ב. "שיר השירים" – עבודת התפלה לפי המגיד

כדאי להרחיב על עבודת התפלה, העבודה של הרב המגיד ממעזריטש. נחזור ונסביר בע"ה דבר שמופיע בספר "מגיד דבריו ליעקב". זה גם התורה האחרונה של הספר(לקו"א)  וגם כן נמצא באות סד בספר (מי שרוצה להסתכל שם – כדי להבין את זה צריך להתבונן בשני המקומות).

[לשלמות הענין, נביא כאן את שני הציטוטים, המתבארים בארוכה בהמשך:

"שיר השירים אשר לשלמה" על דרך "בעמדם תרפינה כנפיהם" כי כשאנו מדברים לפני הש"י באהבה ויראה אנו עושין פעולות גדולות "וחנה מדברת על לבה" פירוש וחן ה-ה' מוצאות הפה כשהם מחווונים לפני הקב"ה "מדברת" הם נדברים "על לבה" כביכול למעלה מעולם המחשבה. וזהו "ואתחנן אל ה'" וא"ת הם כ"ב אותיות חנן חננתי אל ה' "בעת ההיא לאמר" דיש כ"ח עתים י"ד טובות וי"ד רעות וזהו "בעת ההיא" "עת" שהוא נוקבא דהיינו עת רעה "לאמר" הבאתי לעולם המחשבה. אמירה היא לשון מחשבה בלב כנפים נקרא מה שהולכין ממדריגה למדריגה לעבודת הש"י וזהו "בעמדם" ישראל בתפלה "תרפנה כפנים" שהמלאכים אומרים בלבם שעבודתם אינו כלום נגד עבודת בני אדם כי מלאך הוא גדול כמו שליש העולם והאדם הוא הקטן וכאשר האדם הוא מדבר באהבה ויראה הלא השכינה משתוקקת לדברים אלו כמו האם המשתוקקת שידבר בנה דבר של שכל כדי שתחשב בפני בעלה כך כשהדיבורים באין למעלה מכח האדם מקושטים בזה הכח נולד התפארת גדול והמלאכים אומרים "מי כעמך ישראל גוי אחד" ולכך עדיף שיאמר תיבה אחת בתפילה באהבה ביראה כי בזה מעורר שכל המלאכים אומרים שירה להקב"ה. וגם הוא מעורר כל העולמות כשהוא עובד הקב"ה כל העולמות עובדין אותו ית'. וזהו כשהאדם אומר למטה "שיר" א' מעורר "השירים" למעלה שירים הרבה "אשר לשלמה" "אשר" הוא להקב"ה דהיינו בדו"ר כי בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא.

נשאל מן הרב הקדוש בעל המחבר זלה"ה בענין הדרוש שאמר על פסוק "שיר השירים אשר לשלמה" כפי מה שנכתב לעיל באריכות והוא רק אפס קצהו ובמעט כוונת תוכן דבריו שאמר הוא בעצמו אמנם הענין הוא בקיצור גדול שכשאיש הישראלי עומד להתפלל בדו"ר אז ממילא אומרים שירה בכל העולמות כל המלאכים והשרפים ושאר כיתות כי הם כולם כלולים בו וזהו "שיר השירים" ר"ל "שיר" א' ששר איש הישראלי למטה ממילא נעשה "השירים" בכל העולמות כשהוא אומר במסירות נפשו וכל לבו וכוחו וכוונתו וזהו "אשר לשלמה" "למלך שהשלום שלו" רוצה לומר כשיודע לפני מי הוא מתפלל והנה לכאורה קשה על זה מפסוק "בעמדם תרפנה כנפיהם" ודרשו חז"ל "בעמדם" ישראל בעמידה אז "תפרנה כנפיהם" רוצה לומר שאין להם רשות אז לומר שירה והשיב הוא זלה"ה שבודאי בעת עמדם ישראל להתפלל וכל העולמות נכללים בהם והם מוסרים נפשם ומדבקין עצמן מאוד באחדות הפשוטה אז בודאי כל העולמות נתייחדו ביחוד ונכללין כולם כאחד כמו נקודה א' כמ"ש בזוהר על פסוק "אל תראוני שאני שחרחורת" וע"ש. אמנם אחר התפלה שנתעלו כל העולמות כולם כאחד ונתדבקו בהבורא יתברך שמו אז גורמים שנמשך שפע וחיות לכל העולמות וידוע שעל ידי צירופי אותיות נתהוו כל העולמות כמו שכתוב "בדבר ה' שמים נעשו" וכו' ולעולם הדיבורים ההם עומדים בעולמות מתחלת הבריאה ומאירים בהם ונותנים בהם חיות בסוד "כימי השמים על הארץ" וזהו "לעולם ה' דברך נצב בשמים" והנה על ידי התפלות ישראל נמשך שפע וחיות חדשים לאותיות וצירופים ודיבורים הנ"ל שבכל העולמות והנה נתחדשו הדיבורים בחיות חדשה ובבהירות יתירה מאז ומקדם וזהו ענין השירה שלהם ואפשר לומר שלכן תקנו לומר פרק שירה בכל יום תיכף אחר כל התפלה והמשכיל יבין.]

זה על הפסוק "שיר השירים אשר לשלמה", הפסוק הראשון של השיר שהוא קדש קדשים. בדרך כלל מפרשים "שיר השירים" על דרך הביטוי "קדש קדשים" – שיש שיר למעלה ושני שירים למטה, כמו הטעם סגולתא, שיש נקודה לעילא, כתר עליון, ויש שתי נקודות, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", לתתא. גם קדש קדשים מפרשים ככה, שקדש זה כתר וקדשים זה חו"ב, וגם שיר השירים – "שיר" זה כתר ו"השירים" זה חו"ב. אבל כאן המגיד מפרש ביאור מקורי. הוא אומר ש"שיר" זה שיהודי מתפלל לה' בדבקות, בדחילו ורחימו, וכשיהודי שר לקב"ה בדבקות אז כל המלאכים, כל השרפים וכל חיות הקדש והאופנים, בכל העולמות, כולם עונים אחרי היהודי וכולם אומרים שירה, וממילא השיר של היהודי – שזה "שיר" לשון יחיד – מוליד "שירים" עד אין סוף, של כל ברואי כל העולמות. לכן כשיהודי מתפלל הוא צריך גם לדעת, להתבונן ולהתכוון לכך, שהשיר שלו זה לא דבר קטן, שהוא שר לה', שהוא מתפלל לה', אלא זה שיר שבכחו לגרום לכך שכל העולמות, כל הבריאה, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, הכל ישיר לקב"ה. מתי השיר של היהודי זה "שיר השירים"? כאשר "אשר לשלמה" – כשהוא עומד מול מלך מלכי המלכים הקב"ה, המלך שהשלום שלו. מה זה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, המלך שהשלום שלו? זה להתפלל בדחילו ורחימו לה', "בלתי להוי' לבדו".

אפשר רק את הנקודה הזאת להסביר קצת יותר ממה שכתוב: זה שהקב"ה נקרא שלמה, "מלך שהשלום שלו", זה על פי הפסוק "עושה שלום במרומיו", שיש מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, ואינם מכבים זה את זה כי הקב"ה מאיר על שניהם יחד באור מקיף גדול, ובכך הוא גורם לבטול שני השרים, שמשתחווים ובטלים לו יחדו, ובכך הוא מחולל שלום ביניהם. מכאן בכלל לומדים מה הדרך של התורה לחולל שלום בעולם בין מנגדים – זה רק על ידי גילוי אור גדול מאד, אור עליון כל כך גדול משני הגורמים החולקים אחד על השני, המנגדים אחד לשני, ששניהם מתוך התפעלות פנימית ועצמית, מעומק נקודת הלב של כל אחד ואחד, משתחוים ומתבטלים מול בעל אותו אור גדול ועצום, וממילא נעשה שלום ביניהם. על זה כתוב "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", צריך גילוי של "אשר לשלמה". ידוע מה שהבעל שם טוב מביא בשם הרמב"ן שרק בעבודת ה', כשיהודי עומד ומתפלל מול ה', הוא יכול להגיע לכך שחווה שתי מדות הפכיות, דחילו ורחימו, יראה שהיא מדת גבריאל שר של אש ואהבה שהיא מדת מיכאל שר של מים. וכשיש מלך מלכי המלכים הקב"ה, מלך שהשלום שלו, "אשר לשלמה", אז באמת אפשר לעמוד ולהתפלל עם אהבה ויראה יחד, בעת ובעונה אחת להרגיש את שתיהן, ואז ה"שיר" של היהודי, התפלה שהוא מתפלל, גורם ל"השירים", שנולדים מזה אין סוף של שירים של כל ברואי עולמים עליונים ותחתונים, כולם שרים לקב"ה.

יש משהו יחודי לגמרי בתורה הזאת של המגיד כפי שזה כתוב בסוף הספר מדל"י – זו הפעם היחידה שכתוב שהיו תלמידים שהקשו למגיד קושיא על התורה שלו. הקשו קושיא, והמגיד היה צריך על המקום לתרץ את הקושיא, להסביר את פשר הדבר. ומה היתה הקושיא של התלמידים ששמעו את התורה המופלאה הזאת? הקשו שכתוב במרכבת יחזקאל הנביא על המלאכים וחיות הקדש "בעמדם תרפינה כנפיהם", וחז"ל מפרשים את זה ש"בעמדם" של ישראל (בעמדם = יוסף, יוסף הצדיק, שצריך במיוחד כאן להזכיר אותו לטובה, "יוסף הוי' לי בן אחר") – כשאני ואתה ואת, כשיהודי עומד בתפלה לפני ה', זה נקרא "בעמדם", ואז "תרפינה כנפיהם" של המלאכים. ברגע שיהודי פותח את פיו בתפלה לה' כל המלאכים שותקים, בסוד חשמל – כשיהודים מתפללים לה' המלאכים חשים, ורק כשהיהודי מפסיק להתפלל המלאכים מתחילים למלל ולשיר לה' את השירה שלהם. כך הקשו תלמידי המגיד (לא כתוב מי, אולי זה אדה"ז עצמו, אם כי יתכן שהוא כבר הבין את הענין ולא היה צריך להקשות) – איך אתה אומר שכאשר יהודי שר כל המלאכים שרים איתו, הרי כתוב שכאשר יהודי שר ומתפלל כל המלאכים שותקים?! כדי להבין את התירוץ שהוא הסביר צריך לחבר את שתי התורות האלה – התורה בסוף הספר ותורה ס"ד בתחלת הספר. ויש בזה ג שלבים. אז אנחנו נחבר את זה ביחד ונאמר את כל ג השלבים – יש כאן דוגמה יפהפיה של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה, בלשון הבעל שם טוב, מורו ורבו של המגיד:

המגיד אומר שכאשר היהודי באמת מתפלל בדבקות, זה השיר שלו, בדחילו ורחימו, "אשר לשלמה", לפני מלך שהשלום שלו, אז כל העולמות – כולל כל המלאכים שבכל העולמות – חוזרים לנקודה אחת, הכל מצטמצם ומתרכז לתוך הנקודה של הנשמה של אותו יהודי צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", של אותו יהודי ששופך שיח לפני הקב"ה בדחילו ורחימו. כמובן שבאותו רגע, אותו שלב שכל העולמות מתרכזים ונעשים נקודה אחת בתוך נקודת השיר של היהודי, אז מובן מאליו שלא שומעים עוד שירים, בגלל שיש רק את השיר הזה של היהודי ותו לא מידי. כל המלאכים בתוכו עכשיו. כך צריך להתבונן. אפשר לומר שזה שכולם בתוכו היינו שגם הם שרים, אלא שזה בחינת "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם" – כולם שרים, אבל בתוך נקודת הבטול שלהם לשיר של היהודי. אבל הוא מסביר משהו אחר, שכאשר המלאכים שומעים שהיהודי מתחיל לשיר בתפלה הם רואים מה שקורה בעולמות העליונים. המלאך הוא גדול מאד, סתם מלאך הוא שליש מהעולם, והיהודי קטן קטן כטפת חרדל. והנה היהודי הקטן הזה מתחיל לשיר לה' והמלאכים רואים שכל פמליא של מעלה בעולם האצילות, השכינה הקדושה בעצמה, אמא תתאה, משתוקקת מאד מאד לשמוע את התפלה, "אל הרנה ואל התפלה" של היהודי השר לה', והיא עוזבת את הכל, מה שהיא מחיה את העולמות כולם, והיא רצה לשמוע את היהודי שמתפלל מתוך השתוקקות עצומה. זה כמו אמא שהבן הקטן שלה מתחיל לדבר, ואפשר פעם ראשונה להבין משהו שהוא אומר – שיש בזה איזה שכל – אז היא שמחה בשמחה אין סופית, עד הגג, כולה קורנת, ולא רק קורנת מכך שהבן אמר איזה דבר שכל, משהו יפה, אלא גם מתפארת בפני בעלה, ויודעת שהדבר הזה, שהבן יניק שלה עכשיו פתח את פיו עם איזה דבר יפה, דבר טוב, אז היא בעצמה בזכות זה, האמא בזכות הבן שלה, תמצא יותר חן בעיני בעלה. וממילא, לא רק שהיא מתפעלת מהבן, אלא גם יודעת שמכך יתהווה זיווג עליון, זיווג של תענוגים, של שעשועים, בין בעלה הקב"ה לבינה, והמלאכים משתתפים בזה. אז מצד אחד המלאכים מתבטלים במציאות – עושים חושבים, כביכול (כל המלאכים בכל העולמות, בינם לבין עצמם), שהנה היהודי הקטן הזה, הטפה הקטנה, פתח את פיו ופתאום יש כזו התפעלות וזיווג עליון – כל העבודה שלנו, אלפי אלפים גדודי מלאכי מחנה מיכאל עובדים ה' באהבה ומלאכי גבריאל ביראה, והכל גארנישט, שום דבר יחסית למה שפועל היהודי בעבודתו. כל המלאכים מתבטלים, כמו אחד גדול שמתבטל בפני מישהו קטן שיש לו נקודה עצמית, שיש לו נקודה עצמית שמיד פוגעת בעצמותו יתברך ממש (כמו תפלה קצרה, "אל נא רפא נא לה"), וכל מה שיש לי לא מתקרב בכלל. אז התגובה הראשונה של כל המלאכים בכל העולמות זה פשוט להוריד את עצמם. זה שמישהו מוריד את עצמו, לגמרי מתבטל, אין הכנעה ו"חש" יותר מזה. מה "תרפינה כנפיהם"? המגיד אומר שכנפי המלאכים זה הכח שלהם לעוף ולהתעלות בקדש. "תרפינה כנפיהם" זה התחושה שכל היכולת שלי להתעלות בקדש זה לא שוה שום דבר, ברגע שהיהודי מתחיל לשיר לה' כל הכנפים שלי וכל מה שאני עף לא שוה, וממילא "תרפינה כנפיהם" בעמדם של ישראל בתפלה.