י"ט כסלו ס"ט – יצהר

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים לחיים! גוט יום טוב גוט יום טוב, לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו. נפתח ב"פדה שלום נפשי".

לחיים לחיים! חג שמח!

א. יט-כ כסלו – המגיד ואדמו"ר הזקן – קול תפלה וקול תורה – "הקֹל קול יעקב"

אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, היה צריך להחליט בצעירותו לאן נוסעים להשתלם בלימוד התורה (הוא כבר היה גדול בתורה) – לנסוע לוילנא או למעזריטש. הוא שמע על שני המרכזים האלה והתלבט לאן נוסעים. אז התיישב בדעתו, אמר ששמעתי שבוילנא יודעים איך ללמוד תורה ומלמדים איך ללמוד תורה, ובמעזריטש לומדים איך להתפלל. ללמוד תורה ב"ה אני כבר יודע קצת, אבל להתפלל אני בכלל לא יודע, לכן צריך לנסוע למעזריטש – למגיד, בעל ההילולא של היום. לפני שהמגיד הסתלק הוא קרא לתלמיד החביב ביותר שלו, אדמו"ר הזקן, ואמר לו – זלמן, זה היום טוב שלנו. הוא ניבא מה שעתיד להתרחש כעבור כו שנים, כמנין שם הוי', התקופה שבין הסתלקות המגיד לגאולת אדמו"ר הזקן. הבעל שם טוב עצמו לא רצה שאדמו"ר הזקן יבוא לבקר אותו בתור ילד – כך הוא אמר לאביו, רבי ברוך שהיה מקושר אליו, שלא יביא אותו אליו (חוץ מהאופשערנש), כי הוא שייך לתלמיד שלי, וצריך לבחור אותו בבחירה חפשית, ואם יבוא אלי זה כבר המשך ממילאי ללא בחירה והתלבטות. כלומר שהבעל שם טוב רצה את ההתלבטות הזו של אדמו"ר הזקן, אם לנסוע לוילנא וללמוד איך ללמוד או לנסוע למעזריטש ולטעום את הטוב טעם ודעת של התקשרות לאלקות שעל ידי עבודת התפלה. זו היתה חייבת להיות ההתלבטות שלו, והוא התלבט והכריע בדעתו שנוסעים למעזריטש. אז כנראה שמעזריטש זה באמת המקום שלומדים איך להתפלל (ועצם ההתלבטות לאן נוסעים היא היא ראשית עבודת התפלה, הבקשה מה' "נחני בדרך אמת"). אדמו"ר הזקן הוא עמוד התורה של תורת החסידות בכלל, בעל התניא והשולחן ערוך – זו התורה. התניא זה התורה שבכתב של החסידות, ושאר ספרי החסידות זה התורה שבעל פה של החסידות, אבל הכל מתחיל מהתורה שבכתב, ולפני התניא אין תורה שבכתב, משם הכל מתחיל (יש הרבה מסורת, בעל פה, אבל תורה שבכתב זה מהתניא). אבל בשביל להגיע ליעוד של אדמו"ר הזקן, להיות התורה של החסידות, הוא קודם צריך לבחור בעבודת התפלה, לא להשתלם בתורה. התורה זה הענין שלו, זו הנקודה שלו, והוא צריך להתלבט ולבחור שתורה אני כבר יודע קצת ותפלה איני יודע בכלל, ולכן חייבים לנסוע למעזריטש.

ידוע שאבות החסידות הם כנגד אבות העולם, "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב". כך זה ה"סדר" בלשון רבי אייזיק, לשון החסידות, של שלשה דורות עוקבים שכל אחד משלים את הקודם. בחסידות זה הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן. יעקב הוא עמוד התורה, יצחק הוא עמוד התפלה ("ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", יצחק רבקה עולה תפלה, סוד תקטו תפלות של משה לזכות להכנס לארץ ישראל, "ואתחנן אל הוי' בעת ההיא לאמר") ואברהם הוא עמוד החסד. הבעל שם טוב הוא האברהם של החסידות, המגיד הוא היצחק של החסידות ואדה"ז היעקב של החסידות. כל אחד אמר תורה, בפרט הבעל שם טוב אמר "תורה חדשה", תורת משיח, אבל זו תורה שמטרתה אהבת ישראל – חסד – כי הוא אברהם אבינו. אברהם נוטע אשל בבאר שבע "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – מקריא שם ה' בפי כולם, ומלמד שה' "אל עולם" (ולא "אל העולם") – אבל הכל זה חלק מהחסד שלו, לקרב את כל באי עולם לאמונה באל אחד ובכך יהיה טוב לכולם, בגשמיות וברוחניות גם יחד. זה אברהם, וזה הבעל שם טוב – כל התורה החדשה זה חלק מעיקר התכל'ס, אהבת ישראל וחסד, כמו אברהם אבינו (וכמו שעלית הרצון לברוא את העולם [בהבראם – באברהם] נבעה מטבע הטוב להיטיב של ה', אך ביצוע הבריאה בפועל הוא על ידי ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", היינו תורת חסד, תורה בשביל חסד, ודוק). המגיד הוא עמוד התפלה. גם לו יש תורות עמוקות מאד, ובמדה מסוימת לפי מדד ההשכלה זה יותר עמוק גם מתורות הבעל שם טוב, אבל התכל'ס של הכל זה איך להתפלל – איך זוכים לדבקות בקב"ה. התפלה זה דבקות, כמו שאמרנו קודם זה לדעת – מח הדעת לפי הקבלה הוא המח האחורי, שעומד על חוט השדרה, ובשדרה יש חי חוליות כנגד חי ברכות שמו"ע (כמפורש בחז"ל). לכן כל עמוד התפלה זה האחור – מח הדעת עם חוט השדרה. התורה זה הפנים, "אורייתא מחכמה נפקת", אבל התפלה זה האחור (וסדר העבודה הוא בסוד "אחור וקדם צרתני" – "מבית הכנסת לבית המדרש"; על פי פשט אדם צריך להתפלל לה' מפני שהוא אחור למעשה בראשית ומשום כך חייו תלויים בחפצי העולם שקדמו להוויתו, ומבקש מבורא העולם שיספק לו את כל צרכיו, מה שאין כן כשיהודי לומד תורה הוא בחינת קדם למעשה בראשית מצד גילוי שרש נשמתו, האות שלו בספר התורה של שעשועי המלך בעצמותו שקדמו לעלית הרצון לבריאת העולמות, וד"ל). כל עבודת המגיד, כל תורתו העמוקה – כל ווארט אצלו זה השכלה עמוקה ביותר – זה הכל בשביל להתפלל, להדבק בה'. התורה של אדמו"ר הזקן זה תורה נטו, תורה שבתורה, התורה כוללת הכל – כל שלשת העמודים שעליהם העולם עומד, "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (סדר האבות למפרע), אבל זה תורה שבתורה, תורה נטו. תורה נטו, בסופו של דבר, זה שעשועים עצמיים (כנ"ל בסוד "אחור וקדם צרתני"). תורה נטו זה כמו התורה שהקב"ה בכבודו ובעצמו השתעשע בה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, כמו שאומר הפסוק "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום". זה תורה נטו, דבקות של פנים בפנים עם קוב"ה, שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש. שוב, הסדר הוא – גם אצל האבות וגם אצל אבות החסידות – זה קודם חסד, אהבת ישראל (גם לפני שמתחילים להתפלל צריך לומר, לפי האריז"ל, "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"), אי אפשר להתפלל ולהתדבק בה' בלי אהבת ישראל (ובלי אהבת ישראל ההתפעלות של התפלה זה דמיונות שוא, אם לא קבל באמת בלב מצות עשה שהיא כלל גדול של כל התורה כולה, "ואהבת לרעך כמוך"), אחר כך את התפלה ואחר כך את התורה. וכל אחד יש לו את התורה שלו – יש את תורת החסד, תורת אברהם אבינו, תורת הבעל שם טוב, ויש את תורת התפלה, תורת יצחק אבינו, תורת המגיד.

אחרי ההקדמה הזאת נפתח ברמז יפה: היום אנחנו מחברים יחד את שני ימי חג הגאולה, י"ט-כ' כסלו – עכשיו יצאנו מ-י"ט (לפחות אם אנחנו מחשבים את היום אחר הלילה – יש בקדשים דין הפוך, שהלילה הולך אחר היום, ולפי זה אנחנו עדיין ב-י"ט כסלו) ונכנסים ל-כ' – וזה שני ימים שהם המשך עצמי, "יומא אריכתא", כמו שכתוב לגבי שני ימי ר"ה (ידוע שי"ט-כ' כסלו זה ראש השנה לחסידות). הכל לפי מעשה שהיה, מה היה המעשה בזכותו זכינו לעוד יום של חג? ב-י"ט כסלו אדמו"ר הזקן יצא מהכלא, זה הילולת רבו, אבל איך זכינו לעוד יום? הסיפור הוא שאחרי שאדמו"ר הזקן יצא מהכלא הוא היה בפטרבורג, יצא מבית הסהר לאיזה בית של יהודי – ובפטרבורג גר יהודי אמיד – ויש שם מזוזות כשרות והכל בסדר גמור, שמחה וששון, הרבי יצא מבית הסהר. אבל דא עקא שאותו בית היה של אחד מגדולי המנגדים, אלה שבעצם גרמו לכך שאדמו"ר הזקן ישב בכלא שלו (בבור שלו, כמו יוסף הצדיק שישב בבור הכלא), ועד שלא יצא מאותו בית – הוא שהה שם כמה שעות, עד הלילה – הוא התבטא שיסורי הנפש שהיו לו שם (לא היו יסורי גוף, כי השתחרר) היו קשים מכל יסורי הגוף במשך נג הימים שישב בבית הסהר בעינויים גשמיים של ממש. כשיצא משם זה גם גאולה, ובמדה מסוימת זה עוד יותר גאולה. זה כבר לאחר ההילולא של רבו. שנתים קודם, כשהדפיס את ספר התניא, הוא מאד רצה שזה יצא ביום הזה, יום ההילולא של רבו המובהק המגיד, אבל לא אסתייע מילתא – מן השמים עכבו את זה, ולמעשה הספר יצא לאור רק למחרת, ב-כ' כסלו. כך יש איזה רמז מן השמים שהספר הזה, עמוד התורה, אתה עצמך אדה"ז – שאתה המשך של הרבי שלך – והספר שלך, כבר שייך למחרת היום, זה שייך ל-כ' כסלו. ודאי וודאי ההתקשרות שלך לרבי, ובזכות זה גם יצאת מהכלא. ההתקשרות של אדמו"ר הזקן למגיד זה כבן לאביו (כפי שאמר שהתקשרותו לבעל שם טוב זה כסבא שלו, ואמר שזה הרבה יותר – אין סוף יותר – מסבא גשמי). ההתקשרות הזו היא ודאי ב-י"ט כסלו, לכן במודע שלו הוא רוצה שהכל – כל הגאולה, כל האור – יתרחש ב-י"ט כסלו. אבל מן השמים אומרים שגם לך יש בחינה – זה אכן קשור, אבל זה המשך – והבחינה שלך זה כ' כסלו, זה היום. התיקון שלך – כמו שאמר לו המגיד – הכח שה' העניק לך זה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". אתה חוננת בכח להמתיק ולתקן את ההתנגדות לתורת החסידות, "לא תכבה", "תכבה" את ה"לא" וההתנגדות – רק אתה יכול, רק תורת חב"ד מסוגלת להמתיק את זה, וזו בחינה יחודית ועצמית שלך. זה גם המסר הסמלי מכך שהוא סובל ומתייסר יסורי נפש אצל אחד שעדיין עוד לא הצטרף לתורת החסידות. אין כאן טינה בלב, ח"ו, אלא היסורים זה שאני עוד לא הצלחתי שתורת הסבא והאבא – הבעל שם טוב והמגיד – תחדור ותחלחל ותגיע לנשמות כל עם ישראל (קודם כל). זה באמת התפקיד שלו.

לכל זה יש רמז מאד יפה: יט כסלו = 135 ו-כ כסלו כמובן שוה  136. איפה שני המספרים האלה מופיעים רצוף בתורה? בפסוק שהוא גם 'מאמר ראשי' בתורת אדמו"ר הזקן: "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו". הקל = יט כסלו, קול = כ כסלו. למה כתוב פעמיים? קול בכתיב מלא זה המשכה מלמעלה למטה, אבל "הקל" החסר זה תחושה של חסר שמעוררת השתוקקות מלמטה למעלה – זה אחד שמרגיש שאין לו אור, ומשתוקק לעלות ולהשיג אור ברצות ה'. אחר כך, כשתנועה זו ממטה למעלה אכן הצליחה, אז הוא מקבל מהשרש ונמשך האור מלמעלה למטה. מה זה שתי התנועות האלה, של "רצוא ושוב"? כתוב בפשטות שיש שני קולות של יהודי. אנחנו יעקב, והכח שלנו זה בפה, בקול שלנו, אבל יש לנו שני כחות בפה – קול תפלה וקול תורה. "הקֹל" הראשון זה קול תפלה. את הפסוק הזה אמר יצחק. מה קורה כאן? יעקב בא בשליחות אמו רבקה לקחת במרמה-בחכמה (כמו שאומר רש"י) את הברכות מעשו. אז יצחק אומר לו "הקֹל" – זה מה שמקשר אותו ליצחק, כי זה קול תפלה, קול שעולה מלמטה למעלה (יצחק היה סגי נהור, מופשט לגמרי מהעולם הזה, בחינת התפשטות הגשמיות ממש אליה מגיעים על ידי עבודת התפלה ברצוא מלמטה למעלה דווקא) – ואז "קול" זה הכח שלו עצמו, "קול יעקב", קול תורה. אם כן, הרמז כאן מאד מובהק למה שאמרנו קודם, ש"הקל" עולה יט כסלו, שזה התקשרות בעל הגאולה לרבו המגיד, שכל תורת המגיד זה איך להתפלל, וה"קול" השני זה קול תורה, וזה הקול של אדמו"ר הזקן עצמו.

שניהם מצטרפים יחד, ובשביל מה? התכל'ס של הצירוף הזה הוא "והידים ידי עשו". אם יש לנו, לעם ישראל, את שני הקולות האלה. הקול הראשון, שעולה מתוך חוסר, זו הגאולה מהקליפה של הגוי, מבית הסהר של הגוי, מהגלות של הגוי. הגאולה הזאת היתה ב-י"ט כסלו. אבל אחר כך יש בית סהר של הבית היפה והמהודר של היהודי, שעל פי פשט השמחה האמיתית התחילה רק לאחר שהשתחרר ונושע – "צדיק ונושע הוא" – מאותו מקום. אבל כמו שנסביר הגאולה הזאת לא גאולה בכלל אם רק משתחררים-בורחים מבית המנגד. אפשר אז לשמוח מהגאולה הראשונה, אבל זה לא הגאולה השניה עדיין. מה ההבדל מגאולה מגוי לגאולה אצל יהודי? הרבי מסביר שיש גם גלות אצל יהודים, ויש גלות אצל גוים. להשתחרר, להגאל, מגלות של גוים זה לצאת משם – יציאת מצרים, וכל הגלויות של הגוים נקראות על שם מצרים, אומרים חז"ל, כי מצרים לעם ישראל. אז צריך לצאת משם, יציאת מצרים. אבל הגאולה מגלות של יהודים, שבעל הגאולה אמר שזו עיקר הגלות של עקבתא דמשיחא – עיקר הגלות שלנו היום זה לא אצל גוים (כמו שהרבי אומר, עשו כבר מוכן, הוא בסדר) – והגאולה משם היא לא לצאת ולהשתחרר מזה, לא גאולה בדרך "רצוא", אלא גאולה בדרך "שוב". אמרנו ש-י"ט כסלו זה "הקל" חסר, גאולה בדרך "רצוא", אדם יוצא בתפלה ובק"ש מהבלי העולם הזה (עוצם את העינים ומשתחרר מכל השעבוד לעלמא דשקרא) ונדבק באמת. כך בשמו"ע, הוא יוצא מכל העולמות ומגיע לעולם האצילות, באותן חי ברכות שכנגד חי חוליות השדרה. אז אני מופשט. תפלה זה נקרא התפשטות הגשמיות – אני מתפשט (כנ"ל). אבל תורה זה לא ככה, תורה זה חדירה, זה לחדור לתוך המציאות, זה להסביר למציאות את האמת, להסביר לשקר את האמת. לתקן את השקר, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", זה על ידי שמחדירים הרבה אור אמת. גאולה מגלות של יהודים זה לא בדרך "רצוא", לא בדרך "הקל" חסר, אלא רק בדרך של תורה, "קול" מלא מלמעלה למטה. זה כלל גדול בתורה, זה היחוד של בעל הגאולה, שהוא מסוגל לזה – להחדיר את האור באמת לתוך המציאות. גם עד כדי כך שמי שעד עכשיו לא הבין ולא תפס, לכן הוא מנגד, אז צריך לתת לו לתפוס, צריך לרחם על רחמנים. כל יהודי הוא רחמן, רחמנים בני רחמנים, וצריך לרחם עליהם – "ונתן הוי' לך רחמים ורחמך", "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", ה' נותן את תכונת הרחמים לרחם על כולם ועל ידי כך מרחם גם עלינו. אז ה' לא מוציא אותנו משם, לא נותן לגרש את החשך של אחינו בני ישראל עם מקל (אי אפשר לגרש חושך עם מקל [מ-קל חסר, ודוק]), אלא רק עם ריבוי אור. מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך, ואם יש הרבה אור – "רזין דרזין" של י"ט כסלו, שמגיע עד חנוכה, "הולך ומוסיף ואור" עד שמונה ימים, עד אין סוף – אז כל החשך עצמו מתהפך לאור, ו"כיתרון האור מן החשך".

אז מה אמרנו? שיש שני ימים שמתחברים ליומא אריכתא, יט כסלו ו-כ כסלו, "הקל קול יעקב". אבל אמרנו שיש לזה עוד תכלית – על ידי שני הימים האלה זוכים לרשת את האורות המרובים דתהו, לרשת את "הידים ידי עשו", כמו בסיפור כאן של הברכות. יצחק אומר שיש כאן תרתי דסתרי – "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" – אבל אחר כך אומר "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי' ויברכהו", עם ידי עשו השעירות. יש שמפרשים ש"הידים ידי עשו" זה כח שבא במיוחד מתורת יעקב לברר את הניצוצות הקדושים שיש בעשו, אבל העבודה הזאת היתה פעם – "וזאת לפנים בישראל". על עבודות שהיו פעם אדמו"ר הזקן קורא "וזאת לפנים בישראל", אבל היום זה אחרת. היום הרבי אומר שנסתיימה עבודת הבירורים, לא צריך לברר את עשו, הוא מוכן. אם עשו לא מוכן צריך לברר אותו, להכנס לתוכו, וכשהמברר מתלבש בלבושי המתברר זה גם קצת מסוכן לו – יכול להיות מושפע מלבושי המתברר. אבל היום "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" זה פעולה בדרך ממילא, אוטומטית. הקול הראשון זה תפלה והשני זה תורה, אבל חסר "המעשה הוא העיקר" – זה ידי עשו, לשון עשיה. כתוב שעשו נקרא כך כי נולד עשוי, נולד גמור, הוא נולד לאחר עבודת הבירורים. הוא עשוי, מתוקן, עם כל השערות והלבושים – זה העשו של הקדושה, שלא צריך לברר שום דבר כי הוא עשוי מאה אחוז. רק מה, כדי שבדרך ממילא הוא יתוקן (כלומר שיתגלה איך שהוא כבר מתוקן בעצם מקדמא דנא) – משהו שבעצם למעלה מעולם התיקון, שקודם היה שבור ואחר כך על ידי בירורים נתקן לאט לאט, אבל אחד שלמעלה מזה נולד בסדר גמור הוא למעלה משבירה ותיקון, זה שם עב, זה תהו של עקודים או תהו של א"ק או אפילו תהו של לפני הצמצום (שגם יש מושג כזה) – צריך לאמץ את זה, לאמץ את כח העשיה של עשו.

עשיה אצלנו זה מתחיל מאברהם, מאהבה. ידוע שיצחק ויעקב שניהם מושלמים בכך שהם כפולות של שם הוי' – יצחק זה ח"פ הוי' ויעקב זה ז"פ הוי', אבל אברהם אבינו הראשון יש לו לכאורה חוסר מסוים שהוא אחד יותר מכפולה של יג (כל הוי' הוא פעמיים יג, אחד, שהוא מספר ראשוני, כידוע בסוד "שלם וחצי"). מי משלים את אברהם – העשיה, החסד בפועל ממש – להיות כפולה של שם הוי' ב"ה? אם היינו זוכים אז, עשו היה הרגל הרביעי של המרכבה – המלכות – וכתוב שהוא זה שיש בו את היכולת הפנימית להשלים את אברהם אבינו (בסוד "חסדי דוד הנאמנים", וד"ל). רואים את זה במספר, כי עשו זה אחת פחות מכפולת של יג, וביחד אחד משלים את השני להיות כפולה של הוי' ב"ה. אברהם עשו = כד פעמים הוי', ג"פ יצחק. בכל אופן, צריך שבלי בירור יצטרפו אלינו ידי עשו, ואז זוכים בכל הברכות הכי נעלות שיצחק ברך את יעקב כשחשב שהוא עשו. הקשר בין עשו לאברהם, חוץ מהרמז המספרי, מופיע גם בפשט: אחד הדברים החזקים שמראים אברהם קשור נפשית לעשו זה שהוא נפטר חמש שנים לפני זמנו כדי שלא יראה את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה. חי עד סמוך לבר-מצוה שלו, שעד אז לא ראו את הכיוון של כל אחד, ומהבר-מצוה זה התברר, מהדעת.

אם אמרנו רמז של "הקֹל קול", ששוה יט כסלו ו-כ כסלו, אז צריך לצרף לזה פשוט "והידים ידי". הקל קול והידים ידי עולה שע – מספר מאד חשוב בקבלה, שקשור למה שנמשיך לדבר הערב. זה שע נהורין, אור הפנים – שגם כן לא זקוק לשום בירור ושום תיקון, כי הוא מתוקן לגמרי, הכי מתוקן שרק יכול להיות. שע זה לשון שעשוע. וכך נמשיך בע"ה להסביר את הפסוק שהסברנו קודם, "ואהיה שעשועים יום יום", שזה תורת אדמו"ר הזקן, והשעשוע הוא מיוסד ומושתת על סוד שע נהורין, שע זה גם שתי האותיות הראשונות של עשו (הפוך). זה השעשוע, "באור פני מלך חיים", וזה סוד הגאולה. הגאולה שלנו זה שיהיה לנו את "הקל קול יעקב" וממילא נזכה – ממילא, תיכף ומיד ממש – גם לירושה של האורות המרובים של התהו מהמדרגה הכי גבוהה של תהו שיכולה להיות, למעלה מסוד השבירה והתיקון, וזה "הידים ידי עשו". "ידי עשו" זה גם משהו מושלם – 400, 20 בריבוע. קול ידים עולה 200, החצי של "ידי עשו". אם כן, מה שעשינו עד עכשיו זה הקדמה בשביל להמשיך לדבר על סוד השעשועים, שזה התורה של אדמו"ר הזקן, התורה של התורה. אבל השעשועים, ה-שע, צריך גם את קול התפלה של המגיד וגם את קול התורה של אדמו"ר הזקן וגם בדרך ממילא את "הידים ידי עשו", וכשיש את החיבור הזה ביחד יש "ובא לציון גואל", הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

["הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים" – הדק היטב = 135 = הקֹל, הצ"צ מביא ש"משחקת" זה לשון "ושחקת ממנה הדק", שכמאן לומדים את ה"הדק היטב". הוא לא מסביר כל כך את הפשט של הקשר בין שחיקה לבין משחק. בדרך מליצה, יש משחק שוחק – במשחק קשה אפשר להגיע לשחיקה, אבל זה שחיקה טובה. אפשר להסביר לפי מה שב"היום יום" מביא על "הלומד תורה לפרקים" – כדוגמה להבדל בין איך לומדים תורה בעוה"ז לאיך שלומדים למעלה – שבעוה"ז הכוונה היא "לעתים", וזה לא חיובי, אבל בג"ע "לפרקים" זה עד שהוא מתפרק בצורה חיובית. כך גם אפשר לפרש שחיקה חיובית, "ושחקת ממנה הדק". זה סוד הקטרת, בה כתוב "תכון תפלתי קטרת לפניך" והרי "הקֹל" זה קול תפלה. צריך להתפלל עד שמתפרקים (ובדרך מליצה, לאלה שנוגעת להם הערה זו: עד שמפרקים את האמונה וההתקשרות למדינה הדק, מדינה = הדק). יש מאמר חז"ל על שיא התפלה, השתחוואות שמו"ע, וכתוב בחז"ל שצריך שכל הפרקים יתפרקו אז. ההתפרקות הזאת, השחיקה הטובה, זה שחיקת היש. זה כמו שמדברים על איסור חמץ בכל שהוא, ואף על פי כן האחרונים אומרים שיש מדה שזה אויס חמץ, אם השחיקה מספיקה אז הישות-החמץ מתבטלת לחלוטין.

זה שלומדים כך בגן עדן כי בהתפרקות יש גם משמעות של תענוג וכיף. אמרנו שכל הפסוק של "שעשעים יום יום" זה פסוק של שבת, ובסוף התניא מביא שפנימיות השבת זה תפלת שבת – שם יש גם פירוק של תענוג, ענג שבת. "ושחקת ממנה הדק" = תענוג תענוג (שני תענוגים, אהבה בתענוגים), ריבוע כפול של חדוה. "ושחקת ממנה" = אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל וכו'. צריכה שחיקה במצות ישראל – בדומה לביטוי "עד מיצוי הנפש". יש שמיצוי הנפש הוא ברצון ויש שבתענוג. "הדק היטב מפני שהקול יפה לבשמים" על דרך "לבעל החטם אני מתפלל" – זה חוש של משיח. זה שהתפרקות זה תענוג זה "רישא דאין", שאנו אומרים תמיד שזה התענוג של ההתאינות. "הדק היטב היטב הדק" – "הפך בה והפך בה דכולא בה" נאמר על התורה, קול מלא – "שהקול יפה לבשמים", התכללות של "הקל קול", וד"ל; הדק היטב היטב הדק בהכאה פרטית = יג פעמים מהיטבאל, אותיות מלא היטב, המספר הראשוני ה-ז פעמים המספר הראשוני ה-הוי', סוד יעקב, ודוק היטב; בעניני תורה אומרים דוק היטב = קול מלא, נמצא ש"הקל קול" הוא סוד הדק היטב דוק היטב, ודוק היטב.]

נעשה הפסקה לניגונים.

לחיים לחיים!

ב. "שיר השירים" – עבודת התפלה לפי המגיד

כדאי להרחיב על עבודת התפלה, העבודה של הרב המגיד ממעזריטש. נחזור ונסביר בע"ה דבר שמופיע בספר "מגיד דבריו ליעקב". זה גם התורה האחרונה של הספר(לקו"א)  וגם כן נמצא באות סד בספר (מי שרוצה להסתכל שם – כדי להבין את זה צריך להתבונן בשני המקומות).

[לשלמות הענין, נביא כאן את שני הציטוטים, המתבארים בארוכה בהמשך:

"שיר השירים אשר לשלמה" על דרך "בעמדם תרפינה כנפיהם" כי כשאנו מדברים לפני הש"י באהבה ויראה אנו עושין פעולות גדולות "וחנה מדברת על לבה" פירוש וחן ה-ה' מוצאות הפה כשהם מחווונים לפני הקב"ה "מדברת" הם נדברים "על לבה" כביכול למעלה מעולם המחשבה. וזהו "ואתחנן אל ה'" וא"ת הם כ"ב אותיות חנן חננתי אל ה' "בעת ההיא לאמר" דיש כ"ח עתים י"ד טובות וי"ד רעות וזהו "בעת ההיא" "עת" שהוא נוקבא דהיינו עת רעה "לאמר" הבאתי לעולם המחשבה. אמירה היא לשון מחשבה בלב כנפים נקרא מה שהולכין ממדריגה למדריגה לעבודת הש"י וזהו "בעמדם" ישראל בתפלה "תרפנה כפנים" שהמלאכים אומרים בלבם שעבודתם אינו כלום נגד עבודת בני אדם כי מלאך הוא גדול כמו שליש העולם והאדם הוא הקטן וכאשר האדם הוא מדבר באהבה ויראה הלא השכינה משתוקקת לדברים אלו כמו האם המשתוקקת שידבר בנה דבר של שכל כדי שתחשב בפני בעלה כך כשהדיבורים באין למעלה מכח האדם מקושטים בזה הכח נולד התפארת גדול והמלאכים אומרים "מי כעמך ישראל גוי אחד" ולכך עדיף שיאמר תיבה אחת בתפילה באהבה ביראה כי בזה מעורר שכל המלאכים אומרים שירה להקב"ה. וגם הוא מעורר כל העולמות כשהוא עובד הקב"ה כל העולמות עובדין אותו ית'. וזהו כשהאדם אומר למטה "שיר" א' מעורר "השירים" למעלה שירים הרבה "אשר לשלמה" "אשר" הוא להקב"ה דהיינו בדו"ר כי בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא.

נשאל מן הרב הקדוש בעל המחבר זלה"ה בענין הדרוש שאמר על פסוק "שיר השירים אשר לשלמה" כפי מה שנכתב לעיל באריכות והוא רק אפס קצהו ובמעט כוונת תוכן דבריו שאמר הוא בעצמו אמנם הענין הוא בקיצור גדול שכשאיש הישראלי עומד להתפלל בדו"ר אז ממילא אומרים שירה בכל העולמות כל המלאכים והשרפים ושאר כיתות כי הם כולם כלולים בו וזהו "שיר השירים" ר"ל "שיר" א' ששר איש הישראלי למטה ממילא נעשה "השירים" בכל העולמות כשהוא אומר במסירות נפשו וכל לבו וכוחו וכוונתו וזהו "אשר לשלמה" "למלך שהשלום שלו" רוצה לומר כשיודע לפני מי הוא מתפלל והנה לכאורה קשה על זה מפסוק "בעמדם תרפנה כנפיהם" ודרשו חז"ל "בעמדם" ישראל בעמידה אז "תפרנה כנפיהם" רוצה לומר שאין להם רשות אז לומר שירה והשיב הוא זלה"ה שבודאי בעת עמדם ישראל להתפלל וכל העולמות נכללים בהם והם מוסרים נפשם ומדבקין עצמן מאוד באחדות הפשוטה אז בודאי כל העולמות נתייחדו ביחוד ונכללין כולם כאחד כמו נקודה א' כמ"ש בזוהר על פסוק "אל תראוני שאני שחרחורת" וע"ש. אמנם אחר התפלה שנתעלו כל העולמות כולם כאחד ונתדבקו בהבורא יתברך שמו אז גורמים שנמשך שפע וחיות לכל העולמות וידוע שעל ידי צירופי אותיות נתהוו כל העולמות כמו שכתוב "בדבר ה' שמים נעשו" וכו' ולעולם הדיבורים ההם עומדים בעולמות מתחלת הבריאה ומאירים בהם ונותנים בהם חיות בסוד "כימי השמים על הארץ" וזהו "לעולם ה' דברך נצב בשמים" והנה על ידי התפלות ישראל נמשך שפע וחיות חדשים לאותיות וצירופים ודיבורים הנ"ל שבכל העולמות והנה נתחדשו הדיבורים בחיות חדשה ובבהירות יתירה מאז ומקדם וזהו ענין השירה שלהם ואפשר לומר שלכן תקנו לומר פרק שירה בכל יום תיכף אחר כל התפלה והמשכיל יבין.]

זה על הפסוק "שיר השירים אשר לשלמה", הפסוק הראשון של השיר שהוא קדש קדשים. בדרך כלל מפרשים "שיר השירים" על דרך הביטוי "קדש קדשים" – שיש שיר למעלה ושני שירים למטה, כמו הטעם סגולתא, שיש נקודה לעילא, כתר עליון, ויש שתי נקודות, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", לתתא. גם קדש קדשים מפרשים ככה, שקדש זה כתר וקדשים זה חו"ב, וגם שיר השירים – "שיר" זה כתר ו"השירים" זה חו"ב. אבל כאן המגיד מפרש ביאור מקורי. הוא אומר ש"שיר" זה שיהודי מתפלל לה' בדבקות, בדחילו ורחימו, וכשיהודי שר לקב"ה בדבקות אז כל המלאכים, כל השרפים וכל חיות הקדש והאופנים, בכל העולמות, כולם עונים אחרי היהודי וכולם אומרים שירה, וממילא השיר של היהודי – שזה "שיר" לשון יחיד – מוליד "שירים" עד אין סוף, של כל ברואי כל העולמות. לכן כשיהודי מתפלל הוא צריך גם לדעת, להתבונן ולהתכוון לכך, שהשיר שלו זה לא דבר קטן, שהוא שר לה', שהוא מתפלל לה', אלא זה שיר שבכחו לגרום לכך שכל העולמות, כל הבריאה, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, הכל ישיר לקב"ה. מתי השיר של היהודי זה "שיר השירים"? כאשר "אשר לשלמה" – כשהוא עומד מול מלך מלכי המלכים הקב"ה, המלך שהשלום שלו. מה זה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, המלך שהשלום שלו? זה להתפלל בדחילו ורחימו לה', "בלתי להוי' לבדו".

אפשר רק את הנקודה הזאת להסביר קצת יותר ממה שכתוב: זה שהקב"ה נקרא שלמה, "מלך שהשלום שלו", זה על פי הפסוק "עושה שלום במרומיו", שיש מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, ואינם מכבים זה את זה כי הקב"ה מאיר על שניהם יחד באור מקיף גדול, ובכך הוא גורם לבטול שני השרים, שמשתחווים ובטלים לו יחדו, ובכך הוא מחולל שלום ביניהם. מכאן בכלל לומדים מה הדרך של התורה לחולל שלום בעולם בין מנגדים – זה רק על ידי גילוי אור גדול מאד, אור עליון כל כך גדול משני הגורמים החולקים אחד על השני, המנגדים אחד לשני, ששניהם מתוך התפעלות פנימית ועצמית, מעומק נקודת הלב של כל אחד ואחד, משתחוים ומתבטלים מול בעל אותו אור גדול ועצום, וממילא נעשה שלום ביניהם. על זה כתוב "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", צריך גילוי של "אשר לשלמה". ידוע מה שהבעל שם טוב מביא בשם הרמב"ן שרק בעבודת ה', כשיהודי עומד ומתפלל מול ה', הוא יכול להגיע לכך שחווה שתי מדות הפכיות, דחילו ורחימו, יראה שהיא מדת גבריאל שר של אש ואהבה שהיא מדת מיכאל שר של מים. וכשיש מלך מלכי המלכים הקב"ה, מלך שהשלום שלו, "אשר לשלמה", אז באמת אפשר לעמוד ולהתפלל עם אהבה ויראה יחד, בעת ובעונה אחת להרגיש את שתיהן, ואז ה"שיר" של היהודי, התפלה שהוא מתפלל, גורם ל"השירים", שנולדים מזה אין סוף של שירים של כל ברואי עולמים עליונים ותחתונים, כולם שרים לקב"ה.

יש משהו יחודי לגמרי בתורה הזאת של המגיד כפי שזה כתוב בסוף הספר מדל"י – זו הפעם היחידה שכתוב שהיו תלמידים שהקשו למגיד קושיא על התורה שלו. הקשו קושיא, והמגיד היה צריך על המקום לתרץ את הקושיא, להסביר את פשר הדבר. ומה היתה הקושיא של התלמידים ששמעו את התורה המופלאה הזאת? הקשו שכתוב במרכבת יחזקאל הנביא על המלאכים וחיות הקדש "בעמדם תרפינה כנפיהם", וחז"ל מפרשים את זה ש"בעמדם" של ישראל (בעמדם = יוסף, יוסף הצדיק, שצריך במיוחד כאן להזכיר אותו לטובה, "יוסף הוי' לי בן אחר") – כשאני ואתה ואת, כשיהודי עומד בתפלה לפני ה', זה נקרא "בעמדם", ואז "תרפינה כנפיהם" של המלאכים. ברגע שיהודי פותח את פיו בתפלה לה' כל המלאכים שותקים, בסוד חשמל – כשיהודים מתפללים לה' המלאכים חשים, ורק כשהיהודי מפסיק להתפלל המלאכים מתחילים למלל ולשיר לה' את השירה שלהם. כך הקשו תלמידי המגיד (לא כתוב מי, אולי זה אדה"ז עצמו, אם כי יתכן שהוא כבר הבין את הענין ולא היה צריך להקשות) – איך אתה אומר שכאשר יהודי שר כל המלאכים שרים איתו, הרי כתוב שכאשר יהודי שר ומתפלל כל המלאכים שותקים?! כדי להבין את התירוץ שהוא הסביר צריך לחבר את שתי התורות האלה – התורה בסוף הספר ותורה ס"ד בתחלת הספר. ויש בזה ג שלבים. אז אנחנו נחבר את זה ביחד ונאמר את כל ג השלבים – יש כאן דוגמה יפהפיה של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה, בלשון הבעל שם טוב, מורו ורבו של המגיד:

המגיד אומר שכאשר היהודי באמת מתפלל בדבקות, זה השיר שלו, בדחילו ורחימו, "אשר לשלמה", לפני מלך שהשלום שלו, אז כל העולמות – כולל כל המלאכים שבכל העולמות – חוזרים לנקודה אחת, הכל מצטמצם ומתרכז לתוך הנקודה של הנשמה של אותו יהודי צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", של אותו יהודי ששופך שיח לפני הקב"ה בדחילו ורחימו. כמובן שבאותו רגע, אותו שלב שכל העולמות מתרכזים ונעשים נקודה אחת בתוך נקודת השיר של היהודי, אז מובן מאליו שלא שומעים עוד שירים, בגלל שיש רק את השיר הזה של היהודי ותו לא מידי. כל המלאכים בתוכו עכשיו. כך צריך להתבונן. אפשר לומר שזה שכולם בתוכו היינו שגם הם שרים, אלא שזה בחינת "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם" – כולם שרים, אבל בתוך נקודת הבטול שלהם לשיר של היהודי. אבל הוא מסביר משהו אחר, שכאשר המלאכים שומעים שהיהודי מתחיל לשיר בתפלה הם רואים מה שקורה בעולמות העליונים. המלאך הוא גדול מאד, סתם מלאך הוא שליש מהעולם, והיהודי קטן קטן כטפת חרדל. והנה היהודי הקטן הזה מתחיל לשיר לה' והמלאכים רואים שכל פמליא של מעלה בעולם האצילות, השכינה הקדושה בעצמה, אמא תתאה, משתוקקת מאד מאד לשמוע את התפלה, "אל הרנה ואל התפלה" של היהודי השר לה', והיא עוזבת את הכל, מה שהיא מחיה את העולמות כולם, והיא רצה לשמוע את היהודי שמתפלל מתוך השתוקקות עצומה. זה כמו אמא שהבן הקטן שלה מתחיל לדבר, ואפשר פעם ראשונה להבין משהו שהוא אומר – שיש בזה איזה שכל – אז היא שמחה בשמחה אין סופית, עד הגג, כולה קורנת, ולא רק קורנת מכך שהבן אמר איזה דבר שכל, משהו יפה, אלא גם מתפארת בפני בעלה, ויודעת שהדבר הזה, שהבן יניק שלה עכשיו פתח את פיו עם איזה דבר יפה, דבר טוב, אז היא בעצמה בזכות זה, האמא בזכות הבן שלה, תמצא יותר חן בעיני בעלה. וממילא, לא רק שהיא מתפעלת מהבן, אלא גם יודעת שמכך יתהווה זיווג עליון, זיווג של תענוגים, של שעשועים, בין בעלה הקב"ה לבינה, והמלאכים משתתפים בזה. אז מצד אחד המלאכים מתבטלים במציאות – עושים חושבים, כביכול (כל המלאכים בכל העולמות, בינם לבין עצמם), שהנה היהודי הקטן הזה, הטפה הקטנה, פתח את פיו ופתאום יש כזו התפעלות וזיווג עליון – כל העבודה שלנו, אלפי אלפים גדודי מלאכי מחנה מיכאל עובדים ה' באהבה ומלאכי גבריאל ביראה, והכל גארנישט, שום דבר יחסית למה שפועל היהודי בעבודתו. כל המלאכים מתבטלים, כמו אחד גדול שמתבטל בפני מישהו קטן שיש לו נקודה עצמית, שיש לו נקודה עצמית שמיד פוגעת בעצמותו יתברך ממש (כמו תפלה קצרה, "אל נא רפא נא לה"), וכל מה שיש לי לא מתקרב בכלל. אז התגובה הראשונה של כל המלאכים בכל העולמות זה פשוט להוריד את עצמם. זה שמישהו מוריד את עצמו, לגמרי מתבטל, אין הכנעה ו"חש" יותר מזה. מה "תרפינה כנפיהם"? המגיד אומר שכנפי המלאכים זה הכח שלהם לעוף ולהתעלות בקדש. "תרפינה כנפיהם" זה התחושה שכל היכולת שלי להתעלות בקדש זה לא שוה שום דבר, ברגע שהיהודי מתחיל לשיר לה' כל הכנפים שלי וכל מה שאני עף לא שוה, וממילא "תרפינה כנפיהם" בעמדם של ישראל בתפלה.

אם כן, יש פה תגובה ראשונית של בטול. אבל, כביכול, שניה לאחר מכן... מה קורה בבטול? תוך כדי שהוא מוריד את הכנפים של עצמו, בכך גופא הוא מתבטל ונכלל בתוך נקודת השיר של היהודי המתפלל לה'. אבל זה שהוא מרגיש שהשכינה-האמא משתוקקת ביותר ושמחה ומתפארת וזה גורם לזיווג עליון בין האבא לבין האמא – זה גורם שהם אומרים שירה, לשבח ולהלל את עם ישראל. זו לא השירה העצמית שלהם – השירה של המלאכים זה השירה שלהם, שכל מלאך אומר 'אני אוהב אותך ה'', 'אני פוחד ממך ה'', אבל כאן השירה שלהם הופכת להיות שירה לשבח ולהלל את עם ישראל מתוך התפעלות. זה כבר שלב של הבדלה – שנבדלים מעצמם, וזה מתחיל להיות ביטוי של שירה, כלומר להשתתף בחויה של השכינה איך שהיא מתפארת. זה התחלה של ביטוי – לתת ביטוי להתפארות של השכינה בבן היניק הקטן שלה שככה מתפלל לקב"ה. השלב השני נמשך אוטומטית מהשלב הראשון.

מה השלב השלישי? על ידי התפלה כל החיות של כל העולמות עולה לשרש וגורם זיווג למעלה. זה דומה למה שהסברנו על "הקֹל קול יעקב", שבתחילה יש עליה ממטה למעלה, ואז יש המשכה – ה-ו של ה"קול" השני. אחרי שהתפלה עולה ממטה למעלה, וזה גם מסתייע בהילול המלאכים, אחר כך נמשך שפע ואור חדש לכל העולמות. איך הוא מסביר את השלב הזה השלישי? הוא אומר, וכאן הוא מסיים את הספר "מגיד דבריו ליעקב" (לק"א), עם איך שאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, תלמידו המובהק, 'בנו', פותח את "שער היחוד והאמונה" (שאמור היה להיות ח"א של תניא קדישא) – בפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", עם פירוש הבעל שם טוב שדבר ה' להוות את השמים נצב תמיד בשמים, ואלמלא זה השמים היו חוזרים לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית ממש. כך מסיים המגיד את ספרו, עם אותו ווארט ממש, רק שמוסיף – שהאותיות האלו נצבות כל הזמן, אבל על ידי התפלות שלנו, כאשר התפלה עולה לה' ואחר כך השפע מה' יורד, זה גורם לשירה חדשה שזה גילוי פנים חדשות, שזה שעשועים, באותם עשרה מאמרות. הרי אם האותיות "יהי רקיע" עומדות בשמים מאז ששת ימי בראשית עד היום הזה אז בסדר, השמים כל הזמן מתהווים ומתחיים מה"יהי רקיע", אבל בכל אופן יש כאן איזה ממד של שעמום – כל הזמן, כבר אלפי שנים, "יהי רקיע". כשיהודי מתפלל אז השפע שיורד זה שיר חדש, שזה בהשראת התפלה של היהודי, אבל זה בדרך ירידה ממעלה למטה – פירוש חדש, פנים חדשות לחלוטין, ששר בתוך האותיות האלה "יהי רקיע". כלומר, ה"יהי רקיע" שר במנגינה חדשה, אחרת לחלוטין. כמו שאנחנו יודעים שהתורה מורכבת מטנת"א – טעמים-נקודות-תגין-אותיות – והכי גבוה זה הטעמים, השיר. לאותו פסוק אפשר לחבר מליון, אין סוף, מנגינות. זה מה שקורה בסוף על ידי התפלה שלנו, ה"שיר" שגורם ל"שירים", שכל המאמרות שרים עכשיו במנגינה חדשה לגמרי, מנגינה משעשעת ומענגת לגמרי חדשה.

המגיד מסיים את התורה הזאת – וזה חידוש ממש – בכך שלכן נוהגים לומר כל יום, מיד בסוף התפלה, "פרק שירה". זה חידוש בפני עצמו, כי אדמו"ר הזקן כותב בשם האריז"ל – מובא בלקו"ת – שלפני שחז"ל תקנו את פסוקי דזמרה, שירת עולם היצירה, היו אומרים פרק שירה באותו מקום, לפני ברכו וברכות ק"ש ושמו"ע. אחרי שתקנו פסוד"ז, שנקראים שירת הנבראים, זה במקום פרק שירה, ולכן היום לא נוהגים כל כך לומר פרק שירה (מקוה שכולם יודעים מה זה: דבר נפלא, שלכל בריאה יש את השירה ששר לה'). אבל כאן המגיד כותב שנוהגים תיכף אחרי שגומרים את התפלה לומר פרק שירה, כי אחרי התפלה כל הבריאה שרה שיר חדש, בזכות התפלה שלנו, "שיר השירים", זה מוליד עכשיו שכל ה"שירים" של כל הדברים בעולם זה שיר חדש. השלב הזה, האחרון, זה שלב ההמתקה, ה"מל" השני של חש-מל-מל.

אם כן, שאלו את המגיד איך אתה אומר שהכל שר בזכות היהודי – "שיר השירים" – הרי כתוב שכל המלאכים שותקים. הוא יכול לתרץ הכל בשניה ולומר שהתכוונתי שמיד אחרי שמתפללים זה גורם שכולם שרים – קודם ה"שיר" של היהודי ואחר כך מיד ה"שירים" של כל המלאכים כולם. זה באמת נכון, אבל הוא אומר את זה הרבה יותר לעומק, עם שלשה שלבים שכעת הסברנו. שבעצם יש כן תחלת השיר של כולם תוך השיר של היהודי, רק שזה בבחינת חש, זה על ידי הבטול של המלאכים וההתכללות בתוך הנקודה של השיר של היהודי, ואחר כך כבר מתחילים לשמוע את המלאכים מעודדים את השכינה בהשתוקקות שלה, בהתפארות שלה, ואיך שזה בסוף גורם לזיווג ויחוד עליון בינה לבין בעלה העליון, אבל לבסוף לבסוף, כאשר השיר עולה לשרש, לעצמות, יורד שפע ואור חדש, שזה עכשיו שירים שאינם שירים לעם ישראל אלא מה שעם ישראל פועל. זה "הידים ידי עשו", "מעשה ידי אמן" ("ואהיה אצלו אמון" – "אני הייתי כלי אומנותו של הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית", התורה אומרת זאת, אך כעת יאמר ליעקב, בחינת "[הקל] קול יעקב", קול תורה של יעקב המתייחד עם "והידים ידי עשו", וד"ל) – לעשות משהו במציאות, שכעת עושים במציאות שמים חדשים וארץ חדשה, הכל מתחדש. זה "הקֹל קול יעקב", ודווקא הקול השני, התורה, זה פועל את "הידים ידי עשו" – לברוא את המציאות ולשיר. יש כמה פירושים ב"ידי עשו" – זה גם ידים שיודעות לנגן. יש שירה בפה ויש ניגון בידים. מי שמנגן בידים הוא בחינת עשו – יש לו חוש בידים. מי ששר בפה זה בחינת ישראל (אותיות שיר אל), בחינת יעקב, "הקֹל קול יעקב". אז תוך כדי "הקֹל קול יעקב" יש מנגינות, סימפוניה שלמה, בכל העולמות. זה ההמתקה בסוף, האימוץ הממילאי ש"הקל קול יעקב" מתייחד עם "הידים ידי עשו".

עד כאן חזרנו הסברנו קצת תורה של המגיד. מתוך התורה הזאת גם רצינו שנחוש מה זאת אומרת תורה של תפלה – שכל הענין של המגיד זה תורות עמוקות ביותר של תפלה, של הדבקות של היהודי כשעומד להתפלל למלך שהשלום שלו. גם ידוע הרמז ש-שלום = עשו, ששלום עצמו זה עשו. צריך לעשות שלום, אבל איך עושים שלום? על ידי הארה עליונה של אין סוף, ששני הצדדים החולקים עד כאן מתבטלים בפני האור של מלך מלכי המלכים הקב"ה, המלך שהשלום שלו.

ג. "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו תמיד משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם"

עכשו נאמר בקיצור את הנקודה החשובה שרצינו הערב לדבר לכבוד החג והשנה החדשה: הפסוק במשלי פ"ח, שהתורה מדברת בעד עצמה ואומרת "אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית" – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום". הפסוק הזה כל כך חשוב שמדרש רבה פותח בו, ויש אפילו ארבעה פירושים לאמון – אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, ובסוף עוד אחד, אמון רבתי. בחסידות מסבירים ש"אמון פדגוג" זה תורת הנגלה, "אמון מכוסה" זה הרזין של התורה, יינה של תורה, אבל "אמון מוצנע" זה רזין דרזין של התורה. שלש הבחינות האלה, כתוב בחסידות, הן כנגד דגן תירוש ויצהר (אנחנו כעת ביצהר...). דגן זה "אמון פדגוג", תירוש זה "אמון מכוסה" ויצהר זה "אמון מוצנע". זה גם כנגד ג רישין שבכתר – "אמון פדגוג" זה מוחא סתימאה, "אמון מכוסה" זה גלגלתא שמכסה את המח, ו"אמון מוצנע" זה צניעותא, רישא דלא ידע ולא אתידע. יש עוד פירוש, ש"אמון פדגוג" זה תורה בכלל, "אמון מכוסה" זה קיום מצוות (כסות זה לבוש), ששרש המצוות המעשיות זה יותר גבוה מהתורה, ו"אמון מוצנע" זה גילוי האהבה המסותרת שבלב, מה שמוצנע אצל כל יהודי. באיזו עבודה האהבה המסותרת מתגלה? בעבודת התפלה. לכן "אמון מוצנע", שזה הצניעותא, זה להתפלל לה'. אז כאן עבודת התפלה – הביטוי של האהבה המסותרת – זה "אמון מוצנע", קיום המצוות בפועל ממש זה "אמון מכוסה". "אמון מוצנע" זה היצהר של התורה ו"אמון מכוסה" התירוש של התורה, ו"אמון פדגוג" זה הדגן של התורה בכלל – למוד התורה. אחר כך יש פירוש רביעי, גבוה מכולם, "כתר שם טוב עולה על גביהם" (על כתר תורה, כהונה ומלכות), הכתר של המשיח שיתגלה ויגאל אותנו תיכף ומיד ממש, וזה "אמון רבתי". זה רק מאמר מוסגר לגבי "ואהיה אצלו אמון", פתיחת מדרש רבה.

[השלמה: רש"י מפרש ש"אמון" זה לשון גדילה – בהתחלה התורה גדלה אצל ה', ואחר כך היא מגדלת את נשמות ישראל. מי שמגדל – אומן. מי שמתגדל – אמון, לשון נפעל (זו הדסה, גם קשורה לקטרת הנשחקת המעלה ריח טוב – כמו ההדס בארבעת המינים). קודם התורה "אמון", גדלה אצל ה', אבל אחר כך היא מגדלת אותנו. כמו שרבי אייזיק מסביר במאמר השפלות והשמחה שהתורה זה רושם אלקות וישראל זה רושם התורה כך היחס כאן. כמו שבספירות אמון זה כתר, כך בכללות ההשתלשלות זה לפני הצמצום. אף על פי ששעושעים עצמיים זה גם מאד גבוה, לפני עלית הרצון לברוא את העולם, אבל אצל המקובלים – שאין להם את המדרגות האלה – מסבירים את "שעשוע", שע-שע, מטי ולא מטי, כמו נענוע או געגוע. יש אומרים שהשעשוע זה הצמצום והקו, הסתלקות והתלבשות. כמו שמוסבר אצלנו ב-יג צמצומים, יש הרבה בחינות כאלה של התסלקות והתלבשות, וזה נקרא "צמצומים" שעוד לפני הצמצום הראשון. אמרנו שזה אותו יחס של רצוא ושוב, כמו ב"הקל קול" – יש שע של רצוא ו-שוע של שוב, על דרך "הקל קול", ובכל אחד מהם יש את ה-ש וה-ע שלו, הג"ר והז"ת שלו. כך ממש כתוב במפורש, שיש שע עולה ושוע יורד. לפי זה כשיש שעשועים עצמיים ה-שע הראשון הוא אור כלפי פנים והשני כלפי חוץ. עדיין הכל בינו לבין עצמו, ולא מאיר לזולתו ממש, אבל זה השרש. הפשטנים אומרים ש"משחקת" זה התגלות השעשועים, ומתאים עם מה שכתוב בחסידות שזה מדות דאצילות – שרק זה אור המאיר לזולתו. עלית הרצון זה עדיין לפני הצמצום, אבל זה כבר עדיין אור המאיר לזולתו (אלא שעדיין אין זולת בפועל). זה השרש של אותו ענין. בגלל שזה כבר המדות של אדם דאצילות, לכן יש "בכל עת" – הארה לכל עת.]

אבל ההמשך "ואהיה שעשועים יום יום". ה"אמון" זה בכתר, לכן לפי פשט זה לשון אמונה, הראש העליון של הכתר, עצמיות הכתר, שכולל גם תענוג וגם רצון. אחר כך "שעשועים יום יום" זה חכמה ובינה, תרדלמ"ל, שעשועי המלך בעצמותו. אחר כך יש עוד המשך לפסוק. בעצם זה שני פסוקים – "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו, ושעשעי את בני אדם". יש כאן תופעה – מהחשובות בכל התנ"ך – של "חותם המתהפך" (כמו דחילו ורחימו ורחימו ודחילו, שהסדר של השנים מתהפך), שעשועים-משחק-משחק-שעשועים. אחרי הכתר, ה"ואהיה אצלו אמון", יש "שעשעים יום יום, משחקת לפניו [לפני הקב"ה] בכל עת, משחקת בתבל ארצו, ושעשעי את בני אדם".

מה ההבדל בין שעשועים לבין משחק? כתוב שמשחק זה הגילוי – כלפי חוץ או אפילו כלפי פנים – של השעשועים. השעשוע זה בדרך כלל בתוך האדם עצמו, אבל כשזה מתגלה, כאשר יש זולת או דבר מה עמו משחקים, קוראים לזה משחק. זה הפירוש הפשוט. אבל כאן יש שתי בחינות של שעשועים ושתי בחינות של משחק. אם ה"אמון" הוא הכתר, אז הפירוש הפשוט שה"שעשעים" זה חו"ב, "משחקת" זה המדות – שם יש יד עתים לטובה ו-יד עתים לרעה (אבל כאן יש כוונה שגם העתים לרעה זה לטובה, כמו בקריאת הקללות שבתורה על ידי אדמו"ר הזקן, שהכל התגלה כברכות ממש, ועל דרך פירושם ז"ל ל"טוב מאד" – "'טוב' זה מלאך החיים ו'[טוב] מאד' זה מלאך המות", "עת ללדת ועת למות"). שוב, כעת זה מתחיל לגעת באקטואליה שלנו: יש זמנים טובים, שקט, שלוה, ישוב עם ישראל בארצו, ויש עת לא כל כך שמח, שמגרשים יהודים מהבתים שלהם, הורסים בתים. מה זה "משחקת לפניו בכל עת"? שגם בעת כזו וגם בעת כזו זה הכל משחק (משעשע). המפרשים מסבירים שמי שרואה את הדברים למעלה מהזמן רואה שגם בעת הטוב וגם בעת הלא טוב הכל שמח, הכל משחק. אבל אחר כך יורדים. במדות של האצילות רואים "משחקת לפניו בכל עת", אבל אחר כך יורדים מדרגה – זה גם משחק, אבל מסוג אחר, "משחקת בתבל ארצו". כתוב ש"משחקת בתבל ארצו" זה כבר המלכות דאצילות, או שהיא "זנב לאריות" באצילות או שיורדת להיות "ראש לשועלים" בעולמות התחתונים בי"ע, ששם יש מודעות נפרדת ביחס לקב"ה (באצילות יש אחדות, אין מודעות נפרדת). אחר כך יש שוב "ושעשעי את בני אדם" – אחרי ה"משחקת" יש עוד שעשועים, המדרגה הכי גבוהה – ו"את בני אדם" זה כמו "עם בני אדם". מה זה? כתוב שזה מה שהקב"ה משתעשע עם נשמות ישראל למטה, והשעשוע עם נשמות ישראל למטה זה אחרי שני המשחקים, ובמדה מסוימת זה חוזר לשקף את השעשועים העצמיים שלו בינו לבין עצמו, לפני שני המשחקים, ה"שעשעים יום יום" שהתורה היתה שעשועו של הקב"ה אלפים שנה ("יום יום", ויומו של הקב"ה אלף שנה) לפני בריאת העולם. ומי מרגיש את זה? דווקא נשמות ישראל למטה בעולם הזה, "ושעשעי את בני אדם", וזה התכלית – שנגיע לזה – אבל בשביל זה צריך לעבור את כל המדרגות (ובעצם על ידי יחוד שתי דרגות השעשועים מגיעים לפנימיות הכתר-עליון, "ואהיה אצלו אמון", והרמז: יום יום את בני אדם = כתר [= י פעמים בני, מנין של בנים, ישראל, שעליהם שכינתא שריא], ודוק).

שוב: יש "אמון", כתר דאצילות. "שעשעים יום יום" – חכמה ובינה. "משחקת לפניו בכל עת" – מדות דאצילות. "משחקת בתבל ארצו" – מלכות דאצילות (העיקר זה כמובן שנסביר ההבדל בין המשחק הראשון לשני). ובסוף "ושעשעי את בני אדם" – השעשועים עם נשמות ישראל למטה.

בחסידות מסמיכים את השלבים האלה על עוד פסוק במשלי, שגם מדבר על השתלשלות אור התורה: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה" (ההקבלה הפשוטה הזאת חוזרת כמ"פ במגן אבות, ודווקא אצלו כל המהלך של ההקבלה מופיע מסודר). "אז" זה כתר, "אמון". "ראה ויספרה" זה "שעשעים יום יום", חכמה ובינה דאצילות. "הכינה" זה "משחקת לפניו בכל עת", מדות דאצילות. "וגם חקרה" זה "כבוד מלכים חקור דבר", מלכות דאצילות, "משחקת בתבל ארצו". "ויאמר לאדם" – "ושעשעי את בני אדם", זה כאשר בני אדם הולכים בדרך התומ"צ מתוך יראת שמים, "הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה", כשהחכמה והבינה של יהודי זה יראת ה' וסור מרע ה' משתעשע עם בני אדם אלה. כתוב שהתורה ניתנה ב-ה קולות, "כל העם רואים את הקולות" – ה-קולות. כל מי שמשמח חתן וכלה זוכה לתורה שניתנה ב-ה קולות. ה קולות מתחילים מ"אז ראה" – ראה, ויספרה, הכינה, וגם חקרה, ויאמר. אבל למעלה מ-ה קולות יש "אז", זה כמו "אנכי" שלמעלה מ"הוי' אלהיך". ארבע המדרגות זה "הוי'", י-ה-ו-ה. "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה ויראת הוי' בינה" זה "אלהיך", שה' יורד להיות אלקים שלנו, שעל ידי תורה ומצוות אנו עצמנו נעשים אלקים וחיים חיים נצחיים ("אני אמרתי [– 'ויאמר לאדם'] אלהים אתם"). כל המדרגות רמוזות ב"אנכי הוי' אלהיך" – "אז" זה "אנכי מי שאנכי", "הוי'" זה "ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ו"אלהיך" זה "ויאמר לאדם וגו'". זה בקיצור.

ד. תורת המשחקים (והשלכותיה האקטואליות)

כעת נסביר את ההבדל בין שני סוגי המשחקים. היום במדע יש 'תורה' – תאוריה – המתיימרת לכלול את כל הידע (כך אומרים כל פעם יותר חזק): "תורת המשחקים". מי שהכי גדול בזה היום הוא יהודי, אפשר לומר יהודי קרוב ללבנו, שיושב בירושלים – קוראים לו אומן, אותיות "אמון". בשביל להבין מה זה תורת המשחקים ודאי שהיסוד של תורת המשחקים בתורה זה הפסוק הזה, הפסוק של המשחק הכפול. אם נבין מה זה ה"משחקת לפניו בכל עת" ומה זה ה"משחקת בתבל ארצו" – ה"משחקת" של המדות העליונות דאצילות גם ב-יד העתים לטובה וגם ב-יד העתים לרעה, מול ה"משחקת" של המלכות (שהיא גבולית, גם בהיותה "זנב לאריות" וגם בהיותה "ראש לשועלים"). המלכות נקראת "כבוד נברא" – היא יורדת להוות ולהחיות את כל העולמות התחתונים, אמא תתאה – ושם "משחקת בתבל ארצו". בתורת המשחקים אחד היסודות – שעדיין עומד במחלוקת – זה שסביר מאד להניח שבני אדם ישמרו על שיטות פעולה אסטרטגיות תוך כדי משחק. זה חוק האיזון במשחקים. כלומר, שבדרך כלל אנשים פועלים באותה צורה – אפשר לשער הסתברות מאד גבוהה שבני אדם שמשחקים, לכל אחד יש אסטרטגית משחק שלו, והוא תמיד ישמור על זה. יש כאלה שחולקים על הכלל הזה קשות. קוראים לזה גם רציונאליות – מי שיותר רציונאלי יותר שומר על שיטות המשחק שלו, ומי שפחות רציונאלי פחות שומר על הכללים. זה נשמע לא טוב, בעולם האקדמי, אבל בעולם הפנימי כמו שיש למטה מהשכל יש גם למעלה מהשכל, והגאולה תבוא משטות דקדושה (שטות גם משלון שיטה כנודע), שזה גם לפעול למעלה מהשכל, כלומר לא לשמור על חק האקוויליבריום של תורת המשחקים.

נאמר את זה אחרת: לכל משחק יש כללים. בסוף המשחק אחד מנצח ואחד מפסיד – זה בטוח. כלומר, זה משחק גורלי – זה לא משחק, זה משהו רציני ביותר, משחק רציני. בתנ"ך משחק זה יכול להיות גם משהו קטלני, שה' ישמור, "ישחקו הנערים לפנינו". גם אצל הגוים יש משחקים קטלניים לגמרי, ה"י. בכל אופן, משחק זה משחק, אבל זה גם לא משחק, זה משהו רציני. בדרך כלל יש כללים, ושני הצדדים שמשחקים חייבים לשמור על הכללים. יחד עם הכללים יש חופש של אסטרטגיות של כל אחד מהמשחקים. זה מה שאמרנו שהאקוויליבריום מניח שהסתברות גבוהה מאד שלכל מח יש מנטליות שלו, שכך פעל פועל ויפעל. אבל יש חולקים על זה, שבני אדם זה לא ככה. בעצם זה ההבדל בין ה"משחקת לפניו בכל עת" לבין ה"משחקת בתבל ארצו". המשחק של המלכות – המשחק מול הממסד – זה "משחקת בתבל ארצו". יש פה כללי משחק מאד נוקשים וקבועים, וכל אחד חייב לשמור את הכללים. אבל "משחקת לפניו בכל עת", שזה המשחק העליון – זה "בכל עת", שוחק-צוחק על הטוב ועל הרע, צוחק על הכל.

נעשה גימטריא של מספר גדול יחסית, של כל ארבע לשונות הפסוק: שעשעים משחקת משחקת ושעשעי (חותם המתהפך גם במספר האותיות, 6-5-5-6) במספר קדמי (כי הכל יוצא מה"אמון", קדמון לכל הקדומים) – שכל אות זה הסכום של האותיות מ-א עד אותה אות – זה 12688. זה מספר שמתחלק בשם הוי' ב"ה, וגם מתחלק ב-ח פעמים הוי', ב-יצחק. הנשמה שכמובן הכי קשורה לכל הסיפור הזה, לכל הפסוק הזה, זה חייב להיות יצחק, שזה המגיד. הכל יחד עולה אני פעמים יצחק. זה הצחוק כאן. אם נחלק את זה לשמות הוי' – ח"פ אני (אין) עולה חסידות, אז כל החשבון הזה עולה הוי' פעמים חסידות, תכלית כל החסידות.

נחזור: המשחק מנקודת המבט של ה', שכל העתים שוות, גם ה"עת לחבוק" וגם "עת לרחוק מחבק". בוחרים בחסידות דוגמה אחת להסביר, וזו הדוגמה העיקרית – "עת לחבק ועת לרחוק מחבק". יש זמן כמו של טהרת אשה לבעלה, זמן שהשיר של היהודי פועל את החברות והטהרה – שזה גם ההתפעלות והשמחה – של אמא תתאה לגבי בעלה העליון. זה "עת לחבוק", "וימינו תחבקני". יש "עת לרחוק מחבק", כמו זמן של נדה, של טומאה, של ריחוק, שאסור לחבק. אז כתוב שאצל מי שמשחק את המשחק העליון שתי העתים האלו שוות, ולא זו בלבד אלא שהמשחק זה דווקא כאשר יש את שתי העתים האלו בזו אחר זו, בסוד "אז תשמח בתולה במחול" כפירוש הבעל שם טוב. זה המשחק. זה גם בתורת אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, יש ספר מאמרים שמתחיל בדרוש קצר על הפסוק "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", ולכן כל הספר נקרא "אתהלך לאזניא", ספר דרושים שאמר בעיר לאזניא (מהשנים הראשונות יחסית). מסביר ש"אתהלך" זה "רצוא ושוב", להתקרב ולהתרחק. ללכת זה רק ישר, אבל להתהלך זה דו-סטרי – ישר והפוך. מה דוד המלך אומר לקב"ה? "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים". זו הסגולה המיוחדת של "ארצות החיים", ארץ ישראל, המקום שלנו כאן – בשביל להתקיים כאן צריך לדעת איך להתהלך לפני ה', ברצוא ושוב, שגם כאשר מתקרבים וגם כאשר מתרחקים זה "לפני הוי'", לא לפנות עורף ח"ו אלא גם להתרחק אם פנים אל ה'. זה "משחקת לפניו בכל עת" – "אתהלך לפני הוי' ב[זכות ]ארצות החיים". זה החיים האמיתיים, הדופק של הרו"ש של החיים.

שוב, ב"משחקת לפניו בכל עת" אין כל כך כללי משחק. אדרבה, יש נטיה כל פעם לשנות את הכללים, כל פעם לשנות האסטרטגיה של המשחקים, וזה הדבר שהכי נחוץ לנו (בסגנון אחר קצת: כאשר יש כללי משחק נוקשים אזי מהלך כזה מותר ומהלך כזה אסור, מהלך מותר נתפס כ'טוב' ואילו מהלך אסור נתפס כ'רע', והיינו ממש על דרך עתים לטובה ועתים לרעה, אבל כאשר הכל טוב, "משחקת לפניו בכל עת", אזי גם הכל מותר, כל המהלכים מותרים, ודוק). צריך לרדת גם למשחק מול הממסד, אבל אי אפשר לרדת לזה בלי שיש את המשחק של "משחקת לפניו בכל עת", וגם זה רק גילוי של "שעשעים יום יום", ואז בסוף זה ישתקף ב"ושעשעי את בני אדם", בגאולה מגלות ביד ישראל שאז כולם חוזרים בתשובה (מתוך שמחה, שמחת המשחק, ומתוך ההתבוננות איך שתמיד בעלי התורה האמיתיים מנצחים, "יד החסידים על העליונה") ו"לא ידח ממנו נדח", לא ישאר אף אחד בחוץ, וזה "ושעשעי את בני אדם". בשביל זה צריך את כל השלבים, של "משחקת לפניו בכל עת" ואחר כך "משחקת בתבל ארצו". אם זה הסדר יש המון חופש, מעל ומעבר, ואז אי אפשר לדעת מה ה"מוב" הבא שלך, התנועה הבאה שלך, כי כל פעם יש שינוי אסטרטגיה מוחלט. זו ההשפעה של "משחקת לפניו בכל עת" על ה"משחקת בתבל ארצו", שמכך צומח בסוף "ושעשעי את בני אדם".

נחזור לכך שגם בהתוועדויות האחרונות כאן דברנו על זה שצריך המון גיוון וגמישות בפעילות. יש דברים שהם פעילות קבועה, שזה טוב כל הזמן, וזה נקרא "תדיר". יש "תדיר ומקודש". יש דברים שזה קדש. המשחק של הדברים המקודשים, שזה יקד-אש, זה חייב להיות רק בבחינת "משחקת לפניו בכל עת". ה"תדיר", שאלו המבצעים הקבועים, זה יכול להיות – ואולי צריך להיות – "משחקת בתבל ארצו". צריך המון המון גיוון.

עכשיו יש עוד נקודה, הנקודה השניה של תורת המשחקים: אחד הכללים של תורת המשחקים היום הוא שאם יש משחק בין הרבה מתחרים – מתחיל מאלף אנשים, וככל שנופלים זה מצטמצם, פחות ופחות משחקים – הכלל אומר שבתחלת המשחק, כשהוא יותר רחב, הנטיה זה לקחת פחות ריזיקות, אבל ככל שהמשחק מתקדם והשחקנים מצטמצמים, וזה מגיע ל"זמן השיא" בלשון הרבי, לשפיץ, אז הנטיה היא לקחת יותר ריזיקות, יותר סיכונים. תורת המשחקים זה מה שעומד ביסוד כל הכלכלה היום, וגם כל הפוליטיקה, וגם בביולוגיה, ואפילו בפיזיקה יש את זה. לכן יותר ויותר נוטים לחשוב שזה התאוריה של כל המדעים. הכלל השני שאמרנו עולה יפה עם שתי הבחינות, בגלל שלקחת ריזיקה (= מנחם מענדל = צמח צדק = מקום פנוי, וד"ל) זה גם שינוי אסטרטגיה. לקחת ריזיקה וכל פעם לשנות אסטרטגיה זה הולך יד ביד. כלומר, צריך להיות השראה של "משחקת לפניו בכל עת" על "משחקת בתבל ארצו" – המשחק העליון צריך לתת השראה על המשחק התחתון, במציאות (כמו שאמרנו, הכל משחק – משחק זה גם לא משחק, אבל הכל משחק; משחק = חש [האותיות האמצעיות של משחק] מל מל, שלא לוקחים ריזיקות זה חש וכו', וד"ל; סוד י הדורות ממורנו הבעל שם טוב ועד לדורנו אנו = י פעמים משחק, הכל משחק, וד"ל) – אבל ככל שהמשחק התחתון עצמו מתקדם הוא עולה וחוזר לשאת אופי יותר ויותר של המשחק העליון. ובזכות זה, שככה זה התנועה – שקודם יש השראת המשחק העליון על המשחק התחתון, ואחר כך המשחק התחתון עולה לקראת המשחק העליון – מזה גופא השעשועים, זה סדר וסוד עמוק אך הגיוני איך המדרגה הגבוהה של "שעשעים יום יום" תתגלה במדרגה של "ושעשעי את בני אדם", כ"ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה", בתוך נשמות ישראל. כי אם יש תנועה של עליה מהמשחק התחתון לעליון אז "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", חוזר ל"שעשעים יום יום", ואז זה ישתקף למטה ב"ושעשעי את בני אדם".

עד כאן פרק ראשון במה שרצינו לדבר על תורת המשחקים. רצינו להדגיש את זה, כי יש נוער שחושבים שאנחנו במלחמה ח"ו – מלחמה נגד הממסד, נגד הערבים או נגד היהודים, לא משנה, רוח של מלחמה. זה ראש של קטנות מוחין לחלוטין. זה לא מתאים ליצהר – רזין דרזין – וכל הנוער של עם ישראל צריך להתחבר לכאן. התיקון הראשון הוא לתפוס שהכל זה משחק. יכול להיות משחק גורלי, אבל הכל משחק. יש משחקים עם כללים ויש משחקים לא כל כך עם כללים. כתוב שכל הנביאים התנבאו ב"כה" – כללי המשחק – מוסיף עליהם משה שהתנבא ב"זה". איך אדמו"ר הזקן מסביר את הענין הזה? בקו"א, לקראת סוף התניא, מדבר על "דוד זמירות קרית להו". דוד השתבח בתורה שכל העולמות תלויים בדקדוק קטן כשערה של דברי תורה. הוא נענש בכך ששכח פסוק שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, "בכתף ישאו", כי שבח את התורה מצד החיצוניות שלה. אמר שהתורה היא "זמירות" – זמר, ניגון אחד שלא משתנה, אך היות שכל כך יפה לא ישעמם אפילו מליון פעמים. בכל אופן, זה אותו ניגון. מצד הרצון כל המצוות שוות – יש טעם למצוות, יש ענג ושמחה, אבל מצד חיצוניות הכתר, הרצון, יש איזה שויון. מצד פנימיות הכתר, השבתיות – סיום ספר התניא, שלמדנו אתמול, שהכל צריך להיות שבתי – זה ענג (שזה עיקר תורת ארץ ישראל), ושם כל מצוה ומצוה זה טעם אחר ומנגינה אחרת לגמרי. גם מנגינה אחת יפה אפשר לשיר בלי סוף, עם כיף, אבל זה נקרא לשבח את התורה בכך ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", שהתורה זה השרש של בריאת העולמות. אבל "אורייתא וקוב"ה כולא חד" – זה אין סוף יותר מהעולמות. עולמות זה כמו לשחק את המשחק מול הממסד. יש אנשים שמתייחסים לתורה כדבר מצוין שנותן כלים איך לתקן את העולם, כי "אסתכל באורייתא וברא עלמא". זה מובא גם בחסידות – רק התורה מלמדת איך לתקן. אבל אם זה התורה, שזה נותן כלים לתקן את המציאות, ובשביל זה אני לומד תורה ומקיים מצוות, זה אחוריים. דוד כשמשבח את התורה כך טועה וגם נענש על כך. זה נקרא "משחקת בתבל ארצו", כפי שמסביר אדמו"ר הזקן, אבל "שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת" זה פנימיות התורה, כל פעם טעם חדש וזיהוי חדש. זה יודע רק משה רבינו. "כל הנביאים התנבאו ב'כה'" – משתמשים באותם כללי-המשחק, אותה אסטרטגית נצחון, לכן רואים שהם לא נצחו בסוף. הם הוכיחו עם ישראל קשות השכם והערב – כל אחד אמר משהו אחר, אבל אותה אסטרטגיה, פסוקים נפלאים אבל אותה מנגינה – וזה לא עבד, לא הצליח בסוף, הבית נחרב, הראשון והשני, וכל תוכחת הנביאים לא עזרה. לכן כל הנביאים עתידים להתבטל. זה הכל בחינת "משחקת בתבל ארצו". הנבואה של הנביאים זה משחק מול המציאות, מול המצב, "משחקת בתבל ארצו". אבל תורת משה רבינו, שמוסיף עליהם שמתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" – כל יום אומר משהו חדש פתאום, זה מה שה' צוה כעת, ורק משה יכול לעשות את זה – זה "משחקת לפניו בכל עת". לכן צריך את המשה שבדור, בשביל להתקדם בכל המשימות שלנו – לא יעזור שום דבר בלי המשה רבינו שבדור, המשיח שבדור, שרק הוא יכול כל פעם לשנות אסטרטגיה, להמציא ניגון חדש לגמרי, אפילו שהניגון הקודם גם היה ניגון יפה, אבל היום צריך כבר ניגון אחר, בגלל שלכל מצוה יש את הטעם המיוחד שלה.

המלה משחק, בתור שם, נמצאת בתנ"ך? יש לשחק, פועל, אבל שם העצם משחק מופיע פעם אחת בכל התנ"ך, בפרק א של חבקוק: "והוא במלכים יתקלס [עושה מכל מלכי תבל לעג וקלס] ורוזנים [יועצי המלכים] משחק לו". פסוק נחמד. לעניננו, "והוא במלכים יתקלס" – שמכל המלכים הוא עושה לעג וקלס – "ורוזנים משחק לו", כל הרוזנים בעולם זה משחק בשבילו. ודאי הפסוק הזה שצריך להעלות את זה לקדושה, אבל צריך להתחיל מהפשט. הפשט הוא שזה הולך על מלכות כשדים, מלכות כזאת שפשוט צוחקים על כולם – כל כך עם בטחון עצמי מופרז, שעושים לעג וקלס מתוך בטחון מוחלט שינצחו את כל המלכויות שבעולם, וכל הרוזנים שבעולם זה משחק בשבילם. זה מנטליות שאין מלחמה – כפי שעולה גם מהמשך הפסוקים – ומה שאני הולך וכובש את כל העולם זה הכל משחק. זה מקור מפורש לכך שיש אחד שהולך וכובש את העולם והוא לא מרגיש שזה מלחמה, לא מרגיש שלוחם עם אף אחד, אלא רק צוחק על כולם. פסוק בחבקוק הנביא – "בא חבקוק והעמידן על אחת, 'וצדיק באמונתו יחיה'" ("ואהיה אצלו אמון"), נביא מיוחד מאד. "את זה לעומת זה עשה האלהים" (כך אדמו"ר הזקן ממש מסיים את התניא, "את זה לעומת זה כו'") – יש ודאי את הענין הזה גם בקדושה.

אבל קודם צריך לומר מאמר חז"ל שהזכרנו לפני כמה ימים כאן. חז"ל אומרים ששלשה דברים הקב"ה מתחרט עליהם שבראן – מלכות כשדים, ישמעאלים ויצר הרע. הסברנו שישמעאלים זה לא נקרא מלכות, אבל מלכות זה מלכות כשדים – מלכות כשדים הקב"ה מתחרט שברא אותה (גם ישמעאלים, ערבים, מתחרט שברא, וגם יצר הרע). בכל אופן הוא ברא אותם, ועכשיו צריך לפשפש במעשינו. אם זה כבר נברא, הקב"ה אף על פי שמתחרט לא חוזר בו – גם מתחרט וגם מקיים את הדבר הזה. סימן שצריך ללמוד מכל דבר, "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'". אחד כזה שהוא עד כדי כך שכובש את העולם, הורג את כל האנשים, והכל זה צחוק אחד גדול בשבילו – זה קליפה כזאת שהקב"ה מתחרט שברא כזה דבר. אבל ככל שהקב"ה מתחרט שברא כזה דבר – "את זה לעומת זה עשה האלהים", ו"מרובה מדה טובה" (ומתוך החרטה נחרט הדבר מצד שרשו החיובי מאד בלב אמת). כלומר, יש בקדושה בדיוק אותו דבר, וזה הנושא שלנו היום. זה הפעם היחידה שיש משחק – "ורוזנים משחק לו". גם בקדושה צריך להיות כזה דבר של "ורוזנים" – כל המועצות, יש הרבה מועצות עם ראשי המועצה, מכל הצדדים, מצד זה ומצד זה, שלכל אחד יש "רזי לי רזי לי אוי לי" (לכל אחד יש את הרז שלו, והסך הכל של כל הרזים זה "אוי לי" אחד גדול) – ומהרוזנים האלה צריך רק לעשות משחק. אבל כמו שאמרנו, צריך את החיבור של שתי רמות המשחק, כדי להגיע בסוף ל"שעשעי את בני אדם" צריך את ה"משחקת לפניו בכל עת" ואחר כך "משחקת בתבל ארצו".

עד כאן פתחנו את הנושא הזה של המשחק, וחג הגאולה של רבינו הזקן, שאחריו כל הרביים – עד הרבי – זה הכל חג הגאולה. אפשר לסיים בעוד גימטריא פשוטה: יט כסלו חג הגאולה = 14 בריבוע, חבד בריבוע, זה היום הכי טוב להתחבר לחב"ד. הווארט היה לא לקרוא לעימותים היום בשטח מלחמה אלא משחק. זה שהאדם מתעלה מהמושג מלחמה למושג משחק אז בעצם הוא עלה מחיצוניות המדות, מקטנות ז"א, קטנות מוחין, לחב"ד. אפילו שאמרנו ש"משחקת לפניו בכל עת" זה ז"א ו"משחקת בתבל ארצו" זה המלכות, אבל המנטליות שזה לא מלחמה אלא משחק זה להיות חב"דניק, זה הכח הרוחני של היום. אם אתה לא חב"דניק אתה במלחמה, וחבל להיות במלחמה. שתי העתים האחרונות ב-כח עתים זה "עת מלחמה ועת שלום", אז נשמע שיש מלחמה ויש שלום – כך זה נגמר, "הכל הולך אחר החיתום". אבל החיתום ממש זה "עת שלום" (ברוב העתים הרע אחרי הטוב, אבל כדי לחתום בטוב הפך כאן). מהראיה של "משחקת לפניו בכל עת" גם ה"עת מלחמה" – מה שנדמה שהוא מלחמה – זה גם משחק, "ורוזנים משחק לו". זה להיות חב"ד מושלם, שהכח לזה הוא ב-י"ט כסלו, חג הגאולה, חב"ד בריבוע. בזה נסיים, ונאחל שנזכה לראות התגלות משיח צדקנו, גואל צדק, תיכף ומיד ממש. הכל שבתי. יש ימים שהחבר'ה מתלבשים בבגדי שבת, יש פה הרבה, אבל מי שעוד לא לבוש בגדי שבת יכול להשלים את זה מחר. זה לנצח את כל הקרבות – מלשון התקרבות, אהבת ישראל אחד לשני – עם שעשועים, עם עונג שבת.

לחיים לחיים, משיח נאו.

נמשיך את הנגינה. לפני כן ננגן את הניגון של אדמו"ר הזקן, ארבע בבות.

השלמות (כ"ד כסלו, טלפונית):

א. רש"י על "משחקת בתבל ארצו" – זה מאדם עד אברהם, "שעשעי את בני אדם" – צפיתי לדור המדבר שיקבלוני.

לפי האבן עזרא ה"משחקת" וה"שעשעי" חוזר לשעשועים הראשונים. גם על פי פשט משמע שזה "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", ואף על פי כן הוא אומר שזה אותם שעשועים ואותו משחק.

מי שאומר בפירוש כאור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו זה הרלב"ג:

(ל) ואהיה - אצל השם יתברך אמון ומגדל ומנהיג הדברים המיוחסים לבינה ובזה אהיה לו שעשועי' יום יום כי תמיד הש"י מתענג ומשתעשע בהשיגו עצמו אשר בזה תושג לו זאת התבונה ובכל עת משמחת אני לפניו והוא עצמותו והשגתו ובמה שאפשר בדברי' העלולים מהתבונה אשר אצל הש"י:

(לא) משחקת בתבל - אני משמחת האנשי' בתבל ארצו:

 ושעשועי - הם את בני אדם כי הם שמחים מאד במה שישיגו מעניני:

המלבי"ם אומר ש"שעשועים יום יום" זה בעצם לפני בריאת הזמן, כשאין זמן עדיין, ו"משחקת לפניו בכל עת" זה אחרי שיש זמן ו"משחקת בתבל ארצו" זה לאחרי שיש ברואים בארץ, מיום חמישי של מע"ב. אומר ש"שחוק" זה מליצה על פעולות חדשות שנולדו על ידי החכמה בימי המעשה. הכל זה החכמה מדברת בעד עצמה – השעשועים זה שהכל באמונה, בחיק הבורא בלבד, ושעשעי את בני אדם זה כשיש עם מי להשתעשע. זה שהחכמה משחקת – עדיין לפני שיש נבראים, זה סולו – זה המשחק. כשיש שוה בשוה עם בני אדם זה רק עם בני ישראל, כשהולכים בדרך ה' והוגים בתורתו ובחכמתו, זה נקרא "ושעשעי את בני אדם".

בפירוש הגר"א על משלי הכל – גם הפסוקים הקודמים – רומז לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, אבל זה מאד מאד דחוק (במיוחד בפסוקים שלנו). בכל אופן, הוא מקשר זאת להשתלשלות של מעשה בראשית.

ב. גימטריא מופלאה בשני הפסוקים: "ואהיה אצלו אמון... את בני אדם" זה מספר 'לא מוכר', אבל הפלא כשעושים את זה בדילוג תיבות: ואהיה אמון שעשעים יום לפניו עת בתבל ושעשעי בני = 2868 = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות = עשרת הדברים במילוי. הדילוג השני: אצלו ואהיה יום משחקת בכל משחקת ארצו את אדם = 2701 = משולש חכמה = בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

בפסוק הראשון 11 מילים ובשני 7, בראשון מה אותיות ובשני זך – יש כאן סה"כ יחס מושלם של חי מילים ו-עב אותיות (1 ל-4 בדיוק). עב אותיות זה "עולם חסד יבנה" ומתחלק ל-מה ו-זך, כאשר המלה הראשונה של שני הפסוקים עולה זך (ואהיה, מספר אותיות הפסוק השני), והמלה האחרונה של הפסוק השניה היא אדם, שזה מספר אותיות הפס' הראשון.

ג. מהצ"צ או"ת נביאים: זה שהתורה גדלה אצל ה', "אמון" כפי פירוש רש"י, יש בזה שני פירושים: התורה כאן זה המדות, והמדות גדלות או על ידי המשכת מוחין למדות או על ידי המשכה מדבר גדול לדבר קטן. ז"א נקרא "דבר קטן" וא"א נקרא "דבר גדול". בשביל לגדל משהו – הגדלת המדות – צריך גם המשכת מוחין וגם המשכה מדבר גדול לדבר קטן, המשכה מהכתר. מצד המקבל יש שתי תחושות. למשל, תלמיד שגדל אצל רב, אצל רבי, צריך להרגיש את עצמו בלי שכל – זה הרגשה אחת – ולכן צריך לקבל שכל. גם צריך להרגיש את עצמו דבר קטן, אפסי, כמו טפת חרדל – ואז הוא זוכה לקבל מ"דבר גדול", אריך אנפין, האין סוף (מי שמרגיש את עצמו קטן אין לו רצון ותענוג ליזום, אז צריך לקבל מהכתר; צריך להרגיש קטן, יש מי שמרגיש עצמו גדול וזה שקר – הרבה מקומות שזה אגו). כנראה בתוך התורה גופא יש את שתי התחושות, והתורה מנחילה אותן לכל מי שלומד אותה, שעל ידי כך היא מסוגלת אחר כך לגדל את כל הנשמות שלומדות אותה.

יש עוד פירוש, שהכתר זה ה"אומן" והחכמה זה מתחיל להיות ה"אמון", המקבל, כמו י של שם הוי' וקוש"י.

אח"כ מביא מהזהר שיש לשון שהתורה היא "חדוותא דקוב"ה ואטולתא דיליה" – השמחה של ה' והמשחק שלו – ומביא בשם הרמ"ז ש"חדוותא" זה אור פנימי ו"אטולתא" זה אור מקיף.

[הוא גם מביא שמשחק לשון "ושחקת ממנה הדק" כנ"ל.]

על "בכל עת" מביא "עת לבכות ועת לשחוק". לכאורה זה בתי גוואי ("במסתרים תבכה נפשי") ובתי בראי ("עז וחדוה במקומו"), אך אומר שע"פ פשט "במקומו" היינו מקומו (הפנימי והעצמי) ממש, שעשועי המלך במקומו ממש. נוסיף לזה, שלכאורה מה יהיה עם בתי גוואי בביאת גוא"צ? בגאולה הבכי יהיה "בבכי יבואו", בכי שמח. כמו שאמרנו לגבי "עת מלחמה ועת שלום" שיש משחק-על שכולל את שניהם כך ב"עת לבכות ועת לשחוק" יש משחק-על שכולל את שניהם. כמובן שככה לגבי כולם. מה שמובא בלקו"ת זה "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" כנ"ל.

ד. מהדרוש "ואהיה אצלו אמון" בלקו"ת שבועות:

מביא הפס' "צחק עשה לי אלהים", שהצחוק זה הפיכת ההסתר של שם אלקים, על ידי האתכפייא של הבינוני. "צחק עשה לי" = תריג. כל המצוות זה "צחק עשה לי אלהים", שהופכים את ההסתר של שם אלקים לגילוי. צחק עשה לי אלהים = 699 = ג"פ רגל, שעיקר הפיכת ההסתר של שם אלקים לאור גדול זה בשלש רגלים (= בראשית = שלשה דברים יחד).

יש פירוש ש"ושעשעי את בני אדם" היינו בין האדם העליון שיושב על הכסא לבין האדם של המרכבה (מד' חיות הקדש של המרכבה).

ה. משחק = ב"פ דרך. משחק זה תמיד כשיש שתי דרכים לפניך, וצריך "ובחרת" (לפעמים יש כמה מהלכים-דרכים, אבל לפחות 2). תורת המשחקים בנויה על הגיון בינארי (עד כמה שראיתי עד כה, למרות שנראה פשטני מדי), כל פעם בחירה בין שתי דרכים.

ו. במד"ר "אמר הקב"ה ליהודה אתה רימית את אביך בגדי עזים, חייך שמרמים אותך בגדי עזים, הוי 'משחקת בתבל ארצו'". יהודה הוא אריה, ו-תבל זה אריה-אריה כמבואר בלקו"ת.

ז. עוד מדרש: "תורה היכן היתה בתחלה? בשמים... ומשה הורידה לארץ, הוי 'משחקת בתבל ארצו'". קודם "ושעשעי את בני אדם" היה מ"ת (רש"י, כנראה גם על פי מדרש), וכאן זה ה"משחקת בתבל ארצו".

ח. בספר הבהיר ש"יום יום" זה בחיקו של הבורא, ומכאן ואילך זה "לעתים" והשאר "לעולם" (קצת מזכיר את המלבי"ם).

ט. בספר הלקוטים לאריז"ל אומר ש"בכל עת" זה יחוד יסוד ומלכות, כל זה יסוד ועת זה מלכות.

י. אם מתייחסים לתורה רק מצד אחוריים זה "זמירות קרית להו", וזה "משחקת בתבל ארצו", ומשם באה שכחה. מה דוד שוכח? "בכתף ישאו". בכתף ישאו = אחדות פשוטה, זה מה שנשכח.

יא. לגבי תיאורית המשחקים הסברנו שלא סביר שאדם ישנה התנהגות אסטרטגית תוך כדי משחק, וגם ככל שמתקדמים במשחק ומתמעטים השחקנים לוקחים יותר סיכונים. דבר שלישי שלא דברנו: שכל זה לפי "תאורית התועלת", ומנסים להכניס גם אתיקה וגם כל תענוג שבעולם לזה – את כל הטוב-ערב-מועיל לכלול רק במועיל, פרצוף נה"י לחלוטין. כתוב שם משהו מאד נחמד, שמבחינת התועלת יש גבול לכסף – יש מדה של כסף שיותר מזה לא מועיל לך. עצם הווארט מאד טוב – שלתועלת הכסף יש גבול (זה קצת מסרס את תאות הכסף, הע"ז של המדינה של עשירות של ר"נ). מה שמסתעף מזה זה כל מיני דברים נחמדים שאולי נשמור לפעם אחרת. אם יש באמת ערב וטוב בפני עצמם יכול להיות שאין גבול לכמה כסף צריך, אבל אם יש רק תועלת שימושית יש לך גבול. כנראה שאם עוברים את הגבול זה כמו סרח העודף.