חיפוש בתוכן האתר

חי אלול תשס"ט - צאתכם לשלום לרב - דף 4 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
חי אלול תשס"ט - צאתכם לשלום לרב
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
כל הדפים

זה הפסוק שנפתח, נראה מה המהר"ל כותב (על רש"י כמובן):

 

כי שבעתים יוקם קין - קין שהרג מזיד נתלה לו עד ז' דורות אני שהרגתי שוגג לא כ"ש שיתלה לי שביעיות הרבה:

 שבעים ושבעה - לשון רבוי שביעיות אחז לו כך דרש רבי תנחומא. ומדרש בראשית רבה לא הרג למך כלום ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה לפי שנגזרה גזירה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות אמרו מה אנו יולדות לבהלה למחר המבול בא ושוטף את הכל והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי וכי אני הרגתי את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים שיהא זרעי כלה באותו עון ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות אני שלא הרגתי לא כ"ש שיתלו לי שביעיות הרבה וזה ק"ו של שטות א"כ אין הקב"ה גובה את חובו ומקיים את דברו:

 

(כה) וידע אדם וגו' - בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו אמר להם וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו אמרו לו קשוט עצמך תחלה והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך מיד וידע אדם וגו' ומהו עוד ללמדך שנתוספה לו תאוה על תאותו (בב"ר):

רש"י לא מביא, אבל חז"ל אומרים שקודם התאוה לחוה רק כשראה אותה ואחר כך התווסף שגם כשלא ראה אותה. יש מי שאומר שקודם כאשר לא ראה אותה – שכח ממנה לגמרי, כאילו הוא בעולם אחר. כתוב שכל החטא שהיא יזמה היה כי שמה לב ששוכח אותה כשלא רואה אותה, ורצתה שיזכור אותה תמיד – כאן רצונה התקיים, "וידע האדם עוד את אשתו", שיש לו תאוה אליה גם כשלא רואה אותה. רש"י לא מביא את זה, אבל חייבים איזה פירוש לתוספת התאוה. ידוע ש-תאוה = בית, ביתו זו אשתו. לכאורה, אחרי החטא ה' קלל את חוה ב"אל אישך תשוקתך", וידוע הווארט המפורסם של הקוצקער, שאם הזכר משתוקק לאשה היא שולטת. "והוא ימשל בך" כל זמן שרק "ואל אישך תשוקתך", אבל אם יש לך תשוקה לאשה היא מושלת בך – כך אמר הרבי מקוצק למי שהתלונן שאשתו שולטת בו. לכאורה זה סדר העולם, אז מה הענין של התאוה של האיש? גם הקב"ה מתאוה לדירה בתחתונים, ועל תאוה אין קושיות. צריך לומר שהתאוה היא שרש הנוקבא בכל מקום. המפרשים אומרים שעל ידי הגירוש מגן עדן הטבע נחלש, כמו שבגלות מצרים לא היה כח גברא לגברים והנשים היו צריכות לעורר אותם – אחרי החטא והגירוש הטבע נחלש, והקב"ה חייב לשם קיום העולם להוסיף תאוה. זה לא משהו רע, אלא דבר ראשון ה' רוצה ב"פרו ורבו" – קיום העולם, "לא תהו בראה לשבת יצרה" – לכן חייבים להוסיף תאוה על התאוה, כדי שהעולם יתקיים. לכן שת נולד מזה. שת הוא גם מלשון יסוד. עוד = יסוד, ומהזיווג הזה נולד שת לשון יסוד. יש בשת הזה גם משמעות של תאוה – תאות הברית. יש כמה פסוקים על זה. למשל, אם נחבר את עוד ו-שת יחד – שהאדם יודע את עוד יחד עם אשתו ונולד שת – זה 780, משולש טל (שחקים ירעפו טל).

מה אומר המהר"ל על רש"י?

[ל] בא לו אצל אדם הראשון. דאם כן למה "וידע האדם" עתה ולא קודם, לכן גם התורה רמזה שלא עשה "וידע האדם עוד את אשתו" פרשה בפני עצמה, אף על גב דהוא ענין בפני עצמו:

קודם כל הוא מדייק את המסורה – דבר מאד נחמד. כל מי שנולד קובע ברכה לעצמו, פרשה בפני עצמה, אז לפי הסברה הייתי חושב שאם "וידע האדם" הוא סיפור חדש היה צריך לבוא קודם, אבל יותר מזה – התורה חברה אותו עם הסיפור של למך, ולא עשתה פרשה בפני עצמה.

בהמשך המהר"ל מגיב למזרחי, שתמה על רש"י שהביא מדרש "רחוק מן הפשט", ואומר שהפשט של עוד הוא "עוד הפעם", כמו שכתוב בכל לידה חדשה "ותהר עוד ותלד בן" (זה ו"פ בתורה, כולם בבראשית, ופעם אחת בתנ"ך "ותהר עוד ותלד בת" – רמז יפהפה לששה בנים ובת. מי הבת הזו? "לא רוחמה" בנביא הושע – זו כנסת ישראל, שעתידה להיות "רוחמה"). אומר המהר"ל, לתרץ קושית המזרחי, שזה לא דומה בכלל:

[לא] שניתוספה לו תאוה. דאין לפרש "עוד" כמו "ותהר עוד", משום דהריון השני תוספות על הראשון, לפי שההריון - שהוא העובר - נמצא בעולם, ונוסף עליו הריון השני, אבל בשתי ביאות לא שייך לומר "עוד", כי אין ניתוסף הביאה השנייה על הביאה הראשונה, לאפוקי "ותהר עוד" הוא תוספות על הראשונה, לפי ששייך ריבוי, שהרי הרתה שני בנים [זה ווארט אחד, שבהריון הילד בעולם, ולכן זה 'עוד', אבל על שתי ביאות – שכל אחת כחץ היורה – לא שייך לומר עוד. מצטייר ש"עוד' מתאים לאמא ולא לאבא – אבא זה כל פעם אור חדש, ברק המבריק. אמא, שזה שיפור, אפשר לומר עוד. מה לגבי 'מחודש'? אם אמא עילאה כלולה באבא, אולי גם שם אפשר לומר עוד. איך אני יודע שהניתוח הזה נכון לפי החסידות? אדה"ז אומר "אהללה הוי' בחיי אזמרה לאלהי בעודי" (ועל עוד פסוקים) שהלל זה אור, זה בנשמה, בחיי, ובשם הוי', אבל לזמר זה בכלי (בחיות הטהורות הזמר זה המלכות, הכלי), לכן זה "בעודי", הגוף, ובשם "אלהי". לכן כותב בתניא ש"עוד" מתייחס לגוף, ושרש הגוף, הגרמוהי, זה באמא – זה ההריון, המציאות. אבא זה ראשית הגילוי ואמא ראשית המציאות. במציאות מתאים לומר שמציאות מתווספת על מציאות, אבל על גילוי – בפרט אור חדש – לא מתאים לומר עוד, לא מתאים לביאה. רק אמרנו שאם יש יחוד או"א עילאין אולי גם שם אפשר לומר עוד על המחודש, על התכללות אמא עילאה באבא עילאה. עוד זה במקום ששייך רבוי – זה בבריאה. אבא מקנן באצילות ואמא מקננא בכורסיא. במקום של אחדות, באצילות, לא שייך לומר עוד.]. בשלמא אילו היו הביאות תכופים [אם אדם בועל ושונה, כדי שיהיו לו בנים זכרים, אז אולי – בדוחק – יכולתי לומר עוד. זה מה שאמרנו קודם, שיתכן שיש אמא עילאה שכלולה באבא עילאה, שגם שם זה עוד, שתי ביאות תכופות. למה זה סגולה ללידת בנים? כי באמצע, ביני וביני, האשה מזריעה תחלה. אז זה ממש התעוררות של אמא עילאה] - שייך בזה ריבוי, לפי שנתרבה הביאה השנייה על הראשונה [זה גם מנטליות – אצל אשה, במוחין שלה, כל ילד נוסף על הילד הקודם, בא על הרקע שלו. אצל אבא כל ילד זה משהו חדש, כי מבחינתו כל ילד זה ביאה אחרת, אין תכיפות. זה סוגיא בחינוך] להיות בבת אחת, ושייך בזה רבוי, אבל בדבר זה לא שייך בו רבוי, כיון דלא היו הביאות ביחד, לכך צריכין אנו לומר לשון "עוד" שנתוספה לו תאוה על תאוה, דהשתא הוי "עוד" תוספות על הראשון [זה מחדש, כפי שאמרנו, שתאוה היא מצד הנוקבא. אנחנו אומרים שתוספת מציאות על גבי מציאות זה תמיד בחינת נוקבא – הוא אומר שאם מפרשים על תאוה זה בסדר. כל הזמן היתה לו תאוה מסוימת, ועכשיו נתווספה לו תאוה על תאותו], ופירוש זה קרוב לפשוטו מאד, לא כמו שכתב הרא"ם שזה רחוק מפשוטו. אך קשה מה בא להגיד שניתוספה לו תאוה על תאותו [עכשיו נכנס לפנימיות הענין, מה הכוונה במימרא זו, והוא מביא מארז"ל שרש"י לא הביא], אך דעת רז"ל (ב"ר כג, ה) שאמרו אפילו אם לא היה רואה היה מתאוה, רוצה לומר כי השם יתברך רצה בתולדה הזאת, שהיה נולד שת שנבנה ממנו העולם, ולפיכך נתוסף לו תאוה, שכל מקום שירצה השם יתברך בתולדה מחדש התאוה [רומז למה שאמרנו קודם, שתוספת התאוה באה לידי ביטוי בלידת שת עצמו – זה המהות של שת. מהותו של שת היא גופא תוספת התאוה על התאוה, שהקב"ה חייב לעשות זאת ברגע שרוצה לקיים את העולם]. וכן אמרו חכמים (ב"ר פה, ח) גבי יהודה 'בקש יהודה לעבור [הלאה מתמר] וזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה וכו'' [יהודה מצד עצמו היה עובר הלאה, אבל הקב"ה עסק באורו של משיח – לידת משיח על ידי פרץ מיהודה ותמר – ולכן ה' זמן לו מלאך ממונה על התאוה. ברגע שה' רוצה תולדה מוסיף על התאוה. זה כלל גדול בתורה, ושוב – תאוה = בית, נתאוה הקב"ה לדירה בתחתונים, זה סיבה שה' רוצה שהוא ירצה שיוולד עולם, לכן יודע שהכל תלוי בתאוה, ואם אין תאוה אין כלום]:



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com