ד. סיפורי גניבה חסידית

כעת נסתכל בדפים ונתחיל ללמוד את הנושא שלנו, "שבעה גנבין הם".

נתחיל מהמכילתא (שזה גם שנוי בתוספתא). כמובן שאם יש "שבעה גנבין הם" זה מיד תופס אותנו, נרצה לעשות פרצוף. מה שמיוחד שיש כאן פירושים מהקצה אל הקצה, ממש בלאגן, מי זה שבעת הגנבים. החלוקה הפשוטה שמשתמעת מתוך הטקסט זה 3, לא 7, לכן גם בספר יראים וגם בסמ"ג כותבים "שלשה גנבים הם", אבל בכל אופן כתוב שבעה. יש מי שאומר שלהם היתה גרסא אחרת, אבל אפילו בלי זה – המבנה מצדיק את הכתיבה שלהם, "הראשון... למעלה מהם... למעלה מהם...", אך כתוב בהתחלה שבע. חייבים לומר ש"אלו ואלו". יש מישהו שמנסה להוכיח באריכות גדולה שהגרסא הנכונה שבע, אבל זה לא הווארט – המבנה הוא שלש וכתוב שבע, אז צריך להבין זאת. זה אחד הרמזים איך לבנות פרצוף – איך השבע נבנה בתוך השלש.

[בספר יראים ובסמ"ג, שכותבים שלשה גנבים, מדייקים ש"לא תגנבו" זה גם לגוי, אף על פי שמה שכתוב בהמשך "לא תכחשו" ו"לא תשקרו" כתוב דווקא "איש בעמיתו", אבל הטעם – אתנחתא – מחלק בין "לא תגנבו" לשאר, והיראים אומר שזה "ושום שכל" (= שבת) של עזרא, דיוק בטעמי המקרא (ענג שבת). עוד דיוק בזה, ש"איש בעמיתו" לא מתאים ל"לא תגנבו", והיה צ"ל "איש מעמיתו". האבן עזרא על "לא תגנבו" מסביר למה זה בלשון רבים, לעומת "לא תגזל" לשון יחיד, משום ש"גם מי שרואה ושותק בכלל" (קצת דומה לחולק עם הגנב). זה "סייג לחכמה שתיקה" לגריעותא, והוא בכלל האיסור (ויש בזה תוספת טעם בפן השכלי, לשון הסתכלות, של איסור גנבה דווקא).]

ברגע שרואים שבעה גנבים זה מזכיר את שבעת הדברים שאפשר ללמוד מגנב, כפי שלימד רבי זושא מאניפולי (אם כי כתוב ב"היום יום" ג' אייר אצלנו זה שייך ל-ב' שבט, היארצייט של רבי זושא, בדיוק עוד חודש מהיום). בין היתר, זה דבר כל כך חשוב שמסור בשמו, שצריך ללמוד מכל אחד – דווקא מגנבים. גם זה, שלא לומדים מרוצח או אונס ומפתה אלא דווקא מגנב, אומר שזה משהו הכי כללי. אפילו מגנבים של הסט"א אפשר ללמוד, וזה כבר אומר שכנראה שיש משהו בלעו"ז, שכן אפשר להיות גנב בקדושה, גנב חסידי שנסביר היום, ואיך רק בזכות זה, אם נצליח להיות גנבים טובים נצליח להיות פרנסים על הציבור ולזכות את הרבים (בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו).

לפני שנקרא את זה נספר על זה שלשה סיפורים. אחד הדברים המענינים פה, שמי שקורא את פסק אדמו"ר הזקן בשו"ע משמע שהוא הכי מחמיר לא לגנוב דברי תורה – כך משמע בהשקפה ראשונה. אז או שהוא 'חזר בתשובה' או שיש דברים בגו, וזה לא כמו שפסק בפעם הראשונה. כי הסיפור הראשון שכאשר הגיע למגיד הוא הצמיד אותו לבנו רבי אברהם המלאך – הוא לימד אותו גמרא והמלאך לימד אותו קבלה מספרים וכת"י שהוא לא הכיר. היות שהמלאך היה מופשט היה אפשר 'לשחק', ואדמו"ר הזקן תוך כדי השיעור היה מסובב את השעון אחורה בשעה – יום יום – כך שכל יום הוא 'גנב' ממנו עוד שעה לימוד. הוא בעצמו דרש על זה, שעל זה נאמר "מים גנובים ימתקו", ועיקר הלימוד היה בשעה הזאת שגנב.

אמרנו קודם שגניבה כוללת גם עריות. מגניבה אפשר להגיע לרצח, זה פשוט. יש באחרונים שכל מי שגונב עובר על "לא תגנובו", "לא תחמוד" ו"לא תתאוה" (גנבה-חמדה-תאוה כנגד האבות, כנגד חג"ת: חמדה זה חסד, כמו אהבה; תאוה זה גם אהבה אבל בעיקר לשון רצון, שייך לכתר, המתגלה בתפארת, "תאות צדיקים"; גנבה זה גבורה, צמצום וסילוק לצדדין, מגבורה דעתיק המתלבשת בחכמה בסוד צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, ואם זה גזל זה לקיחה בכח וגבורה – אז גם הר"ת הן בעצמן חג"ת, חמדה-גנבה-תאוה; חמדה גנבה תאוה = 23 בריבוע, 'זוג' של חסד גבורה תפארת = 37 בריבוע, וביחד עולים הוי' פעמים חכמה, "הוי' בחכמה", היינו שהממוצע ביניהם הוא אהבת ישראל, וד"ל), ומתוך חמדה ותאוה מגיעים לכל, גם לרצח, כפי שאומרים חז"ל. בכל אופן, הפשט של "מים גנובים ימתקו" זה אשת איש – רואים שעריות זה בפירוש נקרא גניבה. זה פשט, שעריות נכללות בלשון גניבה (מתוך חמדה ותאוה לאשה לא שלך כמו שמפורש בעשרת הדברות).

זה הסיפור הראשון, שגנב זמן ואמר שזה הכי מתוק.

הסיפור השני: אדמו"ר הזקן ירש מהבעל שם טוב כתבים נסתרים. יכול להיות שזה אותם כתבים שרבי אדם בעל שם הטמין – כל אחד צריך לקרוא את הסיפור מכתבי הגניזה על הטמנה זאת. הוא סגר זאת בקופסא, נעל אותה, וכתב שכל מי שיעיין בזה מוחרם בעולם הזה ובעולם הבא. זה מאד נוגע כאן להלכה בפירוש. כולם ידעו שהסודות הצבאיים העמוקים ביותר של הבעל שם טוב כאן בקופסא (יש בהמשך הרבה סודות צבאיים), ומי שפותח מוחרם. בהשגחה פרטית זה נשרף, ואדמו"ר הזקן בתגובה ראשונה בכה – אמר שהתכוונתי לפני מותי לחשוף זאת לבני, אדמו"ר האמצעי, ובכה שפספס. אחר כך עשה חושבים, מבכי התחיל לחייך, ואמר שבערל'ה ודאי ראה את הכתבים – יש לו מסירות נפש על חסידות, וחרם בעולם הזה ובעולם הבא ודאי לא מנע ממנו לפתוח את הקופסא הזאת. כנראה שבזכות זה הוא נעשה רבי. זה סוג של מסירות נפש שצריכים בשביל להיות פרנס על הציבור.

הסיפור השלישי בדור יותר מאוחר: הרבי הרש"ב ואשתו, הרבנית שטערנא-שרה. אחד המופתים של הרבי מהר"ש שהיה גומר להתפלל די מוקדם, עד שכתוב שלפעמים היה אחרי התפלה בשעה שמונה בבקר! הוא נהג בהנהגה של בעל שם טוב – כמו שדברנו כאן לאחרונה – וכל בקר היה הולך להתבודד. יוצא עם העגלון ליער, יושב לבדו תחת עץ ועשה מה שעשה, וחוזר אח"כ (בשתים עשרה) הביתה. בזה"ז, שידעו שלא היה בבית, היו לו בבית כתבי חסידות שלו שאף אחד לא ראה, אז הבן והכלה שתפו פעולה (כך זוג צריך לשתף פעולה). הרבי הרש"ב (שהיה ממש צעיר) עמד על הפתח, כי לא יודעים בדיוק מתי אבא יחזור, והרבנית בפנים ישבה על השולחן של השווער והעתיקה את הכתבים (זכינו לראות כמה מכתבי יד אלו של הרבנית שטערנא שרה ע"ה). הסיפורים האלה ממש בול שייכים להלכות האלה, כי לפי הש"ך כאן – נראה תיכף – עיקר החידוש זה לא ללמוד אלא להעתיק (ללמוד זה פשוט, משא"כ להעתיק).

יש סיפור אחר – גם כעין גניבה – שהצ"צ נשא את חיה-מושקא בן אדהאמ"צ. פעם הסבא, אדה"ז, בקש שהיא תביא (תגנוב) מבעלה את כתביו והיא עשתה זאת בלי בקשת רשות (בסתר). אדמו"ר הזקן היה מרוצה, ברך שהחיינו, וכשהדבר נודע לצ"צ הוא רצה לגרש אותה. אז היה פלפול ארוך עם אדה"ז אם בשביל זה צריך לגרש את האשה או לא, ובסוף אדה"ז הצליח בקושי להרגיע אותו.

בכל דור ודור יש את הדבר הזה, ומי שהכי מצליח לגנוב חסידות הוא יוצא המנהיג. צריך להבין איך לאמץ את המוסר השכל שיש בלימוד הזה.