"זאת חנוכה", ב' טבת ס"ט – יצהר

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

נתחיל עם ניגון "יוונים" של חב"ד – הוא לא נמצא בדיסק ניגוני חנוכה שלנו, אבל זה ניגון חב"ד מקורי מניקולייב.

א. זיכוי הרבים

ראיתי כתוב ב"הרכבת נוסעת" של השבוע, פרשת מקץ – הסתכלתי על הסיפור לפני שיצאתי מהבית – סיפור על ר' צבי בן הבעל שם טוב, שיום ההילולא שלו ז' טבת (שבת הקרובה), והוא כעין המשך לסיפור על רבי אהרן מטיטוב נכד הבעל שם טוב (שהצ"צ מביא אותו בדרמ"צ) שהיארצייט שלו ב-ה' טבת (חג הספרים היום, קשור לנושא שלנו). כשר' צבי היה ילד קטן אביו לקח אותו לאיזה רב מורה הוראה, שהיה גם רב וגם עשיר גדול, והבית היה מלא כלים של כסף וזהב. בן הבעל שם טוב לא היה רגיל לראות עושר כזה בבית, אז לטש עינים מאד חזק על הכלים והאבא שם לב שהוא מאד התפעל. כשיצאו מהבית הבעל שם טוב אמר לו (זה לא נביאות, כל אבא יכול לנחש כך): שמתי לב שלטשת עינים על כלי הכסף והזהב ותוך כדי זה התלוננת למה אצלנו בבית אין כאלו כלים (זה כבר אולי טיפת רוה"ק). אני אומר לך בני שאם תגדל ויהיה לך כסף וזהב לא כדאי לקנות כאלה כלים אלא להוציא את זה על פדיון שבוים, ואם נשאר לך כסף תחלק את זה לשאר צדקות. זה הסיפור, ויום ההילולא שלו זה שבת. כמו שנלמד היום, יש מצוה בתורה לרכוש ספרים – אחד ה'מבצעים' זה "בית מלא ספרים", שיהיו הרבה ספרי קדש, וכשקונים ספר אפשר לכוון למצוה שאם יש לי ספרים שאין לזולת – להשאיל אותם לאחרים, אף אם קצת יתקלקלו מזה. אם כך לגבי ספרים, גם לגבי ידע בכלל – כל ידע שה' נותן למישהו זה בשביל שיזכה את הרבים.

לכן נלמד היום דין מאד מענין, האם מותר – או, באיזה אופן מותר – לגנוב דברי תורה, לקרוא ולהעתיק ספרי קדש. חז"ל במדרש מביאים פסוק "לא יבוזו לגנב כי יגנוב" ומפרשים שבדברי תורה הכתוב מדבר, שמותר לגנוב דברי תורה. לא עוד, אלא שחז"ל אומרים שמי שגונב דברי תורה בסוף נעשה פרנס על הצבור. כל הנושא הזה בא לא בגלל שחשבנו על ה' טבת המתקרב אלא על זה שבזמן האחרון דברנו על פרנסי ציבור. אפשר לרצות לשם שמים, זה לאו דווקא אנא אמלוך ("וימלך וימת" = 562 וכו'), אין פסול בעצם השאיפה להיות פרנס כדי להיטיב לעם ישראל ולזכות את הרבים. פרנס זה מי שנותן פרנסה ומזון. פרנס זה פנס עם ר בפנים (ר = עצם = קדמון, היינו שהפרנס מאיר בפנסו את אור העצם הקדמון, ודוק), ועולה שמן (כעת מסיימים חנוכה, חג השמן, הרומז לרזין דרזין דאורייתא, "סוד צבאי" כפי שהוסבר בהתוועדות האחרונה) – מי שיש לו שמן למאור יכול להיות פרנס (שמן = יה פעמים הוי' = שמים, "תורה מן השמים"; "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", לפרנס את העולם היינו לצייר את העולם כרצונו הטוב, צורה בתוך צורה, וד"ל).

ב. אב פטרון

נפתח עם משהו מפרשת שבוע, "ויגש אליו יהודה". אומר "יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת וגו'". התולדות יעקב יוסף מפרש פירוש נפלא (לא "שמעתי ממורי" אבל גם פירושיו שלו בהשראת מורנו הבעל שם טוב), ש"אב זקן" היינו היצר הרע ש"אקדמיה טענתיה" "משעה שננער מרחם אמו" ואילו היצר הטוב הוא "ילד זקנים קטן" – "מלך זקן וכסיל" לעומת "ילד מסכן וחכם". זה פירוש פלאי, כי הפשט של אב זקן זה יעקב אבינו. הוא עושה מיעקב אבינו היצר הרע ומבנימין את היצר הטוב. רק תלמידי הבעל שם טוב יכולים לפרש כזה דבר, בלי להתבלבל.

אנחנו אוהבים רמזים של "אף" – על לשונו של הבעל שם טוב הקדוש היה שגור לומר "אף", וזה אחד מהדברים עליהם חקרו את אדמו"ר הזקן במשפט, כי המלשינים אמרו שהוא התכוון בכך לשפוך אף וחימה על הצאר (הוא חייך, האף הזה הוא סוד [צבאי], לכן יש לנו הרבה פירושים מה זה האף). יש ביטוי שמופיע, לא הרבה פעמים אבל זה ניב שגור – אפילו אצלנו – אב ופטרון. אב פטרון ר"ת אף – תוך כדי הרהורי תורה עלה שזו יכולה להיות כוונה של הבעל שם טוב. אח"כ חשבנו ש-פטרון = משה (זה כתוב על ר' טרפון, שיש לו ניצוץ גדול של משה רבינו, והוא זה שאומר ש"מעשה גדול" כפי שנפסוק לע"ל, לא כר"ע או חכמים) ואם מצרפים לזה אב זה שמח-שליח.

רציתי לראות איפה מופיע הביטוי הזה – שמקורו בפרשת שבוע, ב"וישימני אב לפרעה" ופרש"י "לחבר ולפטרון" ("אב לפרעה" דיוסף קשור ל"בא אל פרעה" דמשה, שלקח את עצמות יוסף עמו, אב פרעה = בא פרעה = משיח, כמבואר במ"א) – אבל להפתעתי בכל התקליטור היו רק שלשה: של"ה, יערות דבש, ובתולדות יעקב יוסף בפס' של פרשתנו (בחת"ת של אתמול), שאומר שהיצה"ר הוא "אב ופטרון" לכל יהודי. השל"ה הק' מביא את זה בהקשר אחר – לא מביא את הגימטריא ש-משה עולה פטרון, אבל כותב שהאב ופטרון של כל ישראל זה משה רבינו, והיות שאתפשטותא דמשה בכל דור והוא רועה האמונה יש כזה אחד בכל דור. הוא מחדש שבני ישראל תמיד מתלוננים על אותו אחד עד כדי כך שלפעמים בא להם לסקול אותו באבנים, אבל כשבפרשת מטות שומעים שמיתת משה כרוכה במלחמת מדין לא רוצים לצאת להלחם, ואז מתברר שכל פעם שמתלוננים, ועד ל"עוד מעט וסקלוני", זה כבן המתמרמר על אביו. בן בטבע מצפה שיקבל מאביו הכל, שהרי אליו עיניו נשואות ורק ממנו יכול לקבל שפע, ואם האב לא נותן כל מה שהוא רוצה אז "עוד מעט וסקלני" (כאילו שהאב הסתלק, אם אינו ממלא את תפקידו, לפי דעת הבן) – זה מתוך חיבה עצמית נסתרת, המתבטאת בצורה הפוכה, שהבן יכול 'להרביץ' לאבא שלו (בעוד שתפקיד האב העיקרי הוא להרביץ תורה לבנו, ובכך גם להמשיך לו פרנסה ומזון גשמי – המן ירד בזכות משה, "תורה צוה לנו משה"). זה מתברר רק בסוף, ביציאה למלחמת מדין. כך אומר השל"ה הקדוש, ואומר שזה בגלל שמשה רבינו הוא "אב ופטרון". זה ווארט יפה.

הפעם השניה זה ביערות דבש – אומר את זה לגבי כל יהודי. לכל עם ישראל יש שלשה סימנים בהם ניכר יהודי, והראשון והעיקרי זה "רחמנים" – כמו שאנו "מאמינים בני מאמינים" כך אנו "רחמנים בני רחמנים" (כידוע שאמונה-רחמים משלימים ל-20 בריבוע, כמו בטול-שמחה), רק על שתי המדות הללו כתוב הניב הזה (מאמינים בני מאמינים רחמנים בני רחמנים = "בראשית ברא אלהים", "בשביל ישראל שנקראו ראשית" ו"אני אמרתי אלהים אתם", ובסוד "נעוץ סופן בתחילתן" של כל התורה כולה – "ישראל. בראשית ברא אלהים", וד"ל). מה זה להיות רחמן? הוא אומר שזה להרגיש בלב ביחס לכל מסכן וכל עני וכל נצרך וכל יתום וכל אלמנה שאני אב ופטרון שלהם (אב פטרון = רחמנים). אם קורה היום משהו בנגב, או איפה שלא יהיה, צריך להרגיש בלב שאני האב ופטרון בנושא הזה. אם מרגישים כך על זה כתוב "כי מרחמם ינהגם" (כמה מאמרים על זה במלכות ישראל) – זה חוזר לשאלה מי ראוי להיות פרנס. ה' בחן את משה ואת דוד ברחמים שלהם על הצאן, ועל זה כתוב "כי מרחמם [= משיח] ינהגם". זה היערות דבש, שלגבי כל מסכן בעם ישראל אני צריך להרגיש את עצמי "אב ופטרון". אם היה מסתמך על מה שכתוב בתניא היה יכול לקשר את זה לשל"ה הק' – ואדמו"ר הזקן לפני שהתקרב למגיד היה 'של"ה איד'. בתניא כותב שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, ויש לזה הרבה פירושים, אך לעניננו זה להרגיש אב ופטרון על כל יהודי מסכן. אך הוא לא מקשר את זה למשה.

אחרי שני הפירושים היפים האלה בא הפירוש החסידי וקורא אב ופטרון ליצה"ר. אז יש לנו "אין קורין אבות אלא לשלשה" – היצר הרע (ג"ק), כל יהודי, משה רבינו – החד בדרא. זה היה לפתוח בפרשת שבוע. ובקשר לנושא העיקרי שלנו היום, מי שמרגיש את עצמו אב ופטרון באמת (כמו משה) יודע שהדרך היחידה לנצח את היצר הרע (מיניה וביה, מצא מין את מינו ופגע בו כיוצא בו) ולהביא גאולה לעולם הוא על ידי גניבת רזין דרזין דאורייתא ופרסומם ברבים (כמו שמשה גנב את התורה מהעליונים והורידה לתחתונים).

אב פטרון = שמח. בסמוך יתבאר שגניבה כולל חו"מ ובעצם הכל. הרמז שהלכות גנבה בחו"מ זה כמעט בסוף, מתחיל מסימן שמ"ח והלאה. כל החו"מ זה סוגים שונים של גניבות, בכל דין הטענה שמישהו חייב למישהו, מישהו גנב מישהו, אבל בשביל להגיע להלכות גניבה נטו – איסור "לא תגנבו" – צריך לגמור כמעט כל החו"מ, להגיע לסימן שמח (להיות שמח בחלקו ולא לחמוד ולהתאוות למה ששייך לחבר; ממדת "איזהו עשיר השמח בחלקו" באה מדת "איזהו מכובד המכבד את הבריות" וזוכה להיות אב פטרון, פרנס על הצבור, ודוק).