השלמות (כ"ד כסלו, טלפונית):

א. רש"י על "משחקת בתבל ארצו" – זה מאדם עד אברהם, "שעשעי את בני אדם" – צפיתי לדור המדבר שיקבלוני.

לפי האבן עזרא ה"משחקת" וה"שעשעי" חוזר לשעשועים הראשונים. גם על פי פשט משמע שזה "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", ואף על פי כן הוא אומר שזה אותם שעשועים ואותו משחק.

מי שאומר בפירוש כאור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו זה הרלב"ג:

(ל) ואהיה - אצל השם יתברך אמון ומגדל ומנהיג הדברים המיוחסים לבינה ובזה אהיה לו שעשועי' יום יום כי תמיד הש"י מתענג ומשתעשע בהשיגו עצמו אשר בזה תושג לו זאת התבונה ובכל עת משמחת אני לפניו והוא עצמותו והשגתו ובמה שאפשר בדברי' העלולים מהתבונה אשר אצל הש"י:

(לא) משחקת בתבל - אני משמחת האנשי' בתבל ארצו:

 ושעשועי - הם את בני אדם כי הם שמחים מאד במה שישיגו מעניני:

המלבי"ם אומר ש"שעשועים יום יום" זה בעצם לפני בריאת הזמן, כשאין זמן עדיין, ו"משחקת לפניו בכל עת" זה אחרי שיש זמן ו"משחקת בתבל ארצו" זה לאחרי שיש ברואים בארץ, מיום חמישי של מע"ב. אומר ש"שחוק" זה מליצה על פעולות חדשות שנולדו על ידי החכמה בימי המעשה. הכל זה החכמה מדברת בעד עצמה – השעשועים זה שהכל באמונה, בחיק הבורא בלבד, ושעשעי את בני אדם זה כשיש עם מי להשתעשע. זה שהחכמה משחקת – עדיין לפני שיש נבראים, זה סולו – זה המשחק. כשיש שוה בשוה עם בני אדם זה רק עם בני ישראל, כשהולכים בדרך ה' והוגים בתורתו ובחכמתו, זה נקרא "ושעשעי את בני אדם".

בפירוש הגר"א על משלי הכל – גם הפסוקים הקודמים – רומז לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, אבל זה מאד מאד דחוק (במיוחד בפסוקים שלנו). בכל אופן, הוא מקשר זאת להשתלשלות של מעשה בראשית.

ב. גימטריא מופלאה בשני הפסוקים: "ואהיה אצלו אמון... את בני אדם" זה מספר 'לא מוכר', אבל הפלא כשעושים את זה בדילוג תיבות: ואהיה אמון שעשעים יום לפניו עת בתבל ושעשעי בני = 2868 = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות = עשרת הדברים במילוי. הדילוג השני: אצלו ואהיה יום משחקת בכל משחקת ארצו את אדם = 2701 = משולש חכמה = בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

בפסוק הראשון 11 מילים ובשני 7, בראשון מה אותיות ובשני זך – יש כאן סה"כ יחס מושלם של חי מילים ו-עב אותיות (1 ל-4 בדיוק). עב אותיות זה "עולם חסד יבנה" ומתחלק ל-מה ו-זך, כאשר המלה הראשונה של שני הפסוקים עולה זך (ואהיה, מספר אותיות הפסוק השני), והמלה האחרונה של הפסוק השניה היא אדם, שזה מספר אותיות הפס' הראשון.

ג. מהצ"צ או"ת נביאים: זה שהתורה גדלה אצל ה', "אמון" כפי פירוש רש"י, יש בזה שני פירושים: התורה כאן זה המדות, והמדות גדלות או על ידי המשכת מוחין למדות או על ידי המשכה מדבר גדול לדבר קטן. ז"א נקרא "דבר קטן" וא"א נקרא "דבר גדול". בשביל לגדל משהו – הגדלת המדות – צריך גם המשכת מוחין וגם המשכה מדבר גדול לדבר קטן, המשכה מהכתר. מצד המקבל יש שתי תחושות. למשל, תלמיד שגדל אצל רב, אצל רבי, צריך להרגיש את עצמו בלי שכל – זה הרגשה אחת – ולכן צריך לקבל שכל. גם צריך להרגיש את עצמו דבר קטן, אפסי, כמו טפת חרדל – ואז הוא זוכה לקבל מ"דבר גדול", אריך אנפין, האין סוף (מי שמרגיש את עצמו קטן אין לו רצון ותענוג ליזום, אז צריך לקבל מהכתר; צריך להרגיש קטן, יש מי שמרגיש עצמו גדול וזה שקר – הרבה מקומות שזה אגו). כנראה בתוך התורה גופא יש את שתי התחושות, והתורה מנחילה אותן לכל מי שלומד אותה, שעל ידי כך היא מסוגלת אחר כך לגדל את כל הנשמות שלומדות אותה.

יש עוד פירוש, שהכתר זה ה"אומן" והחכמה זה מתחיל להיות ה"אמון", המקבל, כמו י של שם הוי' וקוש"י.

אח"כ מביא מהזהר שיש לשון שהתורה היא "חדוותא דקוב"ה ואטולתא דיליה" – השמחה של ה' והמשחק שלו – ומביא בשם הרמ"ז ש"חדוותא" זה אור פנימי ו"אטולתא" זה אור מקיף.

[הוא גם מביא שמשחק לשון "ושחקת ממנה הדק" כנ"ל.]

על "בכל עת" מביא "עת לבכות ועת לשחוק". לכאורה זה בתי גוואי ("במסתרים תבכה נפשי") ובתי בראי ("עז וחדוה במקומו"), אך אומר שע"פ פשט "במקומו" היינו מקומו (הפנימי והעצמי) ממש, שעשועי המלך במקומו ממש. נוסיף לזה, שלכאורה מה יהיה עם בתי גוואי בביאת גוא"צ? בגאולה הבכי יהיה "בבכי יבואו", בכי שמח. כמו שאמרנו לגבי "עת מלחמה ועת שלום" שיש משחק-על שכולל את שניהם כך ב"עת לבכות ועת לשחוק" יש משחק-על שכולל את שניהם. כמובן שככה לגבי כולם. מה שמובא בלקו"ת זה "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" כנ"ל.

ד. מהדרוש "ואהיה אצלו אמון" בלקו"ת שבועות:

מביא הפס' "צחק עשה לי אלהים", שהצחוק זה הפיכת ההסתר של שם אלקים, על ידי האתכפייא של הבינוני. "צחק עשה לי" = תריג. כל המצוות זה "צחק עשה לי אלהים", שהופכים את ההסתר של שם אלקים לגילוי. צחק עשה לי אלהים = 699 = ג"פ רגל, שעיקר הפיכת ההסתר של שם אלקים לאור גדול זה בשלש רגלים (= בראשית = שלשה דברים יחד).

יש פירוש ש"ושעשעי את בני אדם" היינו בין האדם העליון שיושב על הכסא לבין האדם של המרכבה (מד' חיות הקדש של המרכבה).

ה. משחק = ב"פ דרך. משחק זה תמיד כשיש שתי דרכים לפניך, וצריך "ובחרת" (לפעמים יש כמה מהלכים-דרכים, אבל לפחות 2). תורת המשחקים בנויה על הגיון בינארי (עד כמה שראיתי עד כה, למרות שנראה פשטני מדי), כל פעם בחירה בין שתי דרכים.

ו. במד"ר "אמר הקב"ה ליהודה אתה רימית את אביך בגדי עזים, חייך שמרמים אותך בגדי עזים, הוי 'משחקת בתבל ארצו'". יהודה הוא אריה, ו-תבל זה אריה-אריה כמבואר בלקו"ת.

ז. עוד מדרש: "תורה היכן היתה בתחלה? בשמים... ומשה הורידה לארץ, הוי 'משחקת בתבל ארצו'". קודם "ושעשעי את בני אדם" היה מ"ת (רש"י, כנראה גם על פי מדרש), וכאן זה ה"משחקת בתבל ארצו".

ח. בספר הבהיר ש"יום יום" זה בחיקו של הבורא, ומכאן ואילך זה "לעתים" והשאר "לעולם" (קצת מזכיר את המלבי"ם).

ט. בספר הלקוטים לאריז"ל אומר ש"בכל עת" זה יחוד יסוד ומלכות, כל זה יסוד ועת זה מלכות.

י. אם מתייחסים לתורה רק מצד אחוריים זה "זמירות קרית להו", וזה "משחקת בתבל ארצו", ומשם באה שכחה. מה דוד שוכח? "בכתף ישאו". בכתף ישאו = אחדות פשוטה, זה מה שנשכח.

יא. לגבי תיאורית המשחקים הסברנו שלא סביר שאדם ישנה התנהגות אסטרטגית תוך כדי משחק, וגם ככל שמתקדמים במשחק ומתמעטים השחקנים לוקחים יותר סיכונים. דבר שלישי שלא דברנו: שכל זה לפי "תאורית התועלת", ומנסים להכניס גם אתיקה וגם כל תענוג שבעולם לזה – את כל הטוב-ערב-מועיל לכלול רק במועיל, פרצוף נה"י לחלוטין. כתוב שם משהו מאד נחמד, שמבחינת התועלת יש גבול לכסף – יש מדה של כסף שיותר מזה לא מועיל לך. עצם הווארט מאד טוב – שלתועלת הכסף יש גבול (זה קצת מסרס את תאות הכסף, הע"ז של המדינה של עשירות של ר"נ). מה שמסתעף מזה זה כל מיני דברים נחמדים שאולי נשמור לפעם אחרת. אם יש באמת ערב וטוב בפני עצמם יכול להיות שאין גבול לכמה כסף צריך, אבל אם יש רק תועלת שימושית יש לך גבול. כנראה שאם עוברים את הגבול זה כמו סרח העודף.