י"ט כסלו ס"ט – יצהר

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים לחיים! גוט יום טוב גוט יום טוב, לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו. נפתח ב"פדה שלום נפשי".

לחיים לחיים! חג שמח!

א. יט-כ כסלו – המגיד ואדמו"ר הזקן – קול תפלה וקול תורה – "הקֹל קול יעקב"

אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, היה צריך להחליט בצעירותו לאן נוסעים להשתלם בלימוד התורה (הוא כבר היה גדול בתורה) – לנסוע לוילנא או למעזריטש. הוא שמע על שני המרכזים האלה והתלבט לאן נוסעים. אז התיישב בדעתו, אמר ששמעתי שבוילנא יודעים איך ללמוד תורה ומלמדים איך ללמוד תורה, ובמעזריטש לומדים איך להתפלל. ללמוד תורה ב"ה אני כבר יודע קצת, אבל להתפלל אני בכלל לא יודע, לכן צריך לנסוע למעזריטש – למגיד, בעל ההילולא של היום. לפני שהמגיד הסתלק הוא קרא לתלמיד החביב ביותר שלו, אדמו"ר הזקן, ואמר לו – זלמן, זה היום טוב שלנו. הוא ניבא מה שעתיד להתרחש כעבור כו שנים, כמנין שם הוי', התקופה שבין הסתלקות המגיד לגאולת אדמו"ר הזקן. הבעל שם טוב עצמו לא רצה שאדמו"ר הזקן יבוא לבקר אותו בתור ילד – כך הוא אמר לאביו, רבי ברוך שהיה מקושר אליו, שלא יביא אותו אליו (חוץ מהאופשערנש), כי הוא שייך לתלמיד שלי, וצריך לבחור אותו בבחירה חפשית, ואם יבוא אלי זה כבר המשך ממילאי ללא בחירה והתלבטות. כלומר שהבעל שם טוב רצה את ההתלבטות הזו של אדמו"ר הזקן, אם לנסוע לוילנא וללמוד איך ללמוד או לנסוע למעזריטש ולטעום את הטוב טעם ודעת של התקשרות לאלקות שעל ידי עבודת התפלה. זו היתה חייבת להיות ההתלבטות שלו, והוא התלבט והכריע בדעתו שנוסעים למעזריטש. אז כנראה שמעזריטש זה באמת המקום שלומדים איך להתפלל (ועצם ההתלבטות לאן נוסעים היא היא ראשית עבודת התפלה, הבקשה מה' "נחני בדרך אמת"). אדמו"ר הזקן הוא עמוד התורה של תורת החסידות בכלל, בעל התניא והשולחן ערוך – זו התורה. התניא זה התורה שבכתב של החסידות, ושאר ספרי החסידות זה התורה שבעל פה של החסידות, אבל הכל מתחיל מהתורה שבכתב, ולפני התניא אין תורה שבכתב, משם הכל מתחיל (יש הרבה מסורת, בעל פה, אבל תורה שבכתב זה מהתניא). אבל בשביל להגיע ליעוד של אדמו"ר הזקן, להיות התורה של החסידות, הוא קודם צריך לבחור בעבודת התפלה, לא להשתלם בתורה. התורה זה הענין שלו, זו הנקודה שלו, והוא צריך להתלבט ולבחור שתורה אני כבר יודע קצת ותפלה איני יודע בכלל, ולכן חייבים לנסוע למעזריטש.

ידוע שאבות החסידות הם כנגד אבות העולם, "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב". כך זה ה"סדר" בלשון רבי אייזיק, לשון החסידות, של שלשה דורות עוקבים שכל אחד משלים את הקודם. בחסידות זה הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן. יעקב הוא עמוד התורה, יצחק הוא עמוד התפלה ("ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", יצחק רבקה עולה תפלה, סוד תקטו תפלות של משה לזכות להכנס לארץ ישראל, "ואתחנן אל הוי' בעת ההיא לאמר") ואברהם הוא עמוד החסד. הבעל שם טוב הוא האברהם של החסידות, המגיד הוא היצחק של החסידות ואדה"ז היעקב של החסידות. כל אחד אמר תורה, בפרט הבעל שם טוב אמר "תורה חדשה", תורת משיח, אבל זו תורה שמטרתה אהבת ישראל – חסד – כי הוא אברהם אבינו. אברהם נוטע אשל בבאר שבע "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – מקריא שם ה' בפי כולם, ומלמד שה' "אל עולם" (ולא "אל העולם") – אבל הכל זה חלק מהחסד שלו, לקרב את כל באי עולם לאמונה באל אחד ובכך יהיה טוב לכולם, בגשמיות וברוחניות גם יחד. זה אברהם, וזה הבעל שם טוב – כל התורה החדשה זה חלק מעיקר התכל'ס, אהבת ישראל וחסד, כמו אברהם אבינו (וכמו שעלית הרצון לברוא את העולם [בהבראם – באברהם] נבעה מטבע הטוב להיטיב של ה', אך ביצוע הבריאה בפועל הוא על ידי ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", היינו תורת חסד, תורה בשביל חסד, ודוק). המגיד הוא עמוד התפלה. גם לו יש תורות עמוקות מאד, ובמדה מסוימת לפי מדד ההשכלה זה יותר עמוק גם מתורות הבעל שם טוב, אבל התכל'ס של הכל זה איך להתפלל – איך זוכים לדבקות בקב"ה. התפלה זה דבקות, כמו שאמרנו קודם זה לדעת – מח הדעת לפי הקבלה הוא המח האחורי, שעומד על חוט השדרה, ובשדרה יש חי חוליות כנגד חי ברכות שמו"ע (כמפורש בחז"ל). לכן כל עמוד התפלה זה האחור – מח הדעת עם חוט השדרה. התורה זה הפנים, "אורייתא מחכמה נפקת", אבל התפלה זה האחור (וסדר העבודה הוא בסוד "אחור וקדם צרתני" – "מבית הכנסת לבית המדרש"; על פי פשט אדם צריך להתפלל לה' מפני שהוא אחור למעשה בראשית ומשום כך חייו תלויים בחפצי העולם שקדמו להוויתו, ומבקש מבורא העולם שיספק לו את כל צרכיו, מה שאין כן כשיהודי לומד תורה הוא בחינת קדם למעשה בראשית מצד גילוי שרש נשמתו, האות שלו בספר התורה של שעשועי המלך בעצמותו שקדמו לעלית הרצון לבריאת העולמות, וד"ל). כל עבודת המגיד, כל תורתו העמוקה – כל ווארט אצלו זה השכלה עמוקה ביותר – זה הכל בשביל להתפלל, להדבק בה'. התורה של אדמו"ר הזקן זה תורה נטו, תורה שבתורה, התורה כוללת הכל – כל שלשת העמודים שעליהם העולם עומד, "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (סדר האבות למפרע), אבל זה תורה שבתורה, תורה נטו. תורה נטו, בסופו של דבר, זה שעשועים עצמיים (כנ"ל בסוד "אחור וקדם צרתני"). תורה נטו זה כמו התורה שהקב"ה בכבודו ובעצמו השתעשע בה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, כמו שאומר הפסוק "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום". זה תורה נטו, דבקות של פנים בפנים עם קוב"ה, שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש. שוב, הסדר הוא – גם אצל האבות וגם אצל אבות החסידות – זה קודם חסד, אהבת ישראל (גם לפני שמתחילים להתפלל צריך לומר, לפי האריז"ל, "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"), אי אפשר להתפלל ולהתדבק בה' בלי אהבת ישראל (ובלי אהבת ישראל ההתפעלות של התפלה זה דמיונות שוא, אם לא קבל באמת בלב מצות עשה שהיא כלל גדול של כל התורה כולה, "ואהבת לרעך כמוך"), אחר כך את התפלה ואחר כך את התורה. וכל אחד יש לו את התורה שלו – יש את תורת החסד, תורת אברהם אבינו, תורת הבעל שם טוב, ויש את תורת התפלה, תורת יצחק אבינו, תורת המגיד.

אחרי ההקדמה הזאת נפתח ברמז יפה: היום אנחנו מחברים יחד את שני ימי חג הגאולה, י"ט-כ' כסלו – עכשיו יצאנו מ-י"ט (לפחות אם אנחנו מחשבים את היום אחר הלילה – יש בקדשים דין הפוך, שהלילה הולך אחר היום, ולפי זה אנחנו עדיין ב-י"ט כסלו) ונכנסים ל-כ' – וזה שני ימים שהם המשך עצמי, "יומא אריכתא", כמו שכתוב לגבי שני ימי ר"ה (ידוע שי"ט-כ' כסלו זה ראש השנה לחסידות). הכל לפי מעשה שהיה, מה היה המעשה בזכותו זכינו לעוד יום של חג? ב-י"ט כסלו אדמו"ר הזקן יצא מהכלא, זה הילולת רבו, אבל איך זכינו לעוד יום? הסיפור הוא שאחרי שאדמו"ר הזקן יצא מהכלא הוא היה בפטרבורג, יצא מבית הסהר לאיזה בית של יהודי – ובפטרבורג גר יהודי אמיד – ויש שם מזוזות כשרות והכל בסדר גמור, שמחה וששון, הרבי יצא מבית הסהר. אבל דא עקא שאותו בית היה של אחד מגדולי המנגדים, אלה שבעצם גרמו לכך שאדמו"ר הזקן ישב בכלא שלו (בבור שלו, כמו יוסף הצדיק שישב בבור הכלא), ועד שלא יצא מאותו בית – הוא שהה שם כמה שעות, עד הלילה – הוא התבטא שיסורי הנפש שהיו לו שם (לא היו יסורי גוף, כי השתחרר) היו קשים מכל יסורי הגוף במשך נג הימים שישב בבית הסהר בעינויים גשמיים של ממש. כשיצא משם זה גם גאולה, ובמדה מסוימת זה עוד יותר גאולה. זה כבר לאחר ההילולא של רבו. שנתים קודם, כשהדפיס את ספר התניא, הוא מאד רצה שזה יצא ביום הזה, יום ההילולא של רבו המובהק המגיד, אבל לא אסתייע מילתא – מן השמים עכבו את זה, ולמעשה הספר יצא לאור רק למחרת, ב-כ' כסלו. כך יש איזה רמז מן השמים שהספר הזה, עמוד התורה, אתה עצמך אדה"ז – שאתה המשך של הרבי שלך – והספר שלך, כבר שייך למחרת היום, זה שייך ל-כ' כסלו. ודאי וודאי ההתקשרות שלך לרבי, ובזכות זה גם יצאת מהכלא. ההתקשרות של אדמו"ר הזקן למגיד זה כבן לאביו (כפי שאמר שהתקשרותו לבעל שם טוב זה כסבא שלו, ואמר שזה הרבה יותר – אין סוף יותר – מסבא גשמי). ההתקשרות הזו היא ודאי ב-י"ט כסלו, לכן במודע שלו הוא רוצה שהכל – כל הגאולה, כל האור – יתרחש ב-י"ט כסלו. אבל מן השמים אומרים שגם לך יש בחינה – זה אכן קשור, אבל זה המשך – והבחינה שלך זה כ' כסלו, זה היום. התיקון שלך – כמו שאמר לו המגיד – הכח שה' העניק לך זה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". אתה חוננת בכח להמתיק ולתקן את ההתנגדות לתורת החסידות, "לא תכבה", "תכבה" את ה"לא" וההתנגדות – רק אתה יכול, רק תורת חב"ד מסוגלת להמתיק את זה, וזו בחינה יחודית ועצמית שלך. זה גם המסר הסמלי מכך שהוא סובל ומתייסר יסורי נפש אצל אחד שעדיין עוד לא הצטרף לתורת החסידות. אין כאן טינה בלב, ח"ו, אלא היסורים זה שאני עוד לא הצלחתי שתורת הסבא והאבא – הבעל שם טוב והמגיד – תחדור ותחלחל ותגיע לנשמות כל עם ישראל (קודם כל). זה באמת התפקיד שלו.