לכל זה יש רמז מאד יפה: יט כסלו = 135 ו-כ כסלו כמובן שוה  136. איפה שני המספרים האלה מופיעים רצוף בתורה? בפסוק שהוא גם 'מאמר ראשי' בתורת אדמו"ר הזקן: "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו". הקל = יט כסלו, קול = כ כסלו. למה כתוב פעמיים? קול בכתיב מלא זה המשכה מלמעלה למטה, אבל "הקל" החסר זה תחושה של חסר שמעוררת השתוקקות מלמטה למעלה – זה אחד שמרגיש שאין לו אור, ומשתוקק לעלות ולהשיג אור ברצות ה'. אחר כך, כשתנועה זו ממטה למעלה אכן הצליחה, אז הוא מקבל מהשרש ונמשך האור מלמעלה למטה. מה זה שתי התנועות האלה, של "רצוא ושוב"? כתוב בפשטות שיש שני קולות של יהודי. אנחנו יעקב, והכח שלנו זה בפה, בקול שלנו, אבל יש לנו שני כחות בפה – קול תפלה וקול תורה. "הקֹל" הראשון זה קול תפלה. את הפסוק הזה אמר יצחק. מה קורה כאן? יעקב בא בשליחות אמו רבקה לקחת במרמה-בחכמה (כמו שאומר רש"י) את הברכות מעשו. אז יצחק אומר לו "הקֹל" – זה מה שמקשר אותו ליצחק, כי זה קול תפלה, קול שעולה מלמטה למעלה (יצחק היה סגי נהור, מופשט לגמרי מהעולם הזה, בחינת התפשטות הגשמיות ממש אליה מגיעים על ידי עבודת התפלה ברצוא מלמטה למעלה דווקא) – ואז "קול" זה הכח שלו עצמו, "קול יעקב", קול תורה. אם כן, הרמז כאן מאד מובהק למה שאמרנו קודם, ש"הקל" עולה יט כסלו, שזה התקשרות בעל הגאולה לרבו המגיד, שכל תורת המגיד זה איך להתפלל, וה"קול" השני זה קול תורה, וזה הקול של אדמו"ר הזקן עצמו.

שניהם מצטרפים יחד, ובשביל מה? התכל'ס של הצירוף הזה הוא "והידים ידי עשו". אם יש לנו, לעם ישראל, את שני הקולות האלה. הקול הראשון, שעולה מתוך חוסר, זו הגאולה מהקליפה של הגוי, מבית הסהר של הגוי, מהגלות של הגוי. הגאולה הזאת היתה ב-י"ט כסלו. אבל אחר כך יש בית סהר של הבית היפה והמהודר של היהודי, שעל פי פשט השמחה האמיתית התחילה רק לאחר שהשתחרר ונושע – "צדיק ונושע הוא" – מאותו מקום. אבל כמו שנסביר הגאולה הזאת לא גאולה בכלל אם רק משתחררים-בורחים מבית המנגד. אפשר אז לשמוח מהגאולה הראשונה, אבל זה לא הגאולה השניה עדיין. מה ההבדל מגאולה מגוי לגאולה אצל יהודי? הרבי מסביר שיש גם גלות אצל יהודים, ויש גלות אצל גוים. להשתחרר, להגאל, מגלות של גוים זה לצאת משם – יציאת מצרים, וכל הגלויות של הגוים נקראות על שם מצרים, אומרים חז"ל, כי מצרים לעם ישראל. אז צריך לצאת משם, יציאת מצרים. אבל הגאולה מגלות של יהודים, שבעל הגאולה אמר שזו עיקר הגלות של עקבתא דמשיחא – עיקר הגלות שלנו היום זה לא אצל גוים (כמו שהרבי אומר, עשו כבר מוכן, הוא בסדר) – והגאולה משם היא לא לצאת ולהשתחרר מזה, לא גאולה בדרך "רצוא", אלא גאולה בדרך "שוב". אמרנו ש-י"ט כסלו זה "הקל" חסר, גאולה בדרך "רצוא", אדם יוצא בתפלה ובק"ש מהבלי העולם הזה (עוצם את העינים ומשתחרר מכל השעבוד לעלמא דשקרא) ונדבק באמת. כך בשמו"ע, הוא יוצא מכל העולמות ומגיע לעולם האצילות, באותן חי ברכות שכנגד חי חוליות השדרה. אז אני מופשט. תפלה זה נקרא התפשטות הגשמיות – אני מתפשט (כנ"ל). אבל תורה זה לא ככה, תורה זה חדירה, זה לחדור לתוך המציאות, זה להסביר למציאות את האמת, להסביר לשקר את האמת. לתקן את השקר, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", זה על ידי שמחדירים הרבה אור אמת. גאולה מגלות של יהודים זה לא בדרך "רצוא", לא בדרך "הקל" חסר, אלא רק בדרך של תורה, "קול" מלא מלמעלה למטה. זה כלל גדול בתורה, זה היחוד של בעל הגאולה, שהוא מסוגל לזה – להחדיר את האור באמת לתוך המציאות. גם עד כדי כך שמי שעד עכשיו לא הבין ולא תפס, לכן הוא מנגד, אז צריך לתת לו לתפוס, צריך לרחם על רחמנים. כל יהודי הוא רחמן, רחמנים בני רחמנים, וצריך לרחם עליהם – "ונתן הוי' לך רחמים ורחמך", "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", ה' נותן את תכונת הרחמים לרחם על כולם ועל ידי כך מרחם גם עלינו. אז ה' לא מוציא אותנו משם, לא נותן לגרש את החשך של אחינו בני ישראל עם מקל (אי אפשר לגרש חושך עם מקל [מ-קל חסר, ודוק]), אלא רק עם ריבוי אור. מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך, ואם יש הרבה אור – "רזין דרזין" של י"ט כסלו, שמגיע עד חנוכה, "הולך ומוסיף ואור" עד שמונה ימים, עד אין סוף – אז כל החשך עצמו מתהפך לאור, ו"כיתרון האור מן החשך".

אז מה אמרנו? שיש שני ימים שמתחברים ליומא אריכתא, יט כסלו ו-כ כסלו, "הקל קול יעקב". אבל אמרנו שיש לזה עוד תכלית – על ידי שני הימים האלה זוכים לרשת את האורות המרובים דתהו, לרשת את "הידים ידי עשו", כמו בסיפור כאן של הברכות. יצחק אומר שיש כאן תרתי דסתרי – "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" – אבל אחר כך אומר "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי' ויברכהו", עם ידי עשו השעירות. יש שמפרשים ש"הידים ידי עשו" זה כח שבא במיוחד מתורת יעקב לברר את הניצוצות הקדושים שיש בעשו, אבל העבודה הזאת היתה פעם – "וזאת לפנים בישראל". על עבודות שהיו פעם אדמו"ר הזקן קורא "וזאת לפנים בישראל", אבל היום זה אחרת. היום הרבי אומר שנסתיימה עבודת הבירורים, לא צריך לברר את עשו, הוא מוכן. אם עשו לא מוכן צריך לברר אותו, להכנס לתוכו, וכשהמברר מתלבש בלבושי המתברר זה גם קצת מסוכן לו – יכול להיות מושפע מלבושי המתברר. אבל היום "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" זה פעולה בדרך ממילא, אוטומטית. הקול הראשון זה תפלה והשני זה תורה, אבל חסר "המעשה הוא העיקר" – זה ידי עשו, לשון עשיה. כתוב שעשו נקרא כך כי נולד עשוי, נולד גמור, הוא נולד לאחר עבודת הבירורים. הוא עשוי, מתוקן, עם כל השערות והלבושים – זה העשו של הקדושה, שלא צריך לברר שום דבר כי הוא עשוי מאה אחוז. רק מה, כדי שבדרך ממילא הוא יתוקן (כלומר שיתגלה איך שהוא כבר מתוקן בעצם מקדמא דנא) – משהו שבעצם למעלה מעולם התיקון, שקודם היה שבור ואחר כך על ידי בירורים נתקן לאט לאט, אבל אחד שלמעלה מזה נולד בסדר גמור הוא למעלה משבירה ותיקון, זה שם עב, זה תהו של עקודים או תהו של א"ק או אפילו תהו של לפני הצמצום (שגם יש מושג כזה) – צריך לאמץ את זה, לאמץ את כח העשיה של עשו.

עשיה אצלנו זה מתחיל מאברהם, מאהבה. ידוע שיצחק ויעקב שניהם מושלמים בכך שהם כפולות של שם הוי' – יצחק זה ח"פ הוי' ויעקב זה ז"פ הוי', אבל אברהם אבינו הראשון יש לו לכאורה חוסר מסוים שהוא אחד יותר מכפולה של יג (כל הוי' הוא פעמיים יג, אחד, שהוא מספר ראשוני, כידוע בסוד "שלם וחצי"). מי משלים את אברהם – העשיה, החסד בפועל ממש – להיות כפולה של שם הוי' ב"ה? אם היינו זוכים אז, עשו היה הרגל הרביעי של המרכבה – המלכות – וכתוב שהוא זה שיש בו את היכולת הפנימית להשלים את אברהם אבינו (בסוד "חסדי דוד הנאמנים", וד"ל). רואים את זה במספר, כי עשו זה אחת פחות מכפולת של יג, וביחד אחד משלים את השני להיות כפולה של הוי' ב"ה. אברהם עשו = כד פעמים הוי', ג"פ יצחק. בכל אופן, צריך שבלי בירור יצטרפו אלינו ידי עשו, ואז זוכים בכל הברכות הכי נעלות שיצחק ברך את יעקב כשחשב שהוא עשו. הקשר בין עשו לאברהם, חוץ מהרמז המספרי, מופיע גם בפשט: אחד הדברים החזקים שמראים אברהם קשור נפשית לעשו זה שהוא נפטר חמש שנים לפני זמנו כדי שלא יראה את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה. חי עד סמוך לבר-מצוה שלו, שעד אז לא ראו את הכיוון של כל אחד, ומהבר-מצוה זה התברר, מהדעת.

אם אמרנו רמז של "הקֹל קול", ששוה יט כסלו ו-כ כסלו, אז צריך לצרף לזה פשוט "והידים ידי". הקל קול והידים ידי עולה שע – מספר מאד חשוב בקבלה, שקשור למה שנמשיך לדבר הערב. זה שע נהורין, אור הפנים – שגם כן לא זקוק לשום בירור ושום תיקון, כי הוא מתוקן לגמרי, הכי מתוקן שרק יכול להיות. שע זה לשון שעשוע. וכך נמשיך בע"ה להסביר את הפסוק שהסברנו קודם, "ואהיה שעשועים יום יום", שזה תורת אדמו"ר הזקן, והשעשוע הוא מיוסד ומושתת על סוד שע נהורין, שע זה גם שתי האותיות הראשונות של עשו (הפוך). זה השעשוע, "באור פני מלך חיים", וזה סוד הגאולה. הגאולה שלנו זה שיהיה לנו את "הקל קול יעקב" וממילא נזכה – ממילא, תיכף ומיד ממש – גם לירושה של האורות המרובים של התהו מהמדרגה הכי גבוהה של תהו שיכולה להיות, למעלה מסוד השבירה והתיקון, וזה "הידים ידי עשו". "ידי עשו" זה גם משהו מושלם – 400, 20 בריבוע. קול ידים עולה 200, החצי של "ידי עשו". אם כן, מה שעשינו עד עכשיו זה הקדמה בשביל להמשיך לדבר על סוד השעשועים, שזה התורה של אדמו"ר הזקן, התורה של התורה. אבל השעשועים, ה-שע, צריך גם את קול התפלה של המגיד וגם את קול התורה של אדמו"ר הזקן וגם בדרך ממילא את "הידים ידי עשו", וכשיש את החיבור הזה ביחד יש "ובא לציון גואל", הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

["הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים" – הדק היטב = 135 = הקֹל, הצ"צ מביא ש"משחקת" זה לשון "ושחקת ממנה הדק", שכמאן לומדים את ה"הדק היטב". הוא לא מסביר כל כך את הפשט של הקשר בין שחיקה לבין משחק. בדרך מליצה, יש משחק שוחק – במשחק קשה אפשר להגיע לשחיקה, אבל זה שחיקה טובה. אפשר להסביר לפי מה שב"היום יום" מביא על "הלומד תורה לפרקים" – כדוגמה להבדל בין איך לומדים תורה בעוה"ז לאיך שלומדים למעלה – שבעוה"ז הכוונה היא "לעתים", וזה לא חיובי, אבל בג"ע "לפרקים" זה עד שהוא מתפרק בצורה חיובית. כך גם אפשר לפרש שחיקה חיובית, "ושחקת ממנה הדק". זה סוד הקטרת, בה כתוב "תכון תפלתי קטרת לפניך" והרי "הקֹל" זה קול תפלה. צריך להתפלל עד שמתפרקים (ובדרך מליצה, לאלה שנוגעת להם הערה זו: עד שמפרקים את האמונה וההתקשרות למדינה הדק, מדינה = הדק). יש מאמר חז"ל על שיא התפלה, השתחוואות שמו"ע, וכתוב בחז"ל שצריך שכל הפרקים יתפרקו אז. ההתפרקות הזאת, השחיקה הטובה, זה שחיקת היש. זה כמו שמדברים על איסור חמץ בכל שהוא, ואף על פי כן האחרונים אומרים שיש מדה שזה אויס חמץ, אם השחיקה מספיקה אז הישות-החמץ מתבטלת לחלוטין.

זה שלומדים כך בגן עדן כי בהתפרקות יש גם משמעות של תענוג וכיף. אמרנו שכל הפסוק של "שעשעים יום יום" זה פסוק של שבת, ובסוף התניא מביא שפנימיות השבת זה תפלת שבת – שם יש גם פירוק של תענוג, ענג שבת. "ושחקת ממנה הדק" = תענוג תענוג (שני תענוגים, אהבה בתענוגים), ריבוע כפול של חדוה. "ושחקת ממנה" = אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל וכו'. צריכה שחיקה במצות ישראל – בדומה לביטוי "עד מיצוי הנפש". יש שמיצוי הנפש הוא ברצון ויש שבתענוג. "הדק היטב מפני שהקול יפה לבשמים" על דרך "לבעל החטם אני מתפלל" – זה חוש של משיח. זה שהתפרקות זה תענוג זה "רישא דאין", שאנו אומרים תמיד שזה התענוג של ההתאינות. "הדק היטב היטב הדק" – "הפך בה והפך בה דכולא בה" נאמר על התורה, קול מלא – "שהקול יפה לבשמים", התכללות של "הקל קול", וד"ל; הדק היטב היטב הדק בהכאה פרטית = יג פעמים מהיטבאל, אותיות מלא היטב, המספר הראשוני ה-ז פעמים המספר הראשוני ה-הוי', סוד יעקב, ודוק היטב; בעניני תורה אומרים דוק היטב = קול מלא, נמצא ש"הקל קול" הוא סוד הדק היטב דוק היטב, ודוק היטב.]

נעשה הפסקה לניגונים.

לחיים לחיים!