהכניס בכלים. לא בכלים בשביל להוריד למטה, אבל בשביל שהכלים יתעלו מחיל אל חיל, מכיף אל כיף, אור בתוך הכלי – משופרא לשופרא. אם כן, גם כאן יש שני פירושים: פירוש אחד, שאנו אומרים לבעל שם טוב. אבל מה הפירוש העליון? מי אומר לבעש"ט? אפשר לומר שהבעש"ט אומר לעמ"י – אני ישראל אומר לעם ישראל "הוי' אלהינו הוי' אחד". אבל צריך פירוש כמו המשקל קודם, שמישהו אומר לישראל בעל שם טוב מלמעלה למטה. מי זה? מלך המשיח. משה רבינו – הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון. בגלגול הראשון משה אומר ליעקב, לישראל סבא, וכעת זה הוא גואל אחרון, שמשיח אומר לבעל שם טוב. הבעל שם טוב עלה בר"ה – שמתחיל מהיום – ושאל אותו אימתי קאתי מר ואמר לו לכשיפוצו מעינותיך חוצה. איך? על ידי התורה שלמדתי אותך והשגת וכו' וכו'. מאין באה התורה של הבעל שם טוב? זה בא מהמשיח וגם מההשגה של עצמו. ההשגה של עצמו זה "נהרא מכיפיה מיבריך" – שחוץ מזה שהנהר מקבל מהמעין, הוא גם מתברך מהכיף של עצמו, שזה השופרא. זה נקרא שהתורה של המשיח היא מה שהמשיח למד את הבעל שם טוב ומה שהתחדש לו – היכולת להיות מחודש היא בגלל שיש נהרא מכיפיה מיבריך. בכל אופן, המשיח אומר לבעל שם טוב בדיוק אותו דבר – וזה עוד יותר טוב. "שמע ישראל [בעל שם טוב] הוי' אלהינו [אנחנו יודעים מי זה הקב"ה ואני ואתה באמת נשנה את העולם, ובזכות היחו"ע של 'הוי' אלהינו', השייכות שלנו ל"הנסתרֹת", ידוע בקבלה ש-הוי' אלהינו הוי' אחד זה י-ה-ו-ה, אז 'הוי' אלהינו' זה הנסתרות ו'הוי' אחד' הנגלות. מכח זה ש'הוי' אלהינו' אנחנו יחד נצליח להחדיר את זה בלב כל ישראל ובכך להביא את הגואל צדק למטה מעשרה טפחים תיכף ומיד ממש] הוי' אחד". לכן צריך את שני הפירושים. אפשר לומר שהפירוש מלמעלה הוא בק"ש של יום ומלמטה למעלה בק"ש של לילה, שלפי הרמב"ם זה מצוה אחת – צריך לחבר. זו המשכת מ"ד והעלאת מ"נ.

נחזור רגע לפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ", עליו מיוסד "אור חדש ומחודש" (לא מביא ההמשך – "כונן שמים בתבונה"). הזהר מסביר "אבא יסד ברתא" – זה יסוד נוקבא, תשוקת העלאת מ"נ של הנוקבא. מאיפה הכח להעלות מ"נ? יש בחינה שהבעל שביק רוחא בגווה, אבל יש בחינה ראשונה, שבכלל ראויה לזיווג, שזה "אבא יסד ברתא". זה בנין המלכות בעשי"ת בכלל, שיש לה כלי להעלות מ"נ. מה זה "כונן שמים בתבונה"? כונן לשון כן, כמו כיור וכנו. שמים זה הדכורא, הזכר, ו"כונן שמים בתבונה" – תבונה זה אמא – זה שהחתן ירצה לרדת לכלה. שהכלה תרצה לעלות או להזדווג או להתחתן בכלל עם החתן, שהנוקבא תרצה את הדכורא, זה "הוי' בחכמה יסד ארץ". זה גם עיקר החידוש של ראש השנה, תשוקה מחודשת בעם ישראל כולו לרצות את המשיח, לרצות את ה'. לכן כל הענין של ר"ה זה להכתיר את הקב"ה למלך – רצון שלנו מלמטה למעלה, תשוקה שלנו. מה זה "כונן שמים בתבונה"? שהחתן ירצה לרדת. "כונן" זה לתת לו את הכן, להוריד אותו, שהוא גם ירצה לרדת ולהזדווג למטה, ולא להשאר למעלה דבוק ויונק משדי אמו, כמו שכתוב בכתבי האריז"ל. שירצה לרדת, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", זה "כונן שמים בתבונה". אחרי ששניהם רוצים להתחתן, בשעת הזיווג, כתוב "בדעתו [עצם החיבור, והאדם ידע את חוה אשתו] תהומות נבקעו [העלאת מ"נ בעצם הזיווג] ושחקים ירעפו טל [המשכת מ"ד]". שני הפסוקים יוצאים מפס' של שמח"ת – "עץ חיים היא ותומכיה מאושר" – שמח"ת זה לפני הכל, השרש של הכל. "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר. הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל". קודם כל "אשה מזרעת תחלה", "בדעתו תהומות נבקעו", ואז "ושחקים יערפו טל". אם כן, שני הפסוקים מתארים את כל התהליך של ימים נוראים, עד הזיווג של שמיני עצרת, עם השראת שמח"ת לפני הכל. ה"הוי' בחכמה יסד ארץ" זה האור החדש של ר"ה.

ביום הראשון של ר"ה קוראים על לידת שמואל (= שנה טובה, כידוע). אז צריך להוליד את שמואל, שנה טובה ומתוקה. מה כתוב? "וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה הוי'". חוץ מאדם וחוה לא כתוב על שום צדיק בכל התנ"ך לשון דעת בזיווג שלו, חוץ מאלקנה וחנה. על אדם הראשון כתוב פעמיים – "והאדם ידע את חוה אשתו" ואחר כך "וידע אדם עוד את אשתו" בלידת שת. בשתי הלידות של אדם הראשון כתוב דעת – קודם "ידע" ואחר כך "וידע". מכאן אדה"ז לומד בפ"ג בתניא שדעת לשון התקשרות והתחברות, מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו" – יסוד היסודות – אז הייתי חושב שכך יהיה כתוב בכל זיווג בתנ"ך. אבל ראה זה פלא שלשון זו לא מופיעה אצל אף אחד בכל התנ"ך אלא רק בלידת שמואל הרמתי – "וידע אלקנה את חנה אשתו". שוב, זו הפטרת יום ראשון של ר"ה – הנקודה העיקרית והעצמית של ר"ה.  השנה הזאת יש רמז מיוחד – "חנה אשתו" = 770, תש"ע. בשנה הזאת צריך לכוון באופן מיוחד שזו שנת "חנה אשתו". "וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה [יום הזכרון] הוי'". יש הרבה "אשתו" בתנ"ך – "את שם אשתו חוה", "והאדם ידע את חוה אשתו" ועוד. לעניננו "אשתו" ר"ת ארץ-שמים-תהומות-ושחקים, לשון הפסוקים לעיל – "הוי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו נבקעו תהומות, ושחקים ירעפו טל". יש פה ארבעה גופים – ארץ, שמים, תהומות, ושחקים – ר"ת אשתו. את זה צריך לכוון, שאם כי שאמרנו ששמים זה החתן וגם ושחקים רומז לחתן, אבל כאן הכלה קודם. בשני הפסוקים הכלה לפני החתן – לפי ה"יסד ארץ" כך יש "כונן שמים בתבונה" ואחר כך לפי ה"בדעתו נבקעו תהומות" (אשה מזרעת תחלה) כך ה"ושחקים יערפו טל". רואים החתן נכלל בשני הפסוקים בכלה, הכל בזכות האשה – "הכל מן האשה" בלשון חז"ל, ש"אשה כי תזריע וילדה זכר" – לכן הרמז של כל ארבע המדרגות הוא אשתו. ארץ שמים תהומות ושחקים = 2002 = הוי' פעמים מזל = ב"פ 1001 (יג מזלות של הדיקנא קדישא). בקבלה זה "הוי' אלהינו הוי'" פעמים "אחד". עיקר השם הוא "הוי' אלהינו הוי'", ואח"כ פסיק טעמה, ואז "אחד" לחבר הכל יחד – זה הגימטריא כאן. בכל אופן, זה שרואים שקשור רמוז בכך ש"וידע אלקנה את חנה אשתו" = "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". לפי זה, בכל התנ"ך יש שלשה יחודי דעת – אדם-חוה, אדם-חוה, אלקנה-חנה = 377 = שמואל. לא סתם שמואל הוא בן של אלקנה וחנה, אלא הוא התוצר הסופי של הכל – של כל הדעת שיש בסוד הזיווג. כולם יחד מולידים שמואל = שנה טובה, שנה טובה לעם ישראל.

היות שהיום סימן דרך מאד חשוב, ארבע מאות שנה למהר"ל, משהו מיוחד במינו, נסיים במשהו ממנו. הוצאתי מכל הספרים של המהר"ל ופתחתי אותו, ונפתח גור אריה בפסוק "וידע האדם עוד את אשתו" – בגלל זה כל מה שדברנו היום. ה"עוד" בפסוק הזה הוא הראשון בתורה, אין עוד עוד לפניו. אם זה ה"עוד" הראשון זה אומר דרשני. ה"עוד" הזה מפסיק בין אדם לבין אשתו. קודם היה כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו" – מובן. גם אצל אלקנה "וידע אלקנה את חוה אשתו" בלי הפסקה. אבל כאן זה כאילו תקוע באמצע, "וידע האדם עוד את אשתו". אפשר לחשוב שהוא ידע את "עוד". הרי הסיפור הזה בא על רקע של נשות למך, עדה וצלה. למה הוא ידע עוד? רש"י מספר בשם חז"ל שלמך בא והתלונן כי הנשים פורשות ממנו, או כי הרג את קין או בגלל שהמבול עתיד לבוא לעולם, ואז אדם הראשון קרא לשתי הנשים ואומר שאתן תעשינה את המצוה שלכן בלי לחשוב על העתיד, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "איהי בהוד", והן אומרות "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים", שהרי פרשת מאשתך קל שנים. ידוע – רמז שכתוב בספה"ק – שחיי אדה"ר הם בסוד תענית. כל חייו הן תענית. כתוב בר"ח בשם האר"י שתשובה זה תענית-שק-ואפר-בכי-הספד, אבל אצל חסידים לא ככה, אלא "תמים תהיה וגו'", "שויתי וגו'", "ואהבת וגו'", "בכל דרכיך", "הצנע לכת". אדה"ר היה לפני החסידות, לכן חי תענית שנים – השרש זה עני, השנים בהן פרש מאשתו. קין נולד בהתחלה ושת בסוף ה-עני שנים הראשונות – זה העיקר של חיי אדה"ר. שוב, כתוב "וידע האדם עוד את אשתו". מישהו אמר ש-עוד בגימטריא יסוד – או יסוד דכורא או יסוד נוקבא. הרבה פעמים "את" זה כמו עם – "ידע עוד", את הסוד של עוד, יחד עם "אשתו".

זה הפסוק שנפתח, נראה מה המהר"ל כותב (על רש"י כמובן):

כי שבעתים יוקם קין - קין שהרג מזיד נתלה לו עד ז' דורות אני שהרגתי שוגג לא כ"ש שיתלה לי שביעיות הרבה:

 שבעים ושבעה - לשון רבוי שביעיות אחז לו כך דרש רבי תנחומא. ומדרש בראשית רבה לא הרג למך כלום ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה לפי שנגזרה גזירה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות אמרו מה אנו יולדות לבהלה למחר המבול בא ושוטף את הכל והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי וכי אני הרגתי את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים שיהא זרעי כלה באותו עון ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות אני שלא הרגתי לא כ"ש שיתלו לי שביעיות הרבה וזה ק"ו של שטות א"כ אין הקב"ה גובה את חובו ומקיים את דברו:

(כה) וידע אדם וגו' - בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו אמר להם וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו אמרו לו קשוט עצמך תחלה והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך מיד וידע אדם וגו' ומהו עוד ללמדך שנתוספה לו תאוה על תאותו (בב"ר):

רש"י לא מביא, אבל חז"ל אומרים שקודם התאוה לחוה רק כשראה אותה ואחר כך התווסף שגם כשלא ראה אותה. יש מי שאומר שקודם כאשר לא ראה אותה – שכח ממנה לגמרי, כאילו הוא בעולם אחר. כתוב שכל החטא שהיא יזמה היה כי שמה לב ששוכח אותה כשלא רואה אותה, ורצתה שיזכור אותה תמיד – כאן רצונה התקיים, "וידע האדם עוד את אשתו", שיש לו תאוה אליה גם כשלא רואה אותה. רש"י לא מביא את זה, אבל חייבים איזה פירוש לתוספת התאוה. ידוע ש-תאוה = בית, ביתו זו אשתו. לכאורה, אחרי החטא ה' קלל את חוה ב"אל אישך תשוקתך", וידוע הווארט המפורסם של הקוצקער, שאם הזכר משתוקק לאשה היא שולטת. "והוא ימשל בך" כל זמן שרק "ואל אישך תשוקתך", אבל אם יש לך תשוקה לאשה היא מושלת בך – כך אמר הרבי מקוצק למי שהתלונן שאשתו שולטת בו. לכאורה זה סדר העולם, אז מה הענין של התאוה של האיש? גם הקב"ה מתאוה לדירה בתחתונים, ועל תאוה אין קושיות. צריך לומר שהתאוה היא שרש הנוקבא בכל מקום. המפרשים אומרים שעל ידי הגירוש מגן עדן הטבע נחלש, כמו שבגלות מצרים לא היה כח גברא לגברים והנשים היו צריכות לעורר אותם – אחרי החטא והגירוש הטבע נחלש, והקב"ה חייב לשם קיום העולם להוסיף תאוה. זה לא משהו רע, אלא דבר ראשון ה' רוצה ב"פרו ורבו" – קיום העולם, "לא תהו בראה לשבת יצרה" – לכן חייבים להוסיף תאוה על התאוה, כדי שהעולם יתקיים. לכן שת נולד מזה. שת הוא גם מלשון יסוד. עוד = יסוד, ומהזיווג הזה נולד שת לשון יסוד. יש בשת הזה גם משמעות של תאוה – תאות הברית. יש כמה פסוקים על זה. למשל, אם נחבר את עוד ו-שת יחד – שהאדם יודע את עוד יחד עם אשתו ונולד שת – זה 780, משולש טל (שחקים ירעפו טל).

מה אומר המהר"ל על רש"י?

[ל] בא לו אצל אדם הראשון. דאם כן למה "וידע האדם" עתה ולא קודם, לכן גם התורה רמזה שלא עשה "וידע האדם עוד את אשתו" פרשה בפני עצמה, אף על גב דהוא ענין בפני עצמו:

קודם כל הוא מדייק את המסורה – דבר מאד נחמד. כל מי שנולד קובע ברכה לעצמו, פרשה בפני עצמה, אז לפי הסברה הייתי חושב שאם "וידע האדם" הוא סיפור חדש היה צריך לבוא קודם, אבל יותר מזה – התורה חברה אותו עם הסיפור של למך, ולא עשתה פרשה בפני עצמה.

בהמשך המהר"ל מגיב למזרחי, שתמה על רש"י שהביא מדרש "רחוק מן הפשט", ואומר שהפשט של עוד הוא "עוד הפעם", כמו שכתוב בכל לידה חדשה "ותהר עוד ותלד בן" (זה ו"פ בתורה, כולם בבראשית, ופעם אחת בתנ"ך "ותהר עוד ותלד בת" – רמז יפהפה לששה בנים ובת. מי הבת הזו? "לא רוחמה" בנביא הושע – זו כנסת ישראל, שעתידה להיות "רוחמה"). אומר המהר"ל, לתרץ קושית המזרחי, שזה לא דומה בכלל:

[לא] שניתוספה לו תאוה. דאין לפרש "עוד" כמו "ותהר עוד", משום דהריון השני תוספות על הראשון, לפי שההריון - שהוא העובר - נמצא בעולם, ונוסף עליו הריון השני, אבל בשתי ביאות לא שייך לומר "עוד", כי אין ניתוסף הביאה השנייה על הביאה הראשונה, לאפוקי "ותהר עוד" הוא תוספות על הראשונה, לפי ששייך ריבוי, שהרי הרתה שני בנים [זה ווארט אחד, שבהריון הילד בעולם, ולכן זה 'עוד', אבל על שתי ביאות – שכל אחת כחץ היורה – לא שייך לומר עוד. מצטייר ש"עוד' מתאים לאמא ולא לאבא – אבא זה כל פעם אור חדש, ברק המבריק. אמא, שזה שיפור, אפשר לומר עוד. מה לגבי 'מחודש'? אם אמא עילאה כלולה באבא, אולי גם שם אפשר לומר עוד. איך אני יודע שהניתוח הזה נכון לפי החסידות? אדה"ז אומר "אהללה הוי' בחיי אזמרה לאלהי בעודי" (ועל עוד פסוקים) שהלל זה אור, זה בנשמה, בחיי, ובשם הוי', אבל לזמר זה בכלי (בחיות הטהורות הזמר זה המלכות, הכלי), לכן זה "בעודי", הגוף, ובשם "אלהי". לכן כותב בתניא ש"עוד" מתייחס לגוף, ושרש הגוף, הגרמוהי, זה באמא – זה ההריון, המציאות. אבא זה ראשית הגילוי ואמא ראשית המציאות. במציאות מתאים לומר שמציאות מתווספת על מציאות, אבל על גילוי – בפרט אור חדש – לא מתאים לומר עוד, לא מתאים לביאה. רק אמרנו שאם יש יחוד או"א עילאין אולי גם שם אפשר לומר עוד על המחודש, על התכללות אמא עילאה באבא עילאה. עוד זה במקום ששייך רבוי – זה בבריאה. אבא מקנן באצילות ואמא מקננא בכורסיא. במקום של אחדות, באצילות, לא שייך לומר עוד.]. בשלמא אילו היו הביאות תכופים [אם אדם בועל ושונה, כדי שיהיו לו בנים זכרים, אז אולי – בדוחק – יכולתי לומר עוד. זה מה שאמרנו קודם, שיתכן שיש אמא עילאה שכלולה באבא עילאה, שגם שם זה עוד, שתי ביאות תכופות. למה זה סגולה ללידת בנים? כי באמצע, ביני וביני, האשה מזריעה תחלה. אז זה ממש התעוררות של אמא עילאה] - שייך בזה ריבוי, לפי שנתרבה הביאה השנייה על הראשונה [זה גם מנטליות – אצל אשה, במוחין שלה, כל ילד נוסף על הילד הקודם, בא על הרקע שלו. אצל אבא כל ילד זה משהו חדש, כי מבחינתו כל ילד זה ביאה אחרת, אין תכיפות. זה סוגיא בחינוך] להיות בבת אחת, ושייך בזה רבוי, אבל בדבר זה לא שייך בו רבוי, כיון דלא היו הביאות ביחד, לכך צריכין אנו לומר לשון "עוד" שנתוספה לו תאוה על תאוה, דהשתא הוי "עוד" תוספות על הראשון [זה מחדש, כפי שאמרנו, שתאוה היא מצד הנוקבא. אנחנו אומרים שתוספת מציאות על גבי מציאות זה תמיד בחינת נוקבא – הוא אומר שאם מפרשים על תאוה זה בסדר. כל הזמן היתה לו תאוה מסוימת, ועכשיו נתווספה לו תאוה על תאותו], ופירוש זה קרוב לפשוטו מאד, לא כמו שכתב הרא"ם שזה רחוק מפשוטו. אך קשה מה בא להגיד שניתוספה לו תאוה על תאותו [עכשיו נכנס לפנימיות הענין, מה הכוונה במימרא זו, והוא מביא מארז"ל שרש"י לא הביא], אך דעת רז"ל (ב"ר כג, ה) שאמרו אפילו אם לא היה רואה היה מתאוה, רוצה לומר כי השם יתברך רצה בתולדה הזאת, שהיה נולד שת שנבנה ממנו העולם, ולפיכך נתוסף לו תאוה, שכל מקום שירצה השם יתברך בתולדה מחדש התאוה [רומז למה שאמרנו קודם, שתוספת התאוה באה לידי ביטוי בלידת שת עצמו – זה המהות של שת. מהותו של שת היא גופא תוספת התאוה על התאוה, שהקב"ה חייב לעשות זאת ברגע שרוצה לקיים את העולם]. וכן אמרו חכמים (ב"ר פה, ח) גבי יהודה 'בקש יהודה לעבור [הלאה מתמר] וזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה וכו'' [יהודה מצד עצמו היה עובר הלאה, אבל הקב"ה עסק באורו של משיח – לידת משיח על ידי פרץ מיהודה ותמר – ולכן ה' זמן לו מלאך ממונה על התאוה. ברגע שה' רוצה תולדה מוסיף על התאוה. זה כלל גדול בתורה, ושוב – תאוה = בית, נתאוה הקב"ה לדירה בתחתונים, זה סיבה שה' רוצה שהוא ירצה שיוולד עולם, לכן יודע שהכל תלוי בתאוה, ואם אין תאוה אין כלום]:

זה לכבוד המהר"ל. יש עוד קשר בין ראש השנה למהר"ל – שמקובל שהוא קבל מהשמים את נוסח הניגון של התפלה בימים נוראים (וזה מעורר רחמים רבים בשמים). לכן, מי שחזן טוב כדאי שגם לפני התפלה יתייחד עם המהר"ל מפראג, שהוא המקור של החזנות של ימים נוראים. יש לומר שגם הניגונים שנולדו אחר כך, אבל בהשראת הניגון המקורי שלו, זה גם ממנו. היות שלא נהיה פה, יש ניגון מאד יפה שהבעל תפלה (בחב"ד לא קראו חזן אלא בעל תפלה) של הרבי המהר"ש היה שר. לא ידוע מאיפה קבל, אולי גם עד למהר"ל, אבל מייחסים אליו – נשיר את הניגון שלו ל"כל מאמינים" (היות שלא נהיה בראש השנה). לוקח הרבה זמן לנגן את הכל...

עוד רמז לסיום: ארבע מאות שנה זה ה פעמים עוד ("בן שמונים לגבורה"). אמרנו שזה ה"עוד" הראשון בתורה. אם אני רוצה לכוון ארבע מאות, או שאחפש את חמשת ה"עוד" הראשונים, אבל זה לא הכי מוצלח – הכוונה שזה לא מה שה' רצה שנכוון – וצריך לומר שב"עוד" הראשון יש משהו 'חמישי' (משיחי). המהר"ל אמר שיש הבדל בין ביאה לבין הריון. מתאים לומר "עוד" בפשט על הריון, וביאה זה חידוש וצריך לומר שזה תוספת תאוה. אבל אם נאמר שזה עוד ילד – שזה בעצם פשט של הריון – איזה ילד הוא שת? יש את קין עם תאומה (שאולי נולדה לפניו, מרובה מה"את" שכתוב לפני "קין"), את הבל עם שתי תאומות ("את אחיו את הבל", שתי אַת), ושת הוא הששי, ה"עוד" החמישי (תוספת חמישית על הריון ראשון). מבחינת "ותהר עוד" יש עוד חמשה הריונות קודם (אותו הריון, אבל ביציאה מהרחם כל אחד הוא עוד אחד). בלי להכנס לאיך קוראים בקבלה לתאומה היתרה של הבל (ואולי במדרשים חיצוניים יש שמות לשאר התאומות), בתורה לכל תאומה קוראים "את". אז יש כאן – קין את הבל את את שת = 2100 = ג"פ שת (יש כאן רק שלש לידות מפורשת). הכל זה שת – שת שת שת – ממנו הושתת העולם. הוא "תחת הבל אשר הרגו קין" ובעצם הוא הכל. קודם כל, זה מספר מעוגל – כבר אומר שיש בזה משהו. מאה פעמים שם אהי'. אם נחלק לשש (ערך לכל אחד, בן ובת) = 350 = חנוך בן ירד (המספר 350 בתולדות אדם הראשון = שכל = עמרם = קרן), "כל השביעין חביבין", שיוצא משת.

אמרנו ש"וידע אדם עוד" היינו שהוא ידע עוד. אדם עוד = 125 = חוה ברבוע פרטי (ח ברבוע, ו ברבוע, ה ברבוע) = ה בחזקת 3. וידע אדם עוד = 215 = מעקה (עליו דברנו לפני כמה ימים). אדם עוד בהכאת אותיות = 254 = עוד יוסף חי. העוד הכי חשוב בשבילנו בתורה זה "עוד יוסף חי". לפי מה שעכשיו למדנו, שה"עוד" הראשון בתורה זה להוסיף תאוה על תאוה – תאוה בחינת שת, יסוד – ו"חי" זה אבר חי. יעקב חשב שהוא מת, שה"אור חדש" הסתלק, וראה זה פלא – "עוד יוסף חי", הוא לא סתם חדש אלא חדש ומחודש. חשבו שהישיבה הסתלקה משכם אז זה נגמר ר"ל, אבל זה אם רק היה חדש, אבל אם זה מחודש – זה מתחדש והולך כל הזמן. עיקר מה שצריך להתחדש, העוד שצריך להתחדש, זה תאוה. "עוד יוסף חי" זה שמבין שהתאוה של הקדושה – "תאות צדיקים אך טוב" ו"תאות צדיקים יתן" – צריכה להתגבר. מי החידוש העיקרי בתנ"ך, הנשמה החדשה – מכולם זה יוסף, יותר מהאבות, כי הוא אור מה החדש, יוצא מיסוד א"ק. אם יש חדוש נפלא זה יוסף, אבל דווקא בגלל שהוא חידוש הוא בסכנת נפילה – כמו שלמדנו בשיעור האחרון – ולכן "טרף טרף יוסף", יעקב חושב שהוא מת ונגמר. אבל "עוד יוסף חי", שהוא מחודש. לפי זה מחודש הוא כמו שקם לתחיה – כל הזמן היה חי, רק שאני דמיינתי שהוא מת, ופתאום הוא מחודש, "אור חדש ומחודש". לכן אדם עוד בהכאה פרטית זה "עוד יוסף חי", עיקר העוד אצלנו. שיוסף, הברית, התשוקה – חי. בחב"ד משיח בן יוסף זה לא התקומה הגשמית של עם ישראל בארץ ישראל (כמו שיש מפרשים) אלא זה תלמוד תורה. דבר שחשוב מאד מאד להפנים אותו, שיהיה "אור חדש ומחודש", שמשיח בן יוסף זה תלמוד תורה – "תלמוד גדול". כמו שאמרנו, מה שמתחדש כל שנה – "אור חדש על ציון תאיר" – זה לא אור חדש שהולך לו, אלא "אור חדש ומחודש", שזה עוד יוסף חי. שנזכה ל"עוד יוסף חי" בגשמיות, נשמה בגוף עם כל הפירושים, ומשיח – גאולה אמיתית ושלמה על ידי משיח צדקנו עוד היום.

השלמות (מיד אחרי השיעור):

לענין "חדש ומחודש": תחת החופה, כשהחתן מקדש את הכלה, הוא מקדש ואז הצופים – היות שהמצוה היא עדות – יש נוהגים שאומרים "מקודשת מקודשת". אפילו מי שלא נוהג לומר, העדות פועלת שמ"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" נהיה "מקודשת מקודשת" כפעולה נמשכת (מקור לרוגאטשובר). חוץ מעצם הקידושין יש איזו פעולה של "מקודשת". היות ש"חדש" ו"קדש" מתחלפים, כידוע, אפשר להסביר כך "חדש ומחודש" – שה"חדש" פועל הד של "מחודש" (זה מופיע בקדוש החדש – חיבור בין חדש לקדש – שכולם אומרים "מקודש"). ה"מחודש" קובע את ה"חדש" ועושה ממנו פעולה נמשכת. זה על דרך ההסבר של הרבי שכאשר רבי מחדש אומר "יש לומר" והבן או התלמיד אומר בפשיטא, בלי "יש לומר". הרבי מסביר שמה שהוא אומר "יש לומר" זה לא בגלל שהוא מסופק, אלא רק בגלל שזה חידוש – כל דבר חדש הוא "יש לומר", אבל אצל המקבל זה כבר לא חידוש אלא פשיטא, לכן לא צריך יותר את ה"יש לומר". זה גם "חדש ומחודש" – שה"חדש" נעשה "מחודש", שהוא כבר פשיטא, לכן הביטוי הזה לא חוזר, די בו פעם אחת. כשמקבלים את החדש ומפנימים אותו ומתעצמים איתו הוא מחודש, ואז זה עולה ומעלה אותי כולי בפעולה נמשכת לעילא ולעילא.

היות שאמרנו ש"חדש ומחודש" זה כמו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, השאלה היא איפה המגיד (כמו שפתחנו בניגון אין סוף, שכולל תנועות משלשתם) – ברור שאי אפשר להגיע מהבעש"ט לאדה"ז בלי המגיד באמצע. יש שני פירושים, "אלו ואלו": אחד ש-ו החיבור היא המגיד (רק מחודש = משיח, וה-ו זה משהו נוסף). פירוש יותר פנימי, שהמגיד נכלל בתוך הבעל שם טוב עצמו, שעצם המלה "חדש" כוללת אותו. ידוע ש"אור חדש" נוטריקון אחד, כלומר שהמלה "חדש" זה חד (לשון אחד) ו-ש. ש זה אותיות שני, כמו "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד... ויהי ערב ויהי בקר יום שני" – דווקא בשני ימים אלה יש את זה סוד האמ"ר, אור-מים-רקיע. כל מעשה בראשית הוא יחוד אחד-שני – אותיות חדש-אני, אני חדש. אם אומרים אחד שנים זה אותיות חדש מאין. לפי זה המגיד הוא ה-ש של חדש והבעל שם טוב הוא ה-חד. כתוב שהבעש"ט והמגיד ואדה"ז הם כמו האבות. על אברהם כתוב "אחד היה אברהם", וגם הבעל שם טוב "אחד היה הבעל שם טוב". המגיד הוא ה-ש = פחד יצחק, שנכלל בבעל שם טוב. הוא נדבק מהרעד של הבעל שם טוב (כסיפור המפורסם), כי כנראה זה שייך לו בעצם. מחודש זה כמו מיוחד. אומרים ש"אחד יחיד ומיוחד" כנגד האבות, כאן ה"חדש" זה "אחד יחיד" (אחרת היה צריך להיות חדש חדיש ומחודש) – זה נכלל ב-ש.

מחודש = משיח על ידי צירוף אותיות דו (אני ואתה נשנה את העולם).

עוד דבר שרצינו לומר בהתחלה: כתוב שביום הולדת מסיימים את הפרק הקודם ומתחילים את הפרק החדש, אז לבעל שם טוב הפרק החדש הוא פרק יב בפעם השלישית ולאדה"ז הפרק החדש הוא פרק קטו והפרק הישן הוא קיד. שניהם פרקי הלל. יש לומר שהיות שהבעל שם טוב הוא חידוש ואדה"ז הוא שיפור, או מחודש, אז יותר מתאים אצל הבעל שם טוב להדגיש את הפרק החדש ולאדה"ז את הפרק שהוא מסיים. ביום הולדת מז של הבעל שם נולד אדה"ז ואז כתוב שהוא דרש בפני החבריא את פרק מז, הפרק הקודם, ואפשר לומר שזה לכבוד לידת אדה"ז (שכך לפי מדתו ושרשו). בכל אופן, אמרנו שאם שניהם חדש – זה חדש-אחרון – אבל אדה"ז סיים שנת ה-סדר והבעל שם טוב מתחיל שנת ה-חדש. זה ממש הווארט של רבי אייזיק מהומיל, שמהיום הזה מתחיל "סדר חדש" – אדה"ז והמגיד והבעל שם טוב. מחר זה כבר אסדר חדש.