ד. תורת המשחקים (והשלכותיה האקטואליות)

כעת נסביר את ההבדל בין שני סוגי המשחקים. היום במדע יש 'תורה' – תאוריה – המתיימרת לכלול את כל הידע (כך אומרים כל פעם יותר חזק): "תורת המשחקים". מי שהכי גדול בזה היום הוא יהודי, אפשר לומר יהודי קרוב ללבנו, שיושב בירושלים – קוראים לו אומן, אותיות "אמון". בשביל להבין מה זה תורת המשחקים ודאי שהיסוד של תורת המשחקים בתורה זה הפסוק הזה, הפסוק של המשחק הכפול. אם נבין מה זה ה"משחקת לפניו בכל עת" ומה זה ה"משחקת בתבל ארצו" – ה"משחקת" של המדות העליונות דאצילות גם ב-יד העתים לטובה וגם ב-יד העתים לרעה, מול ה"משחקת" של המלכות (שהיא גבולית, גם בהיותה "זנב לאריות" וגם בהיותה "ראש לשועלים"). המלכות נקראת "כבוד נברא" – היא יורדת להוות ולהחיות את כל העולמות התחתונים, אמא תתאה – ושם "משחקת בתבל ארצו". בתורת המשחקים אחד היסודות – שעדיין עומד במחלוקת – זה שסביר מאד להניח שבני אדם ישמרו על שיטות פעולה אסטרטגיות תוך כדי משחק. זה חוק האיזון במשחקים. כלומר, שבדרך כלל אנשים פועלים באותה צורה – אפשר לשער הסתברות מאד גבוהה שבני אדם שמשחקים, לכל אחד יש אסטרטגית משחק שלו, והוא תמיד ישמור על זה. יש כאלה שחולקים על הכלל הזה קשות. קוראים לזה גם רציונאליות – מי שיותר רציונאלי יותר שומר על שיטות המשחק שלו, ומי שפחות רציונאלי פחות שומר על הכללים. זה נשמע לא טוב, בעולם האקדמי, אבל בעולם הפנימי כמו שיש למטה מהשכל יש גם למעלה מהשכל, והגאולה תבוא משטות דקדושה (שטות גם משלון שיטה כנודע), שזה גם לפעול למעלה מהשכל, כלומר לא לשמור על חק האקוויליבריום של תורת המשחקים.

נאמר את זה אחרת: לכל משחק יש כללים. בסוף המשחק אחד מנצח ואחד מפסיד – זה בטוח. כלומר, זה משחק גורלי – זה לא משחק, זה משהו רציני ביותר, משחק רציני. בתנ"ך משחק זה יכול להיות גם משהו קטלני, שה' ישמור, "ישחקו הנערים לפנינו". גם אצל הגוים יש משחקים קטלניים לגמרי, ה"י. בכל אופן, משחק זה משחק, אבל זה גם לא משחק, זה משהו רציני. בדרך כלל יש כללים, ושני הצדדים שמשחקים חייבים לשמור על הכללים. יחד עם הכללים יש חופש של אסטרטגיות של כל אחד מהמשחקים. זה מה שאמרנו שהאקוויליבריום מניח שהסתברות גבוהה מאד שלכל מח יש מנטליות שלו, שכך פעל פועל ויפעל. אבל יש חולקים על זה, שבני אדם זה לא ככה. בעצם זה ההבדל בין ה"משחקת לפניו בכל עת" לבין ה"משחקת בתבל ארצו". המשחק של המלכות – המשחק מול הממסד – זה "משחקת בתבל ארצו". יש פה כללי משחק מאד נוקשים וקבועים, וכל אחד חייב לשמור את הכללים. אבל "משחקת לפניו בכל עת", שזה המשחק העליון – זה "בכל עת", שוחק-צוחק על הטוב ועל הרע, צוחק על הכל.

נעשה גימטריא של מספר גדול יחסית, של כל ארבע לשונות הפסוק: שעשעים משחקת משחקת ושעשעי (חותם המתהפך גם במספר האותיות, 6-5-5-6) במספר קדמי (כי הכל יוצא מה"אמון", קדמון לכל הקדומים) – שכל אות זה הסכום של האותיות מ-א עד אותה אות – זה 12688. זה מספר שמתחלק בשם הוי' ב"ה, וגם מתחלק ב-ח פעמים הוי', ב-יצחק. הנשמה שכמובן הכי קשורה לכל הסיפור הזה, לכל הפסוק הזה, זה חייב להיות יצחק, שזה המגיד. הכל יחד עולה אני פעמים יצחק. זה הצחוק כאן. אם נחלק את זה לשמות הוי' – ח"פ אני (אין) עולה חסידות, אז כל החשבון הזה עולה הוי' פעמים חסידות, תכלית כל החסידות.

נחזור: המשחק מנקודת המבט של ה', שכל העתים שוות, גם ה"עת לחבוק" וגם "עת לרחוק מחבק". בוחרים בחסידות דוגמה אחת להסביר, וזו הדוגמה העיקרית – "עת לחבק ועת לרחוק מחבק". יש זמן כמו של טהרת אשה לבעלה, זמן שהשיר של היהודי פועל את החברות והטהרה – שזה גם ההתפעלות והשמחה – של אמא תתאה לגבי בעלה העליון. זה "עת לחבוק", "וימינו תחבקני". יש "עת לרחוק מחבק", כמו זמן של נדה, של טומאה, של ריחוק, שאסור לחבק. אז כתוב שאצל מי שמשחק את המשחק העליון שתי העתים האלו שוות, ולא זו בלבד אלא שהמשחק זה דווקא כאשר יש את שתי העתים האלו בזו אחר זו, בסוד "אז תשמח בתולה במחול" כפירוש הבעל שם טוב. זה המשחק. זה גם בתורת אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, יש ספר מאמרים שמתחיל בדרוש קצר על הפסוק "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", ולכן כל הספר נקרא "אתהלך לאזניא", ספר דרושים שאמר בעיר לאזניא (מהשנים הראשונות יחסית). מסביר ש"אתהלך" זה "רצוא ושוב", להתקרב ולהתרחק. ללכת זה רק ישר, אבל להתהלך זה דו-סטרי – ישר והפוך. מה דוד המלך אומר לקב"ה? "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים". זו הסגולה המיוחדת של "ארצות החיים", ארץ ישראל, המקום שלנו כאן – בשביל להתקיים כאן צריך לדעת איך להתהלך לפני ה', ברצוא ושוב, שגם כאשר מתקרבים וגם כאשר מתרחקים זה "לפני הוי'", לא לפנות עורף ח"ו אלא גם להתרחק אם פנים אל ה'. זה "משחקת לפניו בכל עת" – "אתהלך לפני הוי' ב[זכות ]ארצות החיים". זה החיים האמיתיים, הדופק של הרו"ש של החיים.

שוב, ב"משחקת לפניו בכל עת" אין כל כך כללי משחק. אדרבה, יש נטיה כל פעם לשנות את הכללים, כל פעם לשנות האסטרטגיה של המשחקים, וזה הדבר שהכי נחוץ לנו (בסגנון אחר קצת: כאשר יש כללי משחק נוקשים אזי מהלך כזה מותר ומהלך כזה אסור, מהלך מותר נתפס כ'טוב' ואילו מהלך אסור נתפס כ'רע', והיינו ממש על דרך עתים לטובה ועתים לרעה, אבל כאשר הכל טוב, "משחקת לפניו בכל עת", אזי גם הכל מותר, כל המהלכים מותרים, ודוק). צריך לרדת גם למשחק מול הממסד, אבל אי אפשר לרדת לזה בלי שיש את המשחק של "משחקת לפניו בכל עת", וגם זה רק גילוי של "שעשעים יום יום", ואז בסוף זה ישתקף ב"ושעשעי את בני אדם", בגאולה מגלות ביד ישראל שאז כולם חוזרים בתשובה (מתוך שמחה, שמחת המשחק, ומתוך ההתבוננות איך שתמיד בעלי התורה האמיתיים מנצחים, "יד החסידים על העליונה") ו"לא ידח ממנו נדח", לא ישאר אף אחד בחוץ, וזה "ושעשעי את בני אדם". בשביל זה צריך את כל השלבים, של "משחקת לפניו בכל עת" ואחר כך "משחקת בתבל ארצו". אם זה הסדר יש המון חופש, מעל ומעבר, ואז אי אפשר לדעת מה ה"מוב" הבא שלך, התנועה הבאה שלך, כי כל פעם יש שינוי אסטרטגיה מוחלט. זו ההשפעה של "משחקת לפניו בכל עת" על ה"משחקת בתבל ארצו", שמכך צומח בסוף "ושעשעי את בני אדם".

נחזור לכך שגם בהתוועדויות האחרונות כאן דברנו על זה שצריך המון גיוון וגמישות בפעילות. יש דברים שהם פעילות קבועה, שזה טוב כל הזמן, וזה נקרא "תדיר". יש "תדיר ומקודש". יש דברים שזה קדש. המשחק של הדברים המקודשים, שזה יקד-אש, זה חייב להיות רק בבחינת "משחקת לפניו בכל עת". ה"תדיר", שאלו המבצעים הקבועים, זה יכול להיות – ואולי צריך להיות – "משחקת בתבל ארצו". צריך המון המון גיוון.

עכשיו יש עוד נקודה, הנקודה השניה של תורת המשחקים: אחד הכללים של תורת המשחקים היום הוא שאם יש משחק בין הרבה מתחרים – מתחיל מאלף אנשים, וככל שנופלים זה מצטמצם, פחות ופחות משחקים – הכלל אומר שבתחלת המשחק, כשהוא יותר רחב, הנטיה זה לקחת פחות ריזיקות, אבל ככל שהמשחק מתקדם והשחקנים מצטמצמים, וזה מגיע ל"זמן השיא" בלשון הרבי, לשפיץ, אז הנטיה היא לקחת יותר ריזיקות, יותר סיכונים. תורת המשחקים זה מה שעומד ביסוד כל הכלכלה היום, וגם כל הפוליטיקה, וגם בביולוגיה, ואפילו בפיזיקה יש את זה. לכן יותר ויותר נוטים לחשוב שזה התאוריה של כל המדעים. הכלל השני שאמרנו עולה יפה עם שתי הבחינות, בגלל שלקחת ריזיקה (= מנחם מענדל = צמח צדק = מקום פנוי, וד"ל) זה גם שינוי אסטרטגיה. לקחת ריזיקה וכל פעם לשנות אסטרטגיה זה הולך יד ביד. כלומר, צריך להיות השראה של "משחקת לפניו בכל עת" על "משחקת בתבל ארצו" – המשחק העליון צריך לתת השראה על המשחק התחתון, במציאות (כמו שאמרנו, הכל משחק – משחק זה גם לא משחק, אבל הכל משחק; משחק = חש [האותיות האמצעיות של משחק] מל מל, שלא לוקחים ריזיקות זה חש וכו', וד"ל; סוד י הדורות ממורנו הבעל שם טוב ועד לדורנו אנו = י פעמים משחק, הכל משחק, וד"ל) – אבל ככל שהמשחק התחתון עצמו מתקדם הוא עולה וחוזר לשאת אופי יותר ויותר של המשחק העליון. ובזכות זה, שככה זה התנועה – שקודם יש השראת המשחק העליון על המשחק התחתון, ואחר כך המשחק התחתון עולה לקראת המשחק העליון – מזה גופא השעשועים, זה סדר וסוד עמוק אך הגיוני איך המדרגה הגבוהה של "שעשעים יום יום" תתגלה במדרגה של "ושעשעי את בני אדם", כ"ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה", בתוך נשמות ישראל. כי אם יש תנועה של עליה מהמשחק התחתון לעליון אז "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", חוזר ל"שעשעים יום יום", ואז זה ישתקף למטה ב"ושעשעי את בני אדם".

עד כאן פרק ראשון במה שרצינו לדבר על תורת המשחקים. רצינו להדגיש את זה, כי יש נוער שחושבים שאנחנו במלחמה ח"ו – מלחמה נגד הממסד, נגד הערבים או נגד היהודים, לא משנה, רוח של מלחמה. זה ראש של קטנות מוחין לחלוטין. זה לא מתאים ליצהר – רזין דרזין – וכל הנוער של עם ישראל צריך להתחבר לכאן. התיקון הראשון הוא לתפוס שהכל זה משחק. יכול להיות משחק גורלי, אבל הכל משחק. יש משחקים עם כללים ויש משחקים לא כל כך עם כללים. כתוב שכל הנביאים התנבאו ב"כה" – כללי המשחק – מוסיף עליהם משה שהתנבא ב"זה". איך אדמו"ר הזקן מסביר את הענין הזה? בקו"א, לקראת סוף התניא, מדבר על "דוד זמירות קרית להו". דוד השתבח בתורה שכל העולמות תלויים בדקדוק קטן כשערה של דברי תורה. הוא נענש בכך ששכח פסוק שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, "בכתף ישאו", כי שבח את התורה מצד החיצוניות שלה. אמר שהתורה היא "זמירות" – זמר, ניגון אחד שלא משתנה, אך היות שכל כך יפה לא ישעמם אפילו מליון פעמים. בכל אופן, זה אותו ניגון. מצד הרצון כל המצוות שוות – יש טעם למצוות, יש ענג ושמחה, אבל מצד חיצוניות הכתר, הרצון, יש איזה שויון. מצד פנימיות הכתר, השבתיות – סיום ספר התניא, שלמדנו אתמול, שהכל צריך להיות שבתי – זה ענג (שזה עיקר תורת ארץ ישראל), ושם כל מצוה ומצוה זה טעם אחר ומנגינה אחרת לגמרי. גם מנגינה אחת יפה אפשר לשיר בלי סוף, עם כיף, אבל זה נקרא לשבח את התורה בכך ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", שהתורה זה השרש של בריאת העולמות. אבל "אורייתא וקוב"ה כולא חד" – זה אין סוף יותר מהעולמות. עולמות זה כמו לשחק את המשחק מול הממסד. יש אנשים שמתייחסים לתורה כדבר מצוין שנותן כלים איך לתקן את העולם, כי "אסתכל באורייתא וברא עלמא". זה מובא גם בחסידות – רק התורה מלמדת איך לתקן. אבל אם זה התורה, שזה נותן כלים לתקן את המציאות, ובשביל זה אני לומד תורה ומקיים מצוות, זה אחוריים. דוד כשמשבח את התורה כך טועה וגם נענש על כך. זה נקרא "משחקת בתבל ארצו", כפי שמסביר אדמו"ר הזקן, אבל "שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת" זה פנימיות התורה, כל פעם טעם חדש וזיהוי חדש. זה יודע רק משה רבינו. "כל הנביאים התנבאו ב'כה'" – משתמשים באותם כללי-המשחק, אותה אסטרטגית נצחון, לכן רואים שהם לא נצחו בסוף. הם הוכיחו עם ישראל קשות השכם והערב – כל אחד אמר משהו אחר, אבל אותה אסטרטגיה, פסוקים נפלאים אבל אותה מנגינה – וזה לא עבד, לא הצליח בסוף, הבית נחרב, הראשון והשני, וכל תוכחת הנביאים לא עזרה. לכן כל הנביאים עתידים להתבטל. זה הכל בחינת "משחקת בתבל ארצו". הנבואה של הנביאים זה משחק מול המציאות, מול המצב, "משחקת בתבל ארצו". אבל תורת משה רבינו, שמוסיף עליהם שמתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" – כל יום אומר משהו חדש פתאום, זה מה שה' צוה כעת, ורק משה יכול לעשות את זה – זה "משחקת לפניו בכל עת". לכן צריך את המשה שבדור, בשביל להתקדם בכל המשימות שלנו – לא יעזור שום דבר בלי המשה רבינו שבדור, המשיח שבדור, שרק הוא יכול כל פעם לשנות אסטרטגיה, להמציא ניגון חדש לגמרי, אפילו שהניגון הקודם גם היה ניגון יפה, אבל היום צריך כבר ניגון אחר, בגלל שלכל מצוה יש את הטעם המיוחד שלה.

המלה משחק, בתור שם, נמצאת בתנ"ך? יש לשחק, פועל, אבל שם העצם משחק מופיע פעם אחת בכל התנ"ך, בפרק א של חבקוק: "והוא במלכים יתקלס [עושה מכל מלכי תבל לעג וקלס] ורוזנים [יועצי המלכים] משחק לו". פסוק נחמד. לעניננו, "והוא במלכים יתקלס" – שמכל המלכים הוא עושה לעג וקלס – "ורוזנים משחק לו", כל הרוזנים בעולם זה משחק בשבילו. ודאי הפסוק הזה שצריך להעלות את זה לקדושה, אבל צריך להתחיל מהפשט. הפשט הוא שזה הולך על מלכות כשדים, מלכות כזאת שפשוט צוחקים על כולם – כל כך עם בטחון עצמי מופרז, שעושים לעג וקלס מתוך בטחון מוחלט שינצחו את כל המלכויות שבעולם, וכל הרוזנים שבעולם זה משחק בשבילם. זה מנטליות שאין מלחמה – כפי שעולה גם מהמשך הפסוקים – ומה שאני הולך וכובש את כל העולם זה הכל משחק. זה מקור מפורש לכך שיש אחד שהולך וכובש את העולם והוא לא מרגיש שזה מלחמה, לא מרגיש שלוחם עם אף אחד, אלא רק צוחק על כולם. פסוק בחבקוק הנביא – "בא חבקוק והעמידן על אחת, 'וצדיק באמונתו יחיה'" ("ואהיה אצלו אמון"), נביא מיוחד מאד. "את זה לעומת זה עשה האלהים" (כך אדמו"ר הזקן ממש מסיים את התניא, "את זה לעומת זה כו'") – יש ודאי את הענין הזה גם בקדושה.

אבל קודם צריך לומר מאמר חז"ל שהזכרנו לפני כמה ימים כאן. חז"ל אומרים ששלשה דברים הקב"ה מתחרט עליהם שבראן – מלכות כשדים, ישמעאלים ויצר הרע. הסברנו שישמעאלים זה לא נקרא מלכות, אבל מלכות זה מלכות כשדים – מלכות כשדים הקב"ה מתחרט שברא אותה (גם ישמעאלים, ערבים, מתחרט שברא, וגם יצר הרע). בכל אופן הוא ברא אותם, ועכשיו צריך לפשפש במעשינו. אם זה כבר נברא, הקב"ה אף על פי שמתחרט לא חוזר בו – גם מתחרט וגם מקיים את הדבר הזה. סימן שצריך ללמוד מכל דבר, "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'". אחד כזה שהוא עד כדי כך שכובש את העולם, הורג את כל האנשים, והכל זה צחוק אחד גדול בשבילו – זה קליפה כזאת שהקב"ה מתחרט שברא כזה דבר. אבל ככל שהקב"ה מתחרט שברא כזה דבר – "את זה לעומת זה עשה האלהים", ו"מרובה מדה טובה" (ומתוך החרטה נחרט הדבר מצד שרשו החיובי מאד בלב אמת). כלומר, יש בקדושה בדיוק אותו דבר, וזה הנושא שלנו היום. זה הפעם היחידה שיש משחק – "ורוזנים משחק לו". גם בקדושה צריך להיות כזה דבר של "ורוזנים" – כל המועצות, יש הרבה מועצות עם ראשי המועצה, מכל הצדדים, מצד זה ומצד זה, שלכל אחד יש "רזי לי רזי לי אוי לי" (לכל אחד יש את הרז שלו, והסך הכל של כל הרזים זה "אוי לי" אחד גדול) – ומהרוזנים האלה צריך רק לעשות משחק. אבל כמו שאמרנו, צריך את החיבור של שתי רמות המשחק, כדי להגיע בסוף ל"שעשעי את בני אדם" צריך את ה"משחקת לפניו בכל עת" ואחר כך "משחקת בתבל ארצו".

עד כאן פתחנו את הנושא הזה של המשחק, וחג הגאולה של רבינו הזקן, שאחריו כל הרביים – עד הרבי – זה הכל חג הגאולה. אפשר לסיים בעוד גימטריא פשוטה: יט כסלו חג הגאולה = 14 בריבוע, חבד בריבוע, זה היום הכי טוב להתחבר לחב"ד. הווארט היה לא לקרוא לעימותים היום בשטח מלחמה אלא משחק. זה שהאדם מתעלה מהמושג מלחמה למושג משחק אז בעצם הוא עלה מחיצוניות המדות, מקטנות ז"א, קטנות מוחין, לחב"ד. אפילו שאמרנו ש"משחקת לפניו בכל עת" זה ז"א ו"משחקת בתבל ארצו" זה המלכות, אבל המנטליות שזה לא מלחמה אלא משחק זה להיות חב"דניק, זה הכח הרוחני של היום. אם אתה לא חב"דניק אתה במלחמה, וחבל להיות במלחמה. שתי העתים האחרונות ב-כח עתים זה "עת מלחמה ועת שלום", אז נשמע שיש מלחמה ויש שלום – כך זה נגמר, "הכל הולך אחר החיתום". אבל החיתום ממש זה "עת שלום" (ברוב העתים הרע אחרי הטוב, אבל כדי לחתום בטוב הפך כאן). מהראיה של "משחקת לפניו בכל עת" גם ה"עת מלחמה" – מה שנדמה שהוא מלחמה – זה גם משחק, "ורוזנים משחק לו". זה להיות חב"ד מושלם, שהכח לזה הוא ב-י"ט כסלו, חג הגאולה, חב"ד בריבוע. בזה נסיים, ונאחל שנזכה לראות התגלות משיח צדקנו, גואל צדק, תיכף ומיד ממש. הכל שבתי. יש ימים שהחבר'ה מתלבשים בבגדי שבת, יש פה הרבה, אבל מי שעוד לא לבוש בגדי שבת יכול להשלים את זה מחר. זה לנצח את כל הקרבות – מלשון התקרבות, אהבת ישראל אחד לשני – עם שעשועים, עם עונג שבת.

לחיים לחיים, משיח נאו.

נמשיך את הנגינה. לפני כן ננגן את הניגון של אדמו"ר הזקן, ארבע בבות.