זה לכבוד המהר"ל. יש עוד קשר בין ראש השנה למהר"ל – שמקובל שהוא קבל מהשמים את נוסח הניגון של התפלה בימים נוראים (וזה מעורר רחמים רבים בשמים). לכן, מי שחזן טוב כדאי שגם לפני התפלה יתייחד עם המהר"ל מפראג, שהוא המקור של החזנות של ימים נוראים. יש לומר שגם הניגונים שנולדו אחר כך, אבל בהשראת הניגון המקורי שלו, זה גם ממנו. היות שלא נהיה פה, יש ניגון מאד יפה שהבעל תפלה (בחב"ד לא קראו חזן אלא בעל תפלה) של הרבי המהר"ש היה שר. לא ידוע מאיפה קבל, אולי גם עד למהר"ל, אבל מייחסים אליו – נשיר את הניגון שלו ל"כל מאמינים" (היות שלא נהיה בראש השנה). לוקח הרבה זמן לנגן את הכל...

עוד רמז לסיום: ארבע מאות שנה זה ה פעמים עוד ("בן שמונים לגבורה"). אמרנו שזה ה"עוד" הראשון בתורה. אם אני רוצה לכוון ארבע מאות, או שאחפש את חמשת ה"עוד" הראשונים, אבל זה לא הכי מוצלח – הכוונה שזה לא מה שה' רצה שנכוון – וצריך לומר שב"עוד" הראשון יש משהו 'חמישי' (משיחי). המהר"ל אמר שיש הבדל בין ביאה לבין הריון. מתאים לומר "עוד" בפשט על הריון, וביאה זה חידוש וצריך לומר שזה תוספת תאוה. אבל אם נאמר שזה עוד ילד – שזה בעצם פשט של הריון – איזה ילד הוא שת? יש את קין עם תאומה (שאולי נולדה לפניו, מרובה מה"את" שכתוב לפני "קין"), את הבל עם שתי תאומות ("את אחיו את הבל", שתי אַת), ושת הוא הששי, ה"עוד" החמישי (תוספת חמישית על הריון ראשון). מבחינת "ותהר עוד" יש עוד חמשה הריונות קודם (אותו הריון, אבל ביציאה מהרחם כל אחד הוא עוד אחד). בלי להכנס לאיך קוראים בקבלה לתאומה היתרה של הבל (ואולי במדרשים חיצוניים יש שמות לשאר התאומות), בתורה לכל תאומה קוראים "את". אז יש כאן – קין את הבל את את שת = 2100 = ג"פ שת (יש כאן רק שלש לידות מפורשת). הכל זה שת – שת שת שת – ממנו הושתת העולם. הוא "תחת הבל אשר הרגו קין" ובעצם הוא הכל. קודם כל, זה מספר מעוגל – כבר אומר שיש בזה משהו. מאה פעמים שם אהי'. אם נחלק לשש (ערך לכל אחד, בן ובת) = 350 = חנוך בן ירד (המספר 350 בתולדות אדם הראשון = שכל = עמרם = קרן), "כל השביעין חביבין", שיוצא משת.

אמרנו ש"וידע אדם עוד" היינו שהוא ידע עוד. אדם עוד = 125 = חוה ברבוע פרטי (ח ברבוע, ו ברבוע, ה ברבוע) = ה בחזקת 3. וידע אדם עוד = 215 = מעקה (עליו דברנו לפני כמה ימים). אדם עוד בהכאת אותיות = 254 = עוד יוסף חי. העוד הכי חשוב בשבילנו בתורה זה "עוד יוסף חי". לפי מה שעכשיו למדנו, שה"עוד" הראשון בתורה זה להוסיף תאוה על תאוה – תאוה בחינת שת, יסוד – ו"חי" זה אבר חי. יעקב חשב שהוא מת, שה"אור חדש" הסתלק, וראה זה פלא – "עוד יוסף חי", הוא לא סתם חדש אלא חדש ומחודש. חשבו שהישיבה הסתלקה משכם אז זה נגמר ר"ל, אבל זה אם רק היה חדש, אבל אם זה מחודש – זה מתחדש והולך כל הזמן. עיקר מה שצריך להתחדש, העוד שצריך להתחדש, זה תאוה. "עוד יוסף חי" זה שמבין שהתאוה של הקדושה – "תאות צדיקים אך טוב" ו"תאות צדיקים יתן" – צריכה להתגבר. מי החידוש העיקרי בתנ"ך, הנשמה החדשה – מכולם זה יוסף, יותר מהאבות, כי הוא אור מה החדש, יוצא מיסוד א"ק. אם יש חדוש נפלא זה יוסף, אבל דווקא בגלל שהוא חידוש הוא בסכנת נפילה – כמו שלמדנו בשיעור האחרון – ולכן "טרף טרף יוסף", יעקב חושב שהוא מת ונגמר. אבל "עוד יוסף חי", שהוא מחודש. לפי זה מחודש הוא כמו שקם לתחיה – כל הזמן היה חי, רק שאני דמיינתי שהוא מת, ופתאום הוא מחודש, "אור חדש ומחודש". לכן אדם עוד בהכאה פרטית זה "עוד יוסף חי", עיקר העוד אצלנו. שיוסף, הברית, התשוקה – חי. בחב"ד משיח בן יוסף זה לא התקומה הגשמית של עם ישראל בארץ ישראל (כמו שיש מפרשים) אלא זה תלמוד תורה. דבר שחשוב מאד מאד להפנים אותו, שיהיה "אור חדש ומחודש", שמשיח בן יוסף זה תלמוד תורה – "תלמוד גדול". כמו שאמרנו, מה שמתחדש כל שנה – "אור חדש על ציון תאיר" – זה לא אור חדש שהולך לו, אלא "אור חדש ומחודש", שזה עוד יוסף חי. שנזכה ל"עוד יוסף חי" בגשמיות, נשמה בגוף עם כל הפירושים, ומשיח – גאולה אמיתית ושלמה על ידי משיח צדקנו עוד היום.

השלמות (מיד אחרי השיעור):

לענין "חדש ומחודש": תחת החופה, כשהחתן מקדש את הכלה, הוא מקדש ואז הצופים – היות שהמצוה היא עדות – יש נוהגים שאומרים "מקודשת מקודשת". אפילו מי שלא נוהג לומר, העדות פועלת שמ"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" נהיה "מקודשת מקודשת" כפעולה נמשכת (מקור לרוגאטשובר). חוץ מעצם הקידושין יש איזו פעולה של "מקודשת". היות ש"חדש" ו"קדש" מתחלפים, כידוע, אפשר להסביר כך "חדש ומחודש" – שה"חדש" פועל הד של "מחודש" (זה מופיע בקדוש החדש – חיבור בין חדש לקדש – שכולם אומרים "מקודש"). ה"מחודש" קובע את ה"חדש" ועושה ממנו פעולה נמשכת. זה על דרך ההסבר של הרבי שכאשר רבי מחדש אומר "יש לומר" והבן או התלמיד אומר בפשיטא, בלי "יש לומר". הרבי מסביר שמה שהוא אומר "יש לומר" זה לא בגלל שהוא מסופק, אלא רק בגלל שזה חידוש – כל דבר חדש הוא "יש לומר", אבל אצל המקבל זה כבר לא חידוש אלא פשיטא, לכן לא צריך יותר את ה"יש לומר". זה גם "חדש ומחודש" – שה"חדש" נעשה "מחודש", שהוא כבר פשיטא, לכן הביטוי הזה לא חוזר, די בו פעם אחת. כשמקבלים את החדש ומפנימים אותו ומתעצמים איתו הוא מחודש, ואז זה עולה ומעלה אותי כולי בפעולה נמשכת לעילא ולעילא.

היות שאמרנו ש"חדש ומחודש" זה כמו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, השאלה היא איפה המגיד (כמו שפתחנו בניגון אין סוף, שכולל תנועות משלשתם) – ברור שאי אפשר להגיע מהבעש"ט לאדה"ז בלי המגיד באמצע. יש שני פירושים, "אלו ואלו": אחד ש-ו החיבור היא המגיד (רק מחודש = משיח, וה-ו זה משהו נוסף). פירוש יותר פנימי, שהמגיד נכלל בתוך הבעל שם טוב עצמו, שעצם המלה "חדש" כוללת אותו. ידוע ש"אור חדש" נוטריקון אחד, כלומר שהמלה "חדש" זה חד (לשון אחד) ו-ש. ש זה אותיות שני, כמו "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד... ויהי ערב ויהי בקר יום שני" – דווקא בשני ימים אלה יש את זה סוד האמ"ר, אור-מים-רקיע. כל מעשה בראשית הוא יחוד אחד-שני – אותיות חדש-אני, אני חדש. אם אומרים אחד שנים זה אותיות חדש מאין. לפי זה המגיד הוא ה-ש של חדש והבעל שם טוב הוא ה-חד. כתוב שהבעש"ט והמגיד ואדה"ז הם כמו האבות. על אברהם כתוב "אחד היה אברהם", וגם הבעל שם טוב "אחד היה הבעל שם טוב". המגיד הוא ה-ש = פחד יצחק, שנכלל בבעל שם טוב. הוא נדבק מהרעד של הבעל שם טוב (כסיפור המפורסם), כי כנראה זה שייך לו בעצם. מחודש זה כמו מיוחד. אומרים ש"אחד יחיד ומיוחד" כנגד האבות, כאן ה"חדש" זה "אחד יחיד" (אחרת היה צריך להיות חדש חדיש ומחודש) – זה נכלל ב-ש.

מחודש = משיח על ידי צירוף אותיות דו (אני ואתה נשנה את העולם).

עוד דבר שרצינו לומר בהתחלה: כתוב שביום הולדת מסיימים את הפרק הקודם ומתחילים את הפרק החדש, אז לבעל שם טוב הפרק החדש הוא פרק יב בפעם השלישית ולאדה"ז הפרק החדש הוא פרק קטו והפרק הישן הוא קיד. שניהם פרקי הלל. יש לומר שהיות שהבעל שם טוב הוא חידוש ואדה"ז הוא שיפור, או מחודש, אז יותר מתאים אצל הבעל שם טוב להדגיש את הפרק החדש ולאדה"ז את הפרק שהוא מסיים. ביום הולדת מז של הבעל שם נולד אדה"ז ואז כתוב שהוא דרש בפני החבריא את פרק מז, הפרק הקודם, ואפשר לומר שזה לכבוד לידת אדה"ז (שכך לפי מדתו ושרשו). בכל אופן, אמרנו שאם שניהם חדש – זה חדש-אחרון – אבל אדה"ז סיים שנת ה-סדר והבעל שם טוב מתחיל שנת ה-חדש. זה ממש הווארט של רבי אייזיק מהומיל, שמהיום הזה מתחיל "סדר חדש" – אדה"ז והמגיד והבעל שם טוב. מחר זה כבר אסדר חדש.