"זאת חנוכה", ב' טבת ס"ט – יצהר

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

נתחיל עם ניגון "יוונים" של חב"ד – הוא לא נמצא בדיסק ניגוני חנוכה שלנו, אבל זה ניגון חב"ד מקורי מניקולייב.

א. זיכוי הרבים

ראיתי כתוב ב"הרכבת נוסעת" של השבוע, פרשת מקץ – הסתכלתי על הסיפור לפני שיצאתי מהבית – סיפור על ר' צבי בן הבעל שם טוב, שיום ההילולא שלו ז' טבת (שבת הקרובה), והוא כעין המשך לסיפור על רבי אהרן מטיטוב נכד הבעל שם טוב (שהצ"צ מביא אותו בדרמ"צ) שהיארצייט שלו ב-ה' טבת (חג הספרים היום, קשור לנושא שלנו). כשר' צבי היה ילד קטן אביו לקח אותו לאיזה רב מורה הוראה, שהיה גם רב וגם עשיר גדול, והבית היה מלא כלים של כסף וזהב. בן הבעל שם טוב לא היה רגיל לראות עושר כזה בבית, אז לטש עינים מאד חזק על הכלים והאבא שם לב שהוא מאד התפעל. כשיצאו מהבית הבעל שם טוב אמר לו (זה לא נביאות, כל אבא יכול לנחש כך): שמתי לב שלטשת עינים על כלי הכסף והזהב ותוך כדי זה התלוננת למה אצלנו בבית אין כאלו כלים (זה כבר אולי טיפת רוה"ק). אני אומר לך בני שאם תגדל ויהיה לך כסף וזהב לא כדאי לקנות כאלה כלים אלא להוציא את זה על פדיון שבוים, ואם נשאר לך כסף תחלק את זה לשאר צדקות. זה הסיפור, ויום ההילולא שלו זה שבת. כמו שנלמד היום, יש מצוה בתורה לרכוש ספרים – אחד ה'מבצעים' זה "בית מלא ספרים", שיהיו הרבה ספרי קדש, וכשקונים ספר אפשר לכוון למצוה שאם יש לי ספרים שאין לזולת – להשאיל אותם לאחרים, אף אם קצת יתקלקלו מזה. אם כך לגבי ספרים, גם לגבי ידע בכלל – כל ידע שה' נותן למישהו זה בשביל שיזכה את הרבים.

לכן נלמד היום דין מאד מענין, האם מותר – או, באיזה אופן מותר – לגנוב דברי תורה, לקרוא ולהעתיק ספרי קדש. חז"ל במדרש מביאים פסוק "לא יבוזו לגנב כי יגנוב" ומפרשים שבדברי תורה הכתוב מדבר, שמותר לגנוב דברי תורה. לא עוד, אלא שחז"ל אומרים שמי שגונב דברי תורה בסוף נעשה פרנס על הצבור. כל הנושא הזה בא לא בגלל שחשבנו על ה' טבת המתקרב אלא על זה שבזמן האחרון דברנו על פרנסי ציבור. אפשר לרצות לשם שמים, זה לאו דווקא אנא אמלוך ("וימלך וימת" = 562 וכו'), אין פסול בעצם השאיפה להיות פרנס כדי להיטיב לעם ישראל ולזכות את הרבים. פרנס זה מי שנותן פרנסה ומזון. פרנס זה פנס עם ר בפנים (ר = עצם = קדמון, היינו שהפרנס מאיר בפנסו את אור העצם הקדמון, ודוק), ועולה שמן (כעת מסיימים חנוכה, חג השמן, הרומז לרזין דרזין דאורייתא, "סוד צבאי" כפי שהוסבר בהתוועדות האחרונה) – מי שיש לו שמן למאור יכול להיות פרנס (שמן = יה פעמים הוי' = שמים, "תורה מן השמים"; "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", לפרנס את העולם היינו לצייר את העולם כרצונו הטוב, צורה בתוך צורה, וד"ל).

ב. אב פטרון

נפתח עם משהו מפרשת שבוע, "ויגש אליו יהודה". אומר "יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת וגו'". התולדות יעקב יוסף מפרש פירוש נפלא (לא "שמעתי ממורי" אבל גם פירושיו שלו בהשראת מורנו הבעל שם טוב), ש"אב זקן" היינו היצר הרע ש"אקדמיה טענתיה" "משעה שננער מרחם אמו" ואילו היצר הטוב הוא "ילד זקנים קטן" – "מלך זקן וכסיל" לעומת "ילד מסכן וחכם". זה פירוש פלאי, כי הפשט של אב זקן זה יעקב אבינו. הוא עושה מיעקב אבינו היצר הרע ומבנימין את היצר הטוב. רק תלמידי הבעל שם טוב יכולים לפרש כזה דבר, בלי להתבלבל.

אנחנו אוהבים רמזים של "אף" – על לשונו של הבעל שם טוב הקדוש היה שגור לומר "אף", וזה אחד מהדברים עליהם חקרו את אדמו"ר הזקן במשפט, כי המלשינים אמרו שהוא התכוון בכך לשפוך אף וחימה על הצאר (הוא חייך, האף הזה הוא סוד [צבאי], לכן יש לנו הרבה פירושים מה זה האף). יש ביטוי שמופיע, לא הרבה פעמים אבל זה ניב שגור – אפילו אצלנו – אב ופטרון. אב פטרון ר"ת אף – תוך כדי הרהורי תורה עלה שזו יכולה להיות כוונה של הבעל שם טוב. אח"כ חשבנו ש-פטרון = משה (זה כתוב על ר' טרפון, שיש לו ניצוץ גדול של משה רבינו, והוא זה שאומר ש"מעשה גדול" כפי שנפסוק לע"ל, לא כר"ע או חכמים) ואם מצרפים לזה אב זה שמח-שליח.

רציתי לראות איפה מופיע הביטוי הזה – שמקורו בפרשת שבוע, ב"וישימני אב לפרעה" ופרש"י "לחבר ולפטרון" ("אב לפרעה" דיוסף קשור ל"בא אל פרעה" דמשה, שלקח את עצמות יוסף עמו, אב פרעה = בא פרעה = משיח, כמבואר במ"א) – אבל להפתעתי בכל התקליטור היו רק שלשה: של"ה, יערות דבש, ובתולדות יעקב יוסף בפס' של פרשתנו (בחת"ת של אתמול), שאומר שהיצה"ר הוא "אב ופטרון" לכל יהודי. השל"ה הק' מביא את זה בהקשר אחר – לא מביא את הגימטריא ש-משה עולה פטרון, אבל כותב שהאב ופטרון של כל ישראל זה משה רבינו, והיות שאתפשטותא דמשה בכל דור והוא רועה האמונה יש כזה אחד בכל דור. הוא מחדש שבני ישראל תמיד מתלוננים על אותו אחד עד כדי כך שלפעמים בא להם לסקול אותו באבנים, אבל כשבפרשת מטות שומעים שמיתת משה כרוכה במלחמת מדין לא רוצים לצאת להלחם, ואז מתברר שכל פעם שמתלוננים, ועד ל"עוד מעט וסקלוני", זה כבן המתמרמר על אביו. בן בטבע מצפה שיקבל מאביו הכל, שהרי אליו עיניו נשואות ורק ממנו יכול לקבל שפע, ואם האב לא נותן כל מה שהוא רוצה אז "עוד מעט וסקלני" (כאילו שהאב הסתלק, אם אינו ממלא את תפקידו, לפי דעת הבן) – זה מתוך חיבה עצמית נסתרת, המתבטאת בצורה הפוכה, שהבן יכול 'להרביץ' לאבא שלו (בעוד שתפקיד האב העיקרי הוא להרביץ תורה לבנו, ובכך גם להמשיך לו פרנסה ומזון גשמי – המן ירד בזכות משה, "תורה צוה לנו משה"). זה מתברר רק בסוף, ביציאה למלחמת מדין. כך אומר השל"ה הקדוש, ואומר שזה בגלל שמשה רבינו הוא "אב ופטרון". זה ווארט יפה.

הפעם השניה זה ביערות דבש – אומר את זה לגבי כל יהודי. לכל עם ישראל יש שלשה סימנים בהם ניכר יהודי, והראשון והעיקרי זה "רחמנים" – כמו שאנו "מאמינים בני מאמינים" כך אנו "רחמנים בני רחמנים" (כידוע שאמונה-רחמים משלימים ל-20 בריבוע, כמו בטול-שמחה), רק על שתי המדות הללו כתוב הניב הזה (מאמינים בני מאמינים רחמנים בני רחמנים = "בראשית ברא אלהים", "בשביל ישראל שנקראו ראשית" ו"אני אמרתי אלהים אתם", ובסוד "נעוץ סופן בתחילתן" של כל התורה כולה – "ישראל. בראשית ברא אלהים", וד"ל). מה זה להיות רחמן? הוא אומר שזה להרגיש בלב ביחס לכל מסכן וכל עני וכל נצרך וכל יתום וכל אלמנה שאני אב ופטרון שלהם (אב פטרון = רחמנים). אם קורה היום משהו בנגב, או איפה שלא יהיה, צריך להרגיש בלב שאני האב ופטרון בנושא הזה. אם מרגישים כך על זה כתוב "כי מרחמם ינהגם" (כמה מאמרים על זה במלכות ישראל) – זה חוזר לשאלה מי ראוי להיות פרנס. ה' בחן את משה ואת דוד ברחמים שלהם על הצאן, ועל זה כתוב "כי מרחמם [= משיח] ינהגם". זה היערות דבש, שלגבי כל מסכן בעם ישראל אני צריך להרגיש את עצמי "אב ופטרון". אם היה מסתמך על מה שכתוב בתניא היה יכול לקשר את זה לשל"ה הק' – ואדמו"ר הזקן לפני שהתקרב למגיד היה 'של"ה איד'. בתניא כותב שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, ויש לזה הרבה פירושים, אך לעניננו זה להרגיש אב ופטרון על כל יהודי מסכן. אך הוא לא מקשר את זה למשה.

אחרי שני הפירושים היפים האלה בא הפירוש החסידי וקורא אב ופטרון ליצה"ר. אז יש לנו "אין קורין אבות אלא לשלשה" – היצר הרע (ג"ק), כל יהודי, משה רבינו – החד בדרא. זה היה לפתוח בפרשת שבוע. ובקשר לנושא העיקרי שלנו היום, מי שמרגיש את עצמו אב ופטרון באמת (כמו משה) יודע שהדרך היחידה לנצח את היצר הרע (מיניה וביה, מצא מין את מינו ופגע בו כיוצא בו) ולהביא גאולה לעולם הוא על ידי גניבת רזין דרזין דאורייתא ופרסומם ברבים (כמו שמשה גנב את התורה מהעליונים והורידה לתחתונים).

אב פטרון = שמח. בסמוך יתבאר שגניבה כולל חו"מ ובעצם הכל. הרמז שהלכות גנבה בחו"מ זה כמעט בסוף, מתחיל מסימן שמ"ח והלאה. כל החו"מ זה סוגים שונים של גניבות, בכל דין הטענה שמישהו חייב למישהו, מישהו גנב מישהו, אבל בשביל להגיע להלכות גניבה נטו – איסור "לא תגנבו" – צריך לגמור כמעט כל החו"מ, להגיע לסימן שמח (להיות שמח בחלקו ולא לחמוד ולהתאוות למה ששייך לחבר; ממדת "איזהו עשיר השמח בחלקו" באה מדת "איזהו מכובד המכבד את הבריות" וזוכה להיות אב פטרון, פרנס על הצבור, ודוק).

ג. גניבה – איסור כללי

מה שרוצים היום ללמוד שבעצם כל החושן משפט, כל הדינים שבין אדם לחברו, אם רוצים לתת כלל אחד לכל פגיעה בחבר, איסור אחד שכולל כל מצוות בין אדם לחברו, זה גניבה. אף על פי שבתורה יש כל מיני דינים – עושק, הונאה, גזל, גניבה (לא אותו דבר כפי שנסביר), ריבית (ביו"ד ולא בחו"מ, אבלזה גם לקחת משהו לא כמו שצריך) – אם רוצים מילה אחת, זה נקרא שאתה לוקח משהו שלא מגיע לך, שלא שלך. לכן החסיד של חז"ל זה מי שהוא סופר-סופר נזהר ורגיש אפילו דבר שעל פי דין מותר לו (זה קצת המשך של השיעור שהתחלנו בנושא זה כאן, בזמנו). יש מושג של שליחות יד בפקדון – לקחת משהו לא שלך. המפרשים אומרים שהכל גם נובע משקר בנפש. הקשר בין גנבה לשקר מפורש בתורה: "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני הוי'. לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (יש בשלשת פסוקים רצופים אלה שבעה איסורים, שבע מצות לא תעשה לפי מנין הרמב"ם והחינוך, שבע בתוך שלש היינו המבנה הכללי של שבעת הגנבים בהם נתבונן בפרטיות לקמן, שלפי זה יש לכוון את שבעת האיסורים המתחילים מ"לא תגנבו" לאותם שבעה גנבים המקבילים בספירות לשבע הספירות מדעת עד יסוד, ששם באחרון, ביסוד, יש מי שגנב את הנפש, וכן על המלין שכר שכיר נאמר בפרט שהוא כאילו נוטל נפשו, ודוק היטב, תן לחכם ויחכם עוד). אוהבים להזכיר את השל"ה על חינוך – חנוכה חג של חינוך – שהעיקר זה רק שהילד לא ישקר, כי אם לא ישקר בסוף יהיה צדיק גמור. לא לשקר זה בדיבור (מסכת סנהדרין, המסכת הנלמדת כעת בישיבה, פותחת "דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה..." ועל "גזילות" מפרש רש"י "כופר בפקדון וכו'", הרי דין שלשה דיינים מומחים נלמד ממה שכתוב ג"פ "אלהים" בפרשת שומר חנם בכופר בפקדון, ועל כן פותח רש"י בדוגמה זו של גזל ולא בחוטף חפץ מחברו בחזקה כמבואר במפרשים – כופר בפקדון היינו משקר בדיבור כפשוטו), אבל מה שנלמד היום לגבי גניבה שהיא תמיד מתחילה מנקודה של גניבת דעת.

חז"ל מציינים שיש איזה טעם, איזה גשמאק בלגנוב, והגשמאק בלגנוב – גם נושא שנולד בגלל הפוליטיקה – זה ודאי מתחיל מהגשמאק בגניבת דעת, שהצלחתי לגנוב למישהו את הדעת או את הלב. בתורה זה נקרא גניבת לב (אבל התרגום מתרגמו גניבת דעת), כמו שחז"ל מציינים במה שנלמד כאן, שאבשלום גנב את לב כל ישראל. אבשלום הוא הפוליטיקאי הכי מוצלח בעולם (ראשי תבות אף). הצליח כי גנב את דעתם של שלשה (= אבשלום פוליטיקאי), את לב אביו (דוד), את לב בית דין ואת לב כל ישראל – לכן נתקעו שלשה שבטים בלבו, זה היה העונש שלו, "מדה כנגד מדה". תיכף נראה במכילתא שאפשר גם לגנוב את לבו של הקב"ה, זה לא מופרך – יש פעמים שה' נותן לך לגנוב כביכול את דעתו. הוא משחק, וזה חלק מהמשחק. לכן הנושא של גניבה כולל את כל החו"מ, וגם עוד דברים. אם יש שלש עבירות חמורות, שבעשרת הדברות זה "לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנוב" – שם זה גניבת נפש, אבל "גם בלא דעת נפש לא טוב" (כפי שנסביר, הגניבות מתחילות מגניבת דעת ומסתיימות בגניבת נפש – "מגיד מראשית אחרית", הראשית זה לגנוב דעת והאחרית זה לגנוב נפש) – זה מסודר לפי הדברות, ויותר מסובך. בשבע מצוות בני נח זה חסד-גבורה-תפארת. יעקב גנב את לב לבן, רחל גנבה את התרפים (זיווג מן השמים – אולי זה בזכותה, ברגע שראה את רחל ידע שבסוף יהיה "אחיו אני ברמאות", אם כי עד שהתחתן עם רחל הוא גנב אותו קשות). יעקב קשור לגניבה, לטוב או למוטב. הגנב הכי רע זה אבשלום והכי טוב זה יעקב (ובסוד "משה מלגאו יעקב מלבר"). הוא עמוד התורה, וכנראה ממנו באה גניבת דברי תורה אודותה נלמד היום. היות שהגניבה זה בתפארת, זה כולל גם עריות (שבחסד) וגם רצח (שבגבורה) – יש בזה משהו הכי כולל.

הזכרנו את ז' מצוות בני נח – על כל מצוה יש חיוב מיתה, ומן הסתם כולם גנבים. כולם רוצחים – אולי. עריות – גם אולי, יש סבירות גבוהה. אבל מה שחזקה לגמרי זה שכולם גנבים. הכל מתחיל מגנבה, ואצלם נהרגים גם על פחות מש"פ. אם גוי גנב פחות מש"פ זה בשבילו כמו רצח – ממנו לומדים מה שרש הרע. אם לומדים שכל ה"בין אדם לחברו" זה בשביל תיקון החברה, אז ברור שקלקול החברה העיקרי זה חמס, כמו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. מן הסתם גם היו רוצחים, ועריות ודאי היו שם – כל אחד השחית את דרכו – אבל חתימת גזר הדין, שזה עיקר קלקול החברה, זה על חמס וגזל. רוצים לומר שזה הדבר הכי כולל, אפילו את כל שסה מצוות ל"ת – גם בין אדם למקום (שזה גונב דעת העליונה) – כלול בגזל, בגנבה (גנבה ושקר הולך יחד). מכלל לאו אתה שומע הן – מי שנזהר הוא הכי חסיד, וממילא כנראה כולל גם מצוות עשה (וכמו שיתבאר) והוא עתיד לקיים את כל התורה.

מה זה גנב? המדקדקים אומרים שזה דוגמה לשרש שכולל את הכלל שאותיות האמנתיו טפלות בשרש – כך מחז"ל ומהמלבי"ם ועוד – ולפי זה עיקר השער של שרש גנב הוא גב. הלשון שכתוב במדקדקים שגנב זה "סילוק לצדדין" – ביטוי זה ממש מופיע בתחילת העץ חיים, בסוד הצמצום הראשון. גנב זה מי שגונב בסתר, והדוגמה הראשונה של הרמב"ם – שכולם מביאים – זה כייס. אחד שמושיט את היד שלו לכיס שלך ומוציא את הכסף. איך מוציאים מהכיס המכוסה, שבדרך כלל בצד, ומסלקים את זה הצדה. יכולתי לחשוב שהגב זה צד האחור, אבל לא מדגישים את זה דווקא אלא שזה סילוק לצדדין (לצד הדין, נטית התפארת לגבורה, דין וצמצום, ולא לחסד כמו בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם", וד"ל). שוב, זה ביטוי ישר מהע"ח – שם זה סוד הצמצום הראשון. למה הגנב משלם כפל? כי עשה עינו של מעלה כאילו אינה רואה. גונב גם את ה' וגם את הנגנב. זה יותר מ"צמצום כפשוטו" של מתנגד, שחושבים שאף על פי שהאוא"ס (או אף עצמותו יתברך) הסתלק מכאן בכל אופן יש קו, שמאמינים שה' רואה מה שאתה עושה (לדעתם הקו הוא סוד ההשגחה מלמעלה מבלי להימצא במקום).

גנב זה בסתר וגזלן בפרהסיא (כמה שהחילוק לכאורה פשוט זה לא פשוט, כידוע המחלוקת האדירה – בחז"ל, בראשונים, באחרונים – לגבי לסטים מזוין, ובכלל הגדרת מי הוא גזלן ומי הוא גנב בהרבה מקרים מסובכת ביותר ואכ"מ). לפי זה הגזלן שלוקח בחזקה ובגלוי זה פגם ב"והנגלת" והגזלן ב"הנסתרת". אפשר לומר שאם אמרנו שהגנב פועל לפי זה שהצמצום כפשוטו (וגם כופר בקו ובהשגחה) אז אצלו זה בבחינת סילוק לגמרי, זה הסילוק הראשון שהוא בבחינת "סילוק לצדדין", אבל שאר הצמצומים הם רק בבחינת מיעוט. אפשר לומר שגזלן עובד לפי סדר השתלשלות, ואם יש רק עילה ועלול יכול להיות מצב של לקחת בחזקה – שהעלול מתחזק נגד עילתו. אם יש צמצומים בבחינת מיעוט היינו שכח העילה מתמעט עד שהעלול יכול לנצח עילתו. כך אפשר להסביר מה זה גזל. עוד כלל לגבי לשונות גזל וגנבה – גזל זה לשון גוזָל, זה פגם בקטנות מוחין, אבל גנבה זה פגם בגדלות מוחין. לגנוב דעת העליונה כאילו שעינו של מעלה אינה רואה זה סתר, הנסתרות זה חו"ב, זה פגם בגדלות מוחין. יש להעיר כי לרס"ג יש רק לאו אחד "לא תגזל" שבכללו "לא תגנבו" (הנסתר נסתר בתוך הנגלה). [בתחלת פרשת נח יש דור המבול ובסופה דור הפלגה. דור המבול נחתם דינם על הגזל – זה פגם בקטנות מוחין. דור הפלגה זה גנבה, בעיקר גנבת דעת – כגונב דעת העליונה. אף על פי שדור הפלגה הגיעו למקום מאד גבוה, כמעט הצליחו במה שיזמו לעשות, עד עולם העקודים, ה' לא נתן את עצמו 'להגנב' (בניגוד לדברי המדרש על מתן תורה, כדלקמן). על כל פנים, הם ניסו לגנוב דעת – זה חטא של גדלות, אבל גם הם, כמו דור המבול, רצו לקחת משהו לא שלהם]. עד כאן כמה ווארטים של הקדמה.

ד. סיפורי גניבה חסידית

כעת נסתכל בדפים ונתחיל ללמוד את הנושא שלנו, "שבעה גנבין הם".

נתחיל מהמכילתא (שזה גם שנוי בתוספתא). כמובן שאם יש "שבעה גנבין הם" זה מיד תופס אותנו, נרצה לעשות פרצוף. מה שמיוחד שיש כאן פירושים מהקצה אל הקצה, ממש בלאגן, מי זה שבעת הגנבים. החלוקה הפשוטה שמשתמעת מתוך הטקסט זה 3, לא 7, לכן גם בספר יראים וגם בסמ"ג כותבים "שלשה גנבים הם", אבל בכל אופן כתוב שבעה. יש מי שאומר שלהם היתה גרסא אחרת, אבל אפילו בלי זה – המבנה מצדיק את הכתיבה שלהם, "הראשון... למעלה מהם... למעלה מהם...", אך כתוב בהתחלה שבע. חייבים לומר ש"אלו ואלו". יש מישהו שמנסה להוכיח באריכות גדולה שהגרסא הנכונה שבע, אבל זה לא הווארט – המבנה הוא שלש וכתוב שבע, אז צריך להבין זאת. זה אחד הרמזים איך לבנות פרצוף – איך השבע נבנה בתוך השלש.

[בספר יראים ובסמ"ג, שכותבים שלשה גנבים, מדייקים ש"לא תגנבו" זה גם לגוי, אף על פי שמה שכתוב בהמשך "לא תכחשו" ו"לא תשקרו" כתוב דווקא "איש בעמיתו", אבל הטעם – אתנחתא – מחלק בין "לא תגנבו" לשאר, והיראים אומר שזה "ושום שכל" (= שבת) של עזרא, דיוק בטעמי המקרא (ענג שבת). עוד דיוק בזה, ש"איש בעמיתו" לא מתאים ל"לא תגנבו", והיה צ"ל "איש מעמיתו". האבן עזרא על "לא תגנבו" מסביר למה זה בלשון רבים, לעומת "לא תגזל" לשון יחיד, משום ש"גם מי שרואה ושותק בכלל" (קצת דומה לחולק עם הגנב). זה "סייג לחכמה שתיקה" לגריעותא, והוא בכלל האיסור (ויש בזה תוספת טעם בפן השכלי, לשון הסתכלות, של איסור גנבה דווקא).]

ברגע שרואים שבעה גנבים זה מזכיר את שבעת הדברים שאפשר ללמוד מגנב, כפי שלימד רבי זושא מאניפולי (אם כי כתוב ב"היום יום" ג' אייר אצלנו זה שייך ל-ב' שבט, היארצייט של רבי זושא, בדיוק עוד חודש מהיום). בין היתר, זה דבר כל כך חשוב שמסור בשמו, שצריך ללמוד מכל אחד – דווקא מגנבים. גם זה, שלא לומדים מרוצח או אונס ומפתה אלא דווקא מגנב, אומר שזה משהו הכי כללי. אפילו מגנבים של הסט"א אפשר ללמוד, וזה כבר אומר שכנראה שיש משהו בלעו"ז, שכן אפשר להיות גנב בקדושה, גנב חסידי שנסביר היום, ואיך רק בזכות זה, אם נצליח להיות גנבים טובים נצליח להיות פרנסים על הציבור ולזכות את הרבים (בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו).

לפני שנקרא את זה נספר על זה שלשה סיפורים. אחד הדברים המענינים פה, שמי שקורא את פסק אדמו"ר הזקן בשו"ע משמע שהוא הכי מחמיר לא לגנוב דברי תורה – כך משמע בהשקפה ראשונה. אז או שהוא 'חזר בתשובה' או שיש דברים בגו, וזה לא כמו שפסק בפעם הראשונה. כי הסיפור הראשון שכאשר הגיע למגיד הוא הצמיד אותו לבנו רבי אברהם המלאך – הוא לימד אותו גמרא והמלאך לימד אותו קבלה מספרים וכת"י שהוא לא הכיר. היות שהמלאך היה מופשט היה אפשר 'לשחק', ואדמו"ר הזקן תוך כדי השיעור היה מסובב את השעון אחורה בשעה – יום יום – כך שכל יום הוא 'גנב' ממנו עוד שעה לימוד. הוא בעצמו דרש על זה, שעל זה נאמר "מים גנובים ימתקו", ועיקר הלימוד היה בשעה הזאת שגנב.

אמרנו קודם שגניבה כוללת גם עריות. מגניבה אפשר להגיע לרצח, זה פשוט. יש באחרונים שכל מי שגונב עובר על "לא תגנובו", "לא תחמוד" ו"לא תתאוה" (גנבה-חמדה-תאוה כנגד האבות, כנגד חג"ת: חמדה זה חסד, כמו אהבה; תאוה זה גם אהבה אבל בעיקר לשון רצון, שייך לכתר, המתגלה בתפארת, "תאות צדיקים"; גנבה זה גבורה, צמצום וסילוק לצדדין, מגבורה דעתיק המתלבשת בחכמה בסוד צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, ואם זה גזל זה לקיחה בכח וגבורה – אז גם הר"ת הן בעצמן חג"ת, חמדה-גנבה-תאוה; חמדה גנבה תאוה = 23 בריבוע, 'זוג' של חסד גבורה תפארת = 37 בריבוע, וביחד עולים הוי' פעמים חכמה, "הוי' בחכמה", היינו שהממוצע ביניהם הוא אהבת ישראל, וד"ל), ומתוך חמדה ותאוה מגיעים לכל, גם לרצח, כפי שאומרים חז"ל. בכל אופן, הפשט של "מים גנובים ימתקו" זה אשת איש – רואים שעריות זה בפירוש נקרא גניבה. זה פשט, שעריות נכללות בלשון גניבה (מתוך חמדה ותאוה לאשה לא שלך כמו שמפורש בעשרת הדברות).

זה הסיפור הראשון, שגנב זמן ואמר שזה הכי מתוק.

הסיפור השני: אדמו"ר הזקן ירש מהבעל שם טוב כתבים נסתרים. יכול להיות שזה אותם כתבים שרבי אדם בעל שם הטמין – כל אחד צריך לקרוא את הסיפור מכתבי הגניזה על הטמנה זאת. הוא סגר זאת בקופסא, נעל אותה, וכתב שכל מי שיעיין בזה מוחרם בעולם הזה ובעולם הבא. זה מאד נוגע כאן להלכה בפירוש. כולם ידעו שהסודות הצבאיים העמוקים ביותר של הבעל שם טוב כאן בקופסא (יש בהמשך הרבה סודות צבאיים), ומי שפותח מוחרם. בהשגחה פרטית זה נשרף, ואדמו"ר הזקן בתגובה ראשונה בכה – אמר שהתכוונתי לפני מותי לחשוף זאת לבני, אדמו"ר האמצעי, ובכה שפספס. אחר כך עשה חושבים, מבכי התחיל לחייך, ואמר שבערל'ה ודאי ראה את הכתבים – יש לו מסירות נפש על חסידות, וחרם בעולם הזה ובעולם הבא ודאי לא מנע ממנו לפתוח את הקופסא הזאת. כנראה שבזכות זה הוא נעשה רבי. זה סוג של מסירות נפש שצריכים בשביל להיות פרנס על הציבור.

הסיפור השלישי בדור יותר מאוחר: הרבי הרש"ב ואשתו, הרבנית שטערנא-שרה. אחד המופתים של הרבי מהר"ש שהיה גומר להתפלל די מוקדם, עד שכתוב שלפעמים היה אחרי התפלה בשעה שמונה בבקר! הוא נהג בהנהגה של בעל שם טוב – כמו שדברנו כאן לאחרונה – וכל בקר היה הולך להתבודד. יוצא עם העגלון ליער, יושב לבדו תחת עץ ועשה מה שעשה, וחוזר אח"כ (בשתים עשרה) הביתה. בזה"ז, שידעו שלא היה בבית, היו לו בבית כתבי חסידות שלו שאף אחד לא ראה, אז הבן והכלה שתפו פעולה (כך זוג צריך לשתף פעולה). הרבי הרש"ב (שהיה ממש צעיר) עמד על הפתח, כי לא יודעים בדיוק מתי אבא יחזור, והרבנית בפנים ישבה על השולחן של השווער והעתיקה את הכתבים (זכינו לראות כמה מכתבי יד אלו של הרבנית שטערנא שרה ע"ה). הסיפורים האלה ממש בול שייכים להלכות האלה, כי לפי הש"ך כאן – נראה תיכף – עיקר החידוש זה לא ללמוד אלא להעתיק (ללמוד זה פשוט, משא"כ להעתיק).

יש סיפור אחר – גם כעין גניבה – שהצ"צ נשא את חיה-מושקא בן אדהאמ"צ. פעם הסבא, אדה"ז, בקש שהיא תביא (תגנוב) מבעלה את כתביו והיא עשתה זאת בלי בקשת רשות (בסתר). אדמו"ר הזקן היה מרוצה, ברך שהחיינו, וכשהדבר נודע לצ"צ הוא רצה לגרש אותה. אז היה פלפול ארוך עם אדה"ז אם בשביל זה צריך לגרש את האשה או לא, ובסוף אדה"ז הצליח בקושי להרגיע אותו.

בכל דור ודור יש את הדבר הזה, ומי שהכי מצליח לגנוב חסידות הוא יוצא המנהיג. צריך להבין איך לאמץ את המוסר השכל שיש בלימוד הזה.

ה. גניבת דעת

גנב = 55 (כמו כלה) = משולש 10, כל הע"ס. ז"פ גנב = שכינה = פירמידה של 10. אם יש שבעה גנבים ורבי זושא מלמד שיש ללמוד מגנב שבעה דברים, אז צריך כנראה הקבלה, אם כי שבעת הלימודים הם מחסד עד מלכות ואילו שבעת הגנבים הם מדעת עד יסוד כפי שנראה.

אחד מהציטוטים שאין בדפים שלנו זה הריטב"א שגורס "הגדול שבגנבים" במקום "הראשון שבגנבים". אמרנו שגניבה זה פגם בגדלות מוחין. יש המדייקים – ובכל לשון משמע כך – שהכל נכלל בגניבת דעת, שזה הכלל הגדול (אם כי בהמשך הלשון "למעלה מהם", בכל זאת זה "הגדול שבגנבים", ראה את ההסבר ל"למעלה מהם" בהמשך).

נקרא מה גדר גונב דעת בשו"ע אדה"ז חו"מ "הלכות אונאה וגניבת דעת" יב:

ואפילו לגנוב דעתו בדבר שלא יגיע לו הפסד להנכרי [הדפסנו בדפים את היראים – לא נקרא הכל היום – ואחד הדברים החשובים שם שאומר שיש שלש גניבות: דעת-ממון-נפש, ולכן אומר 'שלשה גנבים', כנ"ל. דעת-ממון-נפש = מ"פ הוי'. אומר שהכי חמור זה גונב דעת, והראיה מנכרי. האיסור של גניבת נפש זה רק ביהודי, גניבת ממון יש מה שה' עמד וויתר על ממונם כי לא שומרים את ז המצוות שלהם, וגניבת דעת זה לנכרים מדאורייתא ואין יוצא מהכלל. קודם אמרנו שעריות זה גניבה – "מים גנובים ימתקו". אמרנו שיותר פשוט שאסור לגנוב מגוי מאשר שאסור להרוג אותו – הרבה יותר מפורש. זה שוב משהו מופלא, בשביל להוכיח לנו כמה כולל וגדול מושג הגניבה. מה שה' ויתר לגבי שור נגח וכו', אבל סתם ככה אסור לגנוב גוי. אבל לגנוב את הדעת שלו, לפי היראים, זה הכי חמור – הכי כולל את כולם, גם את הגוים] אסור מדברי סופרים [זה מחלוקת אם גניבת דעת, גם של יהודי וגם של גוי, נכלל ב'לא תגנובו' דאורייתא, או אסור מד"ס] כגון למכור לו בשר נבלה בחזקת שחוטה, ואף לגנוב דעת הבריות [גם יהודי וגם גוי] אפילו במילה אחת של שפת חלקות או גנבת דעת או מעשה שמראה שעושה לכבודו  ואינו עושה [כמו המסרהב כאן וכו'] אסור מפני שמחזיקים לו טובה בחנם.

אז ההגדרה כאן שאיזו פעולה – מעשה או דבור (כאן הקשר לשקר) – שגורמת למישהו להחזיק לך טובה בחנם. זה מאד חשוב, שהגדרת גניבת דעת זה לעשות שמישהו יחזיק לך טובה בחנם. רבי נחמן 'אוהב' לדבר על 'מפורסמים של שקר'. מפורסם של שקר, ל"ע, זה אנשים גדולים, 'רביים', שכאילו פועלים ישועות בקרב הארץ, ועושים כל מיני שטיקים, ואנשים שזה החסידים שלהם מחזיקים להם טובה בחנם. כלומר, שכל החצר היא חצר של גניבת דעת. [ישראל: יש דבר שאתה חושב שעשיתי לך טובה ואתה מחזיר לי טובה זה גניבת דעת. אבל אם אמרתי שאני אינשטיין ועשו 'פשששש' זה עדיין לא החזקת טובה – לא שעבדתי אותו. אם הוא לא חושב שעשיתי לו טובה, אלא רק שאני אינשטיין, זה לא גניבת דעת. תשובה: אם הוא יעשה לך טובות בגלל זה, זה כן שלקחת משהו שלא שלך, זה כן גניבת דעת. אמרנו שגניבה זה גדלות מוחין – רוצח או אונס לא צריך חכמה. גנב הוא שרש הפגיעה בחברה, חכם להרע, שיודע לגנוב – בפרט את לב הציבור – והוא אומר שזה עשית משהו ברמאות בשביל להחזיק לך טובה. אבל דברנו על זה מישהו שחושב שעושים לו מופתים, שהתפלות עוזרות לו. ר' איציק: אבל לפעמים אנשי החצר מאד רוצים מישהו שישקר להם, ולא מישהו שיאמר להם את האמת. תשובה: זה מה שכתוב כאן בהמשך, שאפילו הקב"ה משחק כך. אבל אני לא יודע אם זה בסדר. כל זה היה רק להגיד כמה צריך להשמר מגניבת דעת, ולהשתדל מאד מאד שלא יחזיקו לי טובה בחנם.]

ו. "שבעה גנבים הן"

מכילתא (משפטים מסכת נזיקין פרשה י:ג)

חיים שנים ישלם. נמצא אתה אומר, שבעה גנבין הם

א) הראשון שבגנבים גונב דעת הבריות [וכל הנזכרים להלן זה פירושים בגונב דעת הבריות, אם כי יש פירוש – שלע"ד הוא ודאי לא פשט – שכל השבעה הם רק בחלק הזה, ואז 'גונב דעת הבריות' זה אחד ומכאן ואילך מתחיל מ-2; יש כאן המון פירושים מי הם השבעה ולנו נראה שאף אחד מהפירושים שמצאנו לע"ע מכוון לפשט בדברי חז"ל, על כל פנים, זה שיש ששה פרקים-סוגים בתוך הדעת זה בהיותה "מפתחא דכליל שית" (לפי הפירוש שלנו אחר כך גם כל השבעה הכוללים מתחלקים לדעת ועוד ששה, עד יסוד)], 1) והמסרב לחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו, 2) והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, 3) והפותח חביותיו [אף שאם פותחים השאר מתקלקל] והן מכורות לחנוני, 4) והמעוול במדות, 5) והמשקר במשקלות, 6) והמערב את הגירה (נ"א: הגרר) בתלתן והחול בפול והחומץ בשמן [שי: אלו האחרונים הם גניבה ממש כבר. תשובה: זה אכן שונה מהשלשה הראשונים, ויש מפרשים שבתוך כל המנויים בסוג הראשון כבר כלולים בעצם שני גנבים, לפי החילוק הזה – שיש גניבת דעת שאין בזה חסרון ממון של ממש ויש גניבת דעת שיש בזה חסרון ממון ממש ועל זה צריך לשלם כמובן. לפי איך שאנחנו נרצה לומר כל זה כלול בגניבת דעת – הכל דבר אחד, כפי הפשט כאן.]; מפני שאמרו השמן אינו מקבל נכל, לפיכך מושחין בו מלכים [גם בהמשך, שמדובר על 'גנבה חסידית' רצויה, צריך לומר שהעיקר זה לגנוב את השמן שבתורה – ה"מאור שבה" שיחזיר את עם ישראל לטובה – ה"רזין דרזין דאורייתא", הסוד הצבאי כפי שהתבאר, ואז שמן = פרנס, כדלעיל, ובזה מושחים את מלך המשיח].

ולא עוד אלא שמעלין עליו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה גונבה. וכן מצינו באבשלום שגנב שלש גניבות, לב אביו ולב בית דין ולב בית ישראל, שנאמר (שמואל-ב טו, ב) "וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" [או שחוזר להתחלה, או שמתקשר לגניבת דעת העליונה כי לקמן אומר שגם ה' נקרא לב בית דין].

וכי מי גדול הגונב או הנגנב, הוי אומר זה הנגנב שהוא יודע שהוא נגנב והוא מחריש [במדה מסוימת מי שמשתף פעולה ו'נותן את עצמו' להגנב יותר גרוע, אבל כאן זה הולך על הקב"ה]. וכן מצינו באבותינו כשעמדו על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר (שמות כד, ז) "כל אשר דבר יי נעשה ונשמע" [חונכנו שזה השיא אליו הגיעו עם ישראל במעמד הר סיני, אבל כאן פתאום רואים שהכל היה גניבת דעת. מה אפשר לעשות, ככה אנחנו...; יש קושיא, איך יכול להיות שאחרי ארבעים יום עשו את העגל, ולפי זה אין קושיא], כביכול, ונגנב לב בית דין בידן, שנאמר (דברים ה, כה) "מי יתן והיה לבבם זה להם" [אפשר לומר שה' משתף פעולה, או שהוא אומר באמת שהלואי שזה היה פנימי]; ואם תאמר שאין הכל גלוי וידוע לפניו, תלמוד לומר (תהלים עח, לו-לח) "ויפתוהו בפיהם - ולבם לא נכון עמו" ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון, ואומר (משלי כו, כג) "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע". [ופרש רש"י: "'מצופה על חרש'. כסיגי כסף המדובקים על החרש שצורפין אותו בו והוא מבהיק כאלו הוא כסף ואין בו תועלת כן שפתים דולקים ולב רע הרודפים אחר הבריות להסיתם בחלקות ומדברים אחד בפה ואחד בלב ולב רע נראין כאוהבין והם אויבים. 'דולקים'. כמו 'דלקת אחרי'". לפי היראים והסמ"ג, עד כאן זה הגנב הראשון, אבל היות שכתוב שבעה צריך לדעת כמה גנבים היו לנו פה. אמרנו שיש פירוש אחד שכל השבעה נמצאים כאן בהתחלה, יש פירוש שההתחלה זה שנים – שאין חסרון ממון ויש חסרון ממון. הגר"א אומר – גם משהו שבכלל לא מתקבל על עניות דעתי לפי הפשט של חז"ל כאן – שיש כאן שנים, הגונב דעת הבריות והגונב דעת עליונה. כשנקרא הכל נראה דרך ישרה לענ"ד כאן. אכן, מה שהגר"א מדגיש כאן את שתי הדעות, דעת הבריות ודעת עליונה, מזכיר ומעורר את הידוע בדא"ח בסוד "אל דעות הוי'", שיש דעת תחתון שלמטה היש ולמעלה האין ודעת עליון שלמעלה היש ולמטה האין, ויש לומר שלגנוב דעת תחתון היינו להעלים, לסלק לצדדין, את תודעת האין האלקי המהווה את היש, האין של היש הנברא, מהיש הנברא, ועד שירגיש את עצמו דבר נפרד בפני עצמו ויחזיק טובה בחנם לאלילים ופסילים, ואילו לגנוב דעת עליון היינו להעלים, לסלק לצדדין, את תודעת האין, המקור למקור לנבראים, מהיש האמיתי, וממילא לפעול כאילו אין כל מה שמתרחש למטה גלוי וידוע לפניו יתברך, לעשות את העין שלמעלה כאילו אינה רואה, עזב ה' את הארץ ו"אם צדקת מה תתן לו", וד"ל

על זה שה' נותן את עצמו 'להגנב' יש קושיא. לינוקא מקרלין אמרו שאל תהי רמאי כי את ה' אי אפשר לרמות וה'עולם' לא נותן שירמו אותו לאורך זמן, אז מי שמרמה נשאר בסוף רק מרמה את עצמו (מופיע מאד דומה גם בחב"ד). שייך גם לענין של מפורסמים של שקר (העונש שלו שבסוף הוא מאמין לעצמו – זה כמו כף הקלע, שלא תופס שנמצא בעולם אחר, שכבר מת). כאן לכאורה כתוב שה' כן נותן את עצמו להתרמות. רואים היום בפוליטיקה הישראלית שאפשר לרמות את הציבור הרבה זמן (הלואי שבקרוב יהיה לזה סוף, שהצבור יתפכח כראוי לעם ישראל חכמים ונבונים). צריך להגיד שאם האדם מנסה לרמות ה' לא נותן, אבל במתן תורה לא רצו לרמות רק שיש מגבלה לאדם בשר ודם של "ולבו בל עמו" – לא מתוך רשעות – הם קבלו את התורה, רק שלא מצליחים לשמור על אמינות, ואז ה' מוכן לקבל את זה כאילו זה באמת בלב שלם. המגבלה שאי אפשר בלב שלם – על זה כתוב שה' מתחרט שברא את היצר הרע. אף על פי כן, "גלוי וידוע לפניו" – אי אפשר באמת לרמות. או שמסכים ללכת איתך, כי מבין שאתה לא יכול יותר מזה, או שלא מסכים. אם ה' רואה שאתה רוצה לתפוס את מקומו, שזה פולחן עצמי, אז הוא לא מסכים להגנב (כמו שהוסבר לגבי דור הפלגה). אם הוא רואה שאתה בא להמליך אותו, רק שאתה לא נשמה דאצילות (שאין לה פניות לגרמיה כלל), אז הוא כן נותן את עצמו.];

למעלה מהן גנב אסורי הנאה [כמו שור שנידון לסקילה] פטור מלשלם, כסות ופירות וכלים [משום מה מחלק כאן בהגהות הגר"א, שלא מובן כי הכל תשלומי כפל] בהמה חיה ועוף משלם תשלומי ארבעה חמשה [קצת בלבול בסדר, אבל הכוונה מובנת שעל הרוב כפל ואם זה שור ושה וטבח ומכר אז ארבעה וחמשה], עבדים ושפחות שטרות וקרקעות והקדשות, אינו משלם אלא קרן, הגונב פטר חמור [שלכאורה איסור הנאה] ישלם תשלומי כפל, אע"פ שהוא אסור עכשיו, יש לו התר לאחר זמן, תחת השור ישלם חמשה, תחת השה ישלם ארבעה, שנ' "חמשה בקר וגו'" [עד כאן הכל בסוג אחד של "למעלה מהם"]

למעלה מהם גונב נפש בני אדם שהוא מתחייב בנפשו [ברור שזה קטגוריה אחרת, וזה גם מפסוק אחר – עד כאן "לא תגנובו" שבפרשת קדושים וכאן מ"לא תגנוב" שבעשרת הדברות. אם כי בב"מ אומר שגניבה לומדים מריבית והונאה ו"לא תגנובו" רק בשביל למיקט. צריך להסביר, ואולי תיכף נגיע לזה].

[מכאן ואילך שאלה אם משבעת הגנבים או לא] רבי שמעון בן יוחאי אומר הרי הוא אומר (משלי כט, כד) "חולק עם גנב שונא נפשו", משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה יוצא מביתו של חבירו טעון כלים, מצאו חברו ואמר לו, מה אתה עושה, אמר לו טול חלקך ואל תגד לאדם, לאחר זמן בא בעל הגניבה ואמר לו, משביעך אני שלא ראית לפלוני טעון כלים יוצא מביתו, אמר לו, שבועה שאיני יודע [מה אתה מדבר], הרי זה מתחייב בנפשו [כי נשבע על שקר], ועליו הוא אומר "חולק עם גנב שונא נפשו וגו'" [האם 'חולק עם גנב' זה אחד מהשבע? יש פירוש שכן, אך לדעתנו לא, וכפי שיתבאר].

אבל המתגנב מאחר חבירו [מה בכלל הפשט כאן, עיינו ב"זה ינחמנו": שהיה חבירו רוצה לטיל עמו – מזמין אותו לראות את הגבעה שלו – והוא אומר שצריך לילך למקום אחד ואינו הולך אלא יושב ולומד אע"פ שגנב דעת חבירו, הרי זה זכה לעצמו ע"י לימודו וישולם שכרו ע"י התורה ש(נ)קרא שבעתיים. כל בעלי הנגלה חולקים על פירוש זה, כי זה לכאורה המקור לגניבת דברי תורה, ואם נפרש כך אין כאן שום מקור] והלך לשנות בדברי תורה אף על פי שנקרא גנב הרי זה זכה לעצמו, ועליו הוא אומר (משלי ו, ל) "לא יבוזו לגנב כי יגנוב", לסוף נמצא מתמנה [פרנס] על הצבור וישלם שבעתים, שנאמר (משלי ו, לא) "ישלם שבעתיים את כל הון ביתו יתן", ואין "שבעתים" אלא דברי תורה, שנאמר (תהלים יב, ז) "אמרות יי אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים".

המקור השני זה התוספתא, בה יש תוספת שאין במכילתא:

נוסח התוספתא מסכת בבא קמא (הרגילה) פרק ז הלכה ג'

שבעה גנבין הן הראשון שבכולן גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו והמרבה לו בתקרובות ויודע בו שאינו מקבל והמפתח לו חביות שמכורות לחנוני והמעול במדות והמשקר במשקלות והמערב הנורה בתלתן ואת החומץ בשמן אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלים לפיכך מושחין בו את המלכים ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב שנא' (ש"ב טו) ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל מי גדול גונב או נגנב הוי אומר נגנב שיודע שנגנב ושותק וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין לפני הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנאמר (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע כביכול נגנב הוא להם תלמוד לומר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' א"ת שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו אעפ"כ (שם) והוא רחום יכפר עון וגו' ואומר (משלי כו) כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דלקים ולב רע:

רבי מאיר אומר בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם שור מפני שבטלו ממלאכתו משלם חמשה שה מפני שאין לו מלאכה משלם ארבעה רבן יוחנן בן זכאי אומר בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות שור מפני שמהלך ברגליו משלם חמשה שה מפני שטוענו משלם ארבעה [זה תוספת, שהיא גמרא ידועה. המפרשים אומרים שלא שייך לכאן, אבל קשה בעיני להגיד שסתם תקעו את זה כך – זה בתור קושיא שננסה לתרץ לקמן];

למעלה מהן גנב את האסורין בהנייה שפטור מלשלם את השטרות ואת הקרקעות ואת ההקדשות אין משלם אלא קרן את הבהמה ואת העופות ואת הכסות ואת הפירות ואת הכלים משלם תשלומי כפל אע"פ שאסור בהנאה יש לו היתר לאחר זמן: הגונב את השור טבחו ומכרו משלם חמשה שה משלם ארבעה שנא' (שמות כא) חמשה בקר ישלם תחת השור למעלה מהן הגונב את בן חורין שנידון עליו בנפשו רבי שמעון אומר הרי הוא אומר (משלי כט) חולק עם גנב שונא נפשו וגו' משלו משל למה הדבר דומה לאחד שטוען ויצא  מבית חבירו מצאו אחד ואמר לו מה זה פלוני אמר לו טול חלקך ואל תגיד לאחר זמן מצאו בעל גניבה אמר לו משביע אני עליך אם לא ראית אדם שטען כלים ויצא מתוך ביתי אמר לו שבועה שאיני יודע מה אתה סח על זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו שנא' (שם ו) לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו': סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על מה שבידו שנאמר (שם) ונמצא ישלם וגו' ואין שבעתים אלא דברי תורה שנאמר (תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות וגו':

נעיין בעוד נוסחים וסדרים של השבעה:

 פסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות סימן כ"ב)

ג) שבעה גנבים הם. הראשון שבגנבים גונב דעת בני אדם, המסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו. והמרבה לו בתקרובות, ויודע בו שאינו מקבל, והפותח חביותיו והן מכורות לחנוני, והמעוול במדות והמשקר במשקלות, והמערב את החול בפול, ואת החומץ בשמן, מפני שאמרו השמן אינו מקבל נכל, לפיכך מושחין בו מלכים, לפי דעתו של אדם רשע למדנו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונבה. למעלה מהם גונב נפש מישראל שהוא מתחייב בנפשו, המתחבר לגנב וחולק עמו, אבל ישראל שגנב דברי תורה זכה לעצמו ועליו אמר שלמה לא יבוזו לגנב כי יגנב (משלי ו:ל), ונמצא ישלם שבעתים (שם שם:לא), אוגיר דברי תורה ברבים, שנאמר בה מזוקק שבעתיים (תהלים יב ז), את כל הון ביתו יתן (משלי ו לא), שנאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שה"ש ח ז). החמישי גנב שנמכר בגנבתו. הששי הגונב אחר הגנב, היינו דאמרי אינשי בתר גנב גנוב וטעמא טעים. השביעי הגונב על מנת להחזיר, והגונב [על מנת למיקט, והגונב] את שלו, אלא שבור שיניו בדין וטול את שלך בפרהסיא.

פשיטא שדעת הפסיקתא זוטרתא אינה כדעת המכילתא והתוספתא הנ"ל, שהרי החסיר את כל הדרגות שב"למעלה מהם" הראשון, והוסיף 'גנבים' חדשים לגמרי – החמישי והששי והשביעי – שאינם מוזכרים במכילתא ותוספתא כלל! מה שכן יוצא לנו מגרסת ודעת הפסיקתא זוטרתא הוא לימוד זכות מסוים על כל אותם הדעות השונות (ומשונות לפי עניות דעתנו כנ"ל) במנין שבעת הגנבים של מפרשי המכילתא והתוספתא, שהרי מדברי הפסיקתא זוטרתא נראה שהמנין הוא גמיש ושניתן להחסיר ולהוסיף (דבר המעיד, כמו בהרבה דוגמאות כיוצא בזה בדברי חז"ל, שהמושג "שבעה גנבים הם" הוא מעין "הלכה" המסורה לחז"ל בעוד שהמנין המדויק אינו מסור וידוע לכולם, דבר שמצד אחד נראה כמחליש את תוקף יכולתנו להמציא מודל-הקבלה קבלי לשבעה, אך מאידך מחזק את הכרח מציאות שבעה גנבים דווקא, ושעל כן, בסופו של דבר, מבקש מאתנו להעמיק למצוא את ה'פשט' הכי טוב לשבעה, פשט כזה שגם יתאים הכי טוב למבנה הקבלי שנקביל אליו, ודוק היטב שיש כאן כלל גדול בלימוד תורתנו הקדושה בדרך של חיבור ממד הנגלה של התורה, הגופא דאורייתא, לממד הנסתר של התורה, הנשמתא דאורייתא, יעוד דורנו בפרט).

מנורת המאור (אל נקוה) פרק יב - משא ומתן עמוד 156

וגרסינן בתוספתא דבבא קמא שבעה גנבים הם, ואלו הן, א' גונב לדעת הבריות, ב' המסרב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו, ג' המרבה לחבירו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ד' הפותח לחבירו חביות שמכורות לחנוני, ה' המעוות במדות, ו' המשקר במשקולות, ז' המערב חומץ ביין. וכל הגונב דעת הבריות כאלו גנב דעת עליונה. וגרסי' בספרי לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שקר במדה קרוי עול, שנוי, משוקץ, תועבה, [וחרם], וגורם לחמשה דברים, א' מטמא את הארץ, ב' מחלל את השם, ג' מסלק את השכינה, ד' מפיל את שונאי ישראל בחרב, ה' מגלה אותם מארצם. מאזני צדק, צדק את המאזנים יפה. אבני צדק, צדק את המשקולות יפה. איפת צדק, צדק את האיפות יפה. הין צדק, צדק את ההינין יפה. מכאן אמרו חכמים הסיטון, פי' חנוני, מקנח את מדותיו אחד לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש. וחייב להכריע לו טפח. פי' כששוקל החנוני לבעל הבית, מוסיף על הדבר ששוקל עד שתכריע כף המאזנים שבה הדבר השקול את הכף האחרת שהאבן בה טפח. היה שוקל עין בעין, פי' המאזנים ממוצעים, נותן לו גירומין אחד בעשרה בשביל ההכרעה, בין בלח בין ביבש.

היל"ש לא מחדש כאן.

חסדי דוד על התוספתא הנ"ל, וז"ל:

נראה דר"ל ז' מיני גנבין הן, ואע"ג דלכאורה יש בהן כמה דלפי מראית העין אינן גונבין כלל בידים, אבל לפי האמת גנבין הן. הראשון שבכולן היינו גונב דעת הבריות, כלומר שמראה לבריות שאינו עושה שום רע, אדרבה יש מהן שלפי הנראה טובה קעביד, והן המסרב בחבירו וכו' והמרבה בתקרובת והמפתח וכו'. והנך תלת מייתי להו תלמודא בחולין (צד.). ויש לפרש כעין זו אף המסרהב בחבירו [ד]ליכא כל כך רמאות שאין שם אלא דברים בעלמא. אבל המשלח תקרובת עושה מעשה להוציא ממון מתחת ידו, והוא יותר רמאי לגנוב דעתו. אבל המפתח חביות למעלה ממנו שמורה דכל כך נפלאתה אהבתו עמו, דלא איכפת ליה ואינו מקפיד בשביל תוקף אהבתו להפסיד בשבילו חבית גדולה של יין אע"ג שלא יהנה ממנו אלא כוס או ב' כוסות. הרי ג' מיני רמאין גונבין דעתו של אדם שאין כוונתו אלא כדי שיסמוך עליו ויוכל אחר זמן לרמותו [כאן בעל החסדי דוד מוסיף פרט חשוב בהגדרת גניבת הדעת ביחס להגדרת אדמו"ר הזקן הנ"ל שגונב את דעת חברו להחזיק לו טובה בחנם, והיינו שתכלית מה שמעונין בו גונב הדעת, במודע מלא או שמא שלא במודע, הוא שחברו המחזיק לו טובה יסמוך עליו מכאן ולהבא כעל אוהב נאמן, ובכך יוכל אחר זמן לרמותו עוד ועוד – גניבת דעת גוררת גניבת דעת. גם מכאן עולה לנו כמה חמור וכמה 'עבירה כללית' היא גניבת דעת הבריות, שהיא עיקר כח הגרירה מעבירה לעבירה, סוד המערב את הגרר בתלתן דלקמן, תלתן לשון תלת, שלשה, וד"ל]. והרביעי הוא למעלה ממנו, שבאותה שעה שמראה נדיבות לבו הוא גונב ומרמה, וכגון המעוול במדות ומשקר במשקלות, והיינו שהמדה והמשקל שלו חסרים וכשמוכר מראה עצמו לקונה שנוהג עמו לפנים משורת הדין, כגון שדרך המקום ששוקלין עין בעין והוא נותן את גירומיו. ובמדה, דרך המקום למדוד במדה מחוקה והוא מודד בגדושה, כסבור הלה שחסיד הוא והוא אינו יודע שמדתו חסרה, שאפלו [אם היה] גודש [לו], אכתי לא יהיב ליה את שלו [שבכל זאת, במה שמראה לו נדיבות לכאורה, מחסרו ממון ממש, ודוק]. החמישי גדול ממנו שמערב הנורה בתלתן ושולח לו במתנה, שלמראית העין היא מתנה הראויה להתכבד, ולפי האמת אינו, דלפי הענין הוא מין הדומה לתלתן והוא בזול הרבה, ומצי לאישתמוטי ולומר לא ידעתי. ושם במכילתא הגירסא הגירה וראיתי בערוך ערך גר פי' זרע פשתן, ואפשר שדומה לתלתן והיה בזול במקומם. וכן השולח לו חבית מלאה במתנה והיא של חומץ מלמטה ושמן צף על פיה וזה סבור ששלח לו מתנה מרובה. אי נמי במקח וממכר איירי וכו'. והדר קחשיב הגנב השישי שגונב דעת הבריות והוא למעלה מהן, שהרי זה גונב ממש ממון בידים, אבל אינו גזלן רק בצנעא כדי לגנוב דעת הבריות שיחשבוהו לצדיק. והנה בסוג הנך גנבי הצייד הרמאי שבהן, והוא מאן דמהדר לגנוב דבר שאסור בהנאה לבעל הדבר, כגון חמץ שעבר עליו הפסח דלמי שהניחו קנסו רבנן ואסרוהו בהנאה לדידיה לעולם, אבל לכו"ע שרי. וכן הצורם אוזן בכור וכן מעשה שבת לחד מ"ד (ע' כתובות לד.) וכן כמה אחריני דקנסו חכמים דוקא למי שעשה המעשה, ובא זה וגנבו ממנו, שיודע שאפילו ירגישו בעלים בדבר אינם יכולים לתבעו בב"ד דפטור מלשלם דלאו מידי חסריה, ואפשר נמי שגם בכלל זה גנב שור הנסקל דפטור לרבנן באלו נערות (לג:), והוא מוכר לגוי ונהנה בדמיו דאינו תופס דמים וכו'. והגנב השביעי למעלה מהן, שגונב אדם בן חורין בצנעא ומוכרו, שאפי' יתגלה קלונו פטור מתשלומין משום שאם היה מזיד ובעדים שהתרו בו היה נידון בנפשו, הילכך השתא נמי פטור כדין כל חייבי מיתות שאפי' שוגגין פטורים מתשלומין, הרי ז' מיני גנבים.

ור"ש מוסיף השמיני, שאע"פ שאינו גונב כלל, חשוב גנב, זה שחולק עמו וסופו לבוא לידי שבועת שקר שנאמר חולק וגו'.

יש כאן הרבה שיטות שונות במנין שבעת הגנבים (ועוד הרבה שלא ציטטנו כאן – ראה "מצפה שמואל" ו"מנחת בכורים" על התוספתא, וכן בביאור המהרש"ל על הסמ"ג שמנה כ"מצפה שמואל"), שלעניות דעתנו אינן תואמות את פשט דברי חז"ל במכילתא ותוספתא הנ"ל כדמוכח לכל מעיין, אז לא נתעכב על זה. לעניות דעתי המפתח הוא ההוספה של שור ושה בתוספתא. הכל כאן רק סדר עולה בנוגע לענישה – כמה חייבים לשלם. יש מי שגונב את דעת הבריות, לא משלם. "למעלה מהן" היינו שחייב יותר. יש מי שגנב דבר אסור בהנאה – הוא פטור מלשלם, ובפטר חמור חייב – אך הוא גנב דבר ממשי. הייתי יכול לחשוב שזה שני אפסים, אבל יש כאן עליה.

א) גונב דעת הבריות. ב) ("למעלה מהם") גונב איסורי הנאה שפטור מלשלם. ג) גונב שטרות ועבדים והקדשות שמשלם קרן. ד) כסות כלים בהמה חיה ועוף משלם כפל. ה) "ארבע צאן תחת השה". ו) "חמשה בקר תחת השור" [זה עיקר הווארט כאן, שלא ראיתי אף אחד שאומר; זה נו"ה לפי פנימיות, שהם "תרין פלגי גופא", אבל זה שנים, וצריך את רבי מאיר וריב"ז להסביר את ההגיון], ז) גונב נפש שמתחייב בנפשו.

זה חלק ופשוט, שבע מדרגות בצורה הכי פשוטה. יש עוד כמה פירושים על התוספתא, ויש שיטה אחת שהכי קרובה שאומרת שכל הסוג הראשון (שתחת הכותרת של גונב דעת הבריות, על אף החילוקים הפנימיים שבה) זה דבר אחד, ואחר כך לפי הסדר שאמרנו, רק שלא משכיל לחלק בין ד ל-ה, אז הוא מוסיף בתור שביעי או את החולק עם הגנב או, יותר נראה לו, שזה הגונב דברי תורה שהוא מותר. זה נחמד, אבל לדעתי זה לא הפשט של שבעה גנבים. זה תוספת על גבי שבעה גנבים להסביר את החולק עם הגנב ואת גונב דברי תורה (שלא ברור בפשט מה זה "המתגנב אחר חברו" כנ"ל).

ברגע שהגענו עד הלום, אם זה הסדר, אז צריך להבין לפי הספירות איך זה הולך: ברור שגונב דעת זה כנגד ספירת הדעת. אם אמרנו שגניבה זה הדבר הכי כללי בתורה, לקחת משהו לא שלך (וגם קשרנו ל"וימלך... וימת"), זה סדר של מלכי תהו – כולם שיטות בפוליטיקה, אבל כנראה גם כולם גנבים. לפי הסדר של המלכים נשאר מקום במלכות – או שהוא גזלן ולא גנב (מוחין דקטנות כנ"ל), או שהוא חולק עם הגנב, או גונב דברי תורה (צריך לומר שהחולק עם הגנב זה בעל חנן בן עכבור, המלך השביעי שמת שכנגד המלכות דלעומ"ז, והיינו מתאים למה שעיקר המלכות-הפוליטיקה שייך לגדר זה של חולק עם הגנב ושותק, הכל הוא משחק אומלל של איך למצוא חן, שקר החן, על מנת לחלק את העוגה שנגנבה מהצבור כו'. אבל הגונב דברי תורה הוא סוד הדר, המלך השמיני, ראשית עולם התיקון, ושם אשתו מהיטבאל ושם עירו פעו, הוא מיטיב להופיע בהדר גאון כבודו של מקום ב"ה בזכות גניבת רזין דאורייתא לזכות בהם את הרבים כו'. מלכי התהו מתחילים מספירת הדעת. רוצים גם להקביל אחר כך לשבעת הדברים שלומדים מגנב. שוב, גניבת דעת – בדעת. גונב שפטור מלשלם – חסד. גנב שמחזיר קרן – גבורה. כפל – תפארת. ארבעה וחמשה – נו"ה. נפש – יסוד (הדוגמה העיקרית גנבת נפש זה גניבת יוסף הצדיק, ספירת היסוד). זה כמו סוד הלולב – שם היסוד עולה עד הדעת, כאן זה סדר מדעת עד יסוד לפי הסדר.

עוד משהו פשוט ביחס לשבעה גנבים. לפי איך שבנינו השלשה והשבעה מסתדרים מצוין – השלשה ("הראשון... למעלה מהם... למעלה מהם...") זה גניבת דעת, כל סוגי תשלומי ממון (לפי הסימן אבדה כנ"ל), וגונב נפש. איך שבנינו זה את זה דעת-ה"ק-יסוד, מבנה מובהק. דעת בפ"ע, ה"ק בפ"ע (התפשטות ה"ח וה"ג דדעת בה"ק דז"א), ויסוד (הכולל את התפשטות כל ה"ח וה"ג, שלכן מכונה "כל") בפ"ע.

ז. שבעה לימודים מגנב

עכשיו ר' זושא (לוח "היום יום" ג' אייר):

כל המדות, אף גם המדות הלא טובות, או גם רעות על פי תוארם ושמותיהם, אפשר להשתמש בהם לעבודת ה' ע"פ התורה. וכמו שהרה"צ ר' משולם זוסיא זצ"ל מהאניפאליא למד כמה דרכים בדרכי העבודה מגנב: א) הצנע לכת ב) מעמיד עצמו בסכנה ג) דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול ד) עמל בטרחא גדולה ה) זריזות ו) בוטח ומקוה ז) אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים.

אחד מהדברים שלומד מגנב זה "מעמיד עצמו בסכנה" (אצלנו כנגד הגבורה) – העונש הכי חמור, אבל איפה מעמיד עצמו בסכנה הכי גדולה? זה כנגד הגבורה. יש שיטה בשבעת הגנבים שכוללת הבא במחתרת – שהוא מסתכן – אבל בפשט זה לא כתוב כאן במכילתא ותוספתא כנ"ל. הדין של "הגונב את הקסוה" – זה גניבת הקדש – הוא "קנאין פוגעין בו" (ואם לא הרגוהו יש מחלוקת ראשונים אם חייב מיתה בידי שמים). זה "המעמיד עצמו בסכנה". בתוך אותו סוג, של גונב איסורי הנאה, יש עוד דברים חוץ מהקדשות, ואחד זה לגנוב עבד – לגנוב עבד כנעני זה די מסוכן, הוא עבד שבהפקרותא ניחא ליה (יכול להרביץ לך). באמת זה הכי דומה לגניבת נפש, רק בגלל שהוא עבד או שפחה זה לא דין גונב נפש. גם בגניבת שטרות יש בעיה איך להפטר מהם, איך לגבות את זה בלי להתפס. גם בשטרות וגם בקרקעות יש הוכחה מיניה וביה שהוא גנב. כלומר, יש בכולם ממד של סיכון מיוחד.

יש מאמר חז"ל "ד' וה' ולא ג' וד'" – שבהקדש גם אם טבח ומכר לא משלם ד' וה' כי אין כפל. יש דיוק שמדלגים על ג'. צריך להבין את המתמטיקה כאן. יצאה סדרה שסימנה אבדה – דינים אלו שייכים גם לאבדה (גנבה מתחילה מגנבת דעת, ואבדה זה מתחיל מאבוד דעת, אבוד עצמי לדעת) – או שמשלם 0, או א או ב, או ד, או ה. מה המספר הבא ומה המספר שלפני 1? אם עושים סדרה, בלי האפס, המספר הבא הוא 3, וגם בצד השני יוצא 3.אם עושים את זה עם אפס (של חסד) אז יוצא בסוף אפס (הדעת בסוף). תן לחכם ויחכם עוד, על כל פנים הסימן כאן הוא אבדה.

מה ההבדל בין רבי מאיר לבין רבי יוחנן בן זכאי? האם הסברא נותנת ארבע וחמש זה תוספת או שהסברא נותנת חמש וארבע זה אחד פחות. אם זה "חביבה מלאכה" אז צריך להיות ארבע ורק בגלל בטול מלאכה מוסיפים וזה חמש. לפי רבי יוחנן בן זכאי צ"ל חמש אבל בגלל שהתבזה מנכים לו אחד. הסברא שצריך להיות ארבע כתובה – כפל של הכפל. הסברא השניה פחות מובנת בינתיים. למה ארבעה וחמשה זה נו"ה – הספירה הרביעית והספירה החמישית (בשבע המדות). השור הולך זה בהוד (בספר יצירה חוש ההילוך מונהג על ידי רגל שמאל, ספירת ההוד), וגם זה שהוא עובד קשה זה בהוד (שאחד מפירושי התמימות, פנימיות ספירת ההוד, הוא התמדה ויגיעה ללא לאות, פשוט לעבוד קשה מתוך קבלת עול של שור). במרכבה פני השור לשמאל, גבורה וענפה – הוד. אז מיקום השור מסתדר יפה. אצל השה הכח זה הקול שלו, מעורר הרחמים (זה בכבש, אבל באמת "שה" כולל "שה כשבים ושה עזים" כמו שכותב המנחת חינוך; בפסוק של שלוש הבהמות הטהורות בפרשת ראה "שור שה כשבים ושה עזים" [שלאחריו נמנו שבע החיות הטהורות שכנגד הז"ת] השור הוא כנגד הכתר, המדרגה הכללית החמישית כנודע, בחינת היחידה שבנפש, ועל כן משלם חמשה בקר תחת השור, ואילו "שה כשבים ושה עזים" הם כנגד חו"ב כאשר החכמה היא המדרגה הרביעית הכללית, בחינת החיה שבנפש, והיא, ה"שה כשבים" העיקר אך גם ה"שה עזים" שכנגד הבינה בכלל, שהרי הם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, וד"ל), ואז זה "איהו בנצח" (סוד ה"שה כשבים" מתפשט בקו ימין מהחכמה עד הנצח, שממנו החכמה של פרצוף הנוקבא, ודוק). יש עוד מדרש שהשה רומז למכירת יוסף והשור לחטא העגל. חטא העגל זה עבודה זרה – שייך להוד לפי הרבה פרצופים והקבלות שלנו. מכירת יוסף זה לפגוע בבן – רוצים להוציא אותו מירושת יעקב – וירושת בן זה "ברא כרעא דאבוה" שבנצח, פגיעה ב"נצח ישראל" כשמוכרים את יוסף ורוצים לבטל את הקשר שלו למשפחה (לשלם ד' זה כנגד נרנ"ח ולשלם ה' זה כנגד נרנח"י – כנראה במכירת יוסף יש פגיעה עד למקיף דחיה, אמונה בחידוש הבריאה, עולם האצילות שזה שייך לשרש נשמת יוסף, ואילו בחטא העגל, ע"ז, גם פגיעה במקיף דיחידה, האמונה בה' עצמו שלמעלה ממה שהוא מהווה את העולם יש מאין בכל רגע תמיד, וד"ל). בהקבלה לדברים שלומדים מהגנב: "עמל בטרחה גדולה" זה השור. נו"ה זה "לבר מגופא", אם כן זה קשור ל"טבחו ומכרו" שזה שינוי רשות – האיסור זה על מה שמוציא מרשותו. כפל זה עדיין ברשותו. זה ממש פשט, שדווקא ד ו-ה שייך לנו"ה.

[השלמה: כפל, אף על פי שהוא קנס, יש לו טעם שכלי מחייב – צריך לשלם מה שהתכוון לחסר מהזולת (כך כותב בפירוש הרמב"ם בהלכות גנבה א, ד: "גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב לשלם שנים לבעל הגניבה... נמצא שמפסיד כשיעור שבקש לחסר את חבירו"; יש כאן תוספת טעם למה שאמרנו לעיל שתשלומי כפל שייכים לספירת התפארת, הרי סברה זו "שמפסיד כשיעור שבקש לחסר את חבירו" היא סברה "מפוארת", מדה כנגד מדה ממש, "משפט [צדק]" בתפארת כנודע, כך ידונו "מארי תורה" שבתפארת, סוד "מה שמו [חכמה, אורייתא מחכמה נפקת] ומה שם בנו [תפארת]", וד"ל). בגזל לא עונשים אותו לפי דעתו, כי זה קטנות הדעת, אבל בגנבה עונשים אותו לפי הדעת (קצת דומה לעדים זוממים). זה תקונו ב"מדה כנגד מדה". לפי זה חוזר לדין של ד' (בארבעה וחמשה) – למי שכותב ש-ד' זה כפל הכפל, איזו העלאה בחזקה. כשהוא טובח ומוכר את השה הקרן עם הכפל הופך להיות כעין קרן, את הכל הוא רוצה להחסיר מהבעלים וצריך לשלם גם מה שבקש להחסיר (אותה סברא, רק בחזקה). זה מסתדר הכי טוב עם דעתו של רבי מאיר, שזה היסוד ואילו החמשה זה עוד קנס בגלל שזה עושה מלאכה. אפשר להגיד שהסברא של רבן יוחנן בן זכאי שלא צריך כמו מה שבקש להחסיר, אלא יותר ממה שבקש, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וזה אחד יותר ("קרן [השור]" יותר, וד"ל שזה שייך לחנוכה, שיכתבו על קרן השור כו', רק שאם התבזית האחד יותר, הקרן הנוסף, מתבטל).]

אמרנו שאי אפשר להקביל בדיוק, כי שם מחסד עד מלכות וכאן מדעת עד יסוד. אחת התכונות זה "הצנע לכת", וזה שמנו ביסוד, אבל כאן זה לא מתאים לגונב נפש דווקא. יש מאמר חז"ל אחד לגבי שור ושה, שלכאורה העקרון בו סותר משהו אחר – לפי המפרשים – שאומרים שהגנב שור היה צריך להוליך אותו בפרהסיא ואת השה הוליך בצנעה. בגלל שהעיז פנים לגנוב שור בפרהסיא צריך לשלם יותר. לפי זה הוא פחות גנב, אלא דומה לגזלן, ויש כאן איזה 'הפוך על הפוך'. בכל אופן, זה שחז"ל מחברים גניבת שה לצנעה, אומר איזה רמז לכך שלכאן שייך "הצנע לכת" של גנב. אחרי שקראתי את החז"ל הזה הצטייר אצלי משהו. יש בית ספר לגנבים – הרבה פעמים זה בית סהר. כמו שסופר סת"ם קודם כותב מגילה ואז מזוזות ואז תפלין ואז ס"ת, כך לכאורה גנב מתמחה יגנוב קודם שה – כמה שהוא מתבזה, לכאורה קודם גונב שה. אם מצליח עם השה ומסתדר אז "לכתחילה אריבער" הולך על שור (זה גם לפי סדר החדשים, קודם טלה בניסן ואחר כך שור באייר, ודוק). לכל דבר יש סדר, גם לגניבה (בסוד "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", נגבה אותיות גנבה, לגנוב סודות הבריאה והתורה הקדומה [סוד רלא שערים פנים ואחור], על מנת לפרסמם ברבים שה' יהיה "אלהי הארץ" ולא רק "אלהי השמים", כפי שמסופר על הליכתו בקדש בסוף ספר יצירה שחיבר, הכל בסוד "כבוד אלהים הסתר דבר" [כאשר "כבוד מלכים חקור דבר" הוא סוד גזל, וד"ל]). נצח קודם להוד (הפוך מסדר הפסוק, "חמשה בקר תחת השור וארבע צאן תחת השה", שמסדרם לפי חשיבותם, ודוק). אצל שוחט זה עוד יותר בולט – קודם מתמחה על עופות, אח"כ על דקות (שה), ובסוף מגיע לגסות (שור). זה גם רמוז כאן, כי הרי זה "וטבחו". ובתור מילתא דבדיחותא, המרחיבה את דעתו של אדם להשיג סתרי תורה: תוך כדי לימוד הלכות שחיטה, ולקבל הסמכה לשחיטה, הוא מתמחה גם בגניבה. ההסבר לנצח – הצבע הכי צנוע זה בנצח (צבע הארגמן שמצטנע ואינו מופיע בקשת הצבעים שבטבע, וד"ל).

לימוד זריזות מגנב – חסד – גונב שור נסקל צריך להזדרז לפני שהוא נסקל (או לפני הנקבר על ידי בית דין). כמובן, זה שמישהו גונב ולא צריך לשלם זה חסד של התורה (המעבר מחסד לגבורה – אם צריך לשלם או לא צריך לשלם). "דבר קטן חשוב כדבר גדול" – זה בתפארת, בכפל, שם יש כל הדברים. בפנימיותו יש דעת – פנימיות. סתם גנב זה כפל ו"גדול הגונב את הדעת" – דעת זה נשמת התפארת (משה מלגאו ויעקב מלבר כנ"ל). דבר קטן וגדול זה דעת הבריות ודעת המקום יחד. נשאר – זה שאם לא הצליח חוזר שוב. זה במלכות, אבל כאן נעלה את זה לדעת – זה עיקר הראש. אנו מעלים מלכות לדעת ומחליפים נצח ויסוד. הנצח זה "בוטח ומקוה", אבל הרבה פעמים יש בטחון ביסוד – כמו אצל יוסף הצדיק. בשביל לגנוב בן אדם צריך הכי הרבה בוטח ומקוה לטוב.

ח. גניבת דברי תורה

כל הדבר הזה היה ענין בפני עצמו, חימום. כל השבעה גנבים זה רק הקדמה בשביל העיקר – שהוא לא אחד מהם לפי מה שאנחנו מפרשים (אלא סוד המלך הדר כנ"ל; חלק ה'קדמי' של הדר = תורה [הדר במספר קדמי = 820, המשולש של מ, ימי מתן תורה = מעין המתגבר, "ואהבת לרעך כמוך", כלל גדול בתורה, ודוק], הוא המחזר, פירוש השם הדר, תמיד אחר דברי תורה חדשים ושמחים כו', וד"ל)  – מי שגונב תורה שזוכה להתמנות פרנס על הציבור:

נתחיל בשו"ע:

שולחן ערוך חו"מ סימן רצ"ב סעיף כ'.

כ. המפקיד ס"ת אצל חבירו, לד {מג} גוללו פעם אחת לי"ב חדש [אדה"ז פוסק לשלשים יום, כדעת הטור, וזה נותן יותר הזדמנויות לקרוא]. (ג) ואם כשהוא גוללו {מד} פתחו וקרא בו, מותר; אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא. והוא הדין שאר ספרים. מה] ואם פתח (וקרא) וגלל בגלל עצמו, הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים. הגה: וכמו שאסור לקרות ממנו, כך אסור להעתיק ממנו אות אחת [חידוש של רב יהודה גאון]. מו] והני מילי בעם הארץ; אבל תלמיד חכם [= גנבה חסידית; גנב חסידי = 147 (שנות יעקב) = "לא יבוזו לגנב"!] שאין לו ספר כיוצא בזה, מותר לקרות ולהעתיק ממנו, לה {מה} כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (מרדכי ס"פ המפקיד). מז] ובמקום בטול תורה, שאין ספרים נמצאים, יכולין בית דין [השאלה אם גם ת"ח עושה בזה דין לעצמו] לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים (הרא"ש כלל צ"ג סימן ג').

הדבר הראשון החשוב שצריך לשים לזה לב הוא שיש כאן שלש אפשרויות – או שיש לו את הספר הזה, או שאין לו, או שזה לא מצוי בכלל. זה פשט, אבל רוב המפרשים לא מחלקים בין השני (שלא מצוי אצלו) לשלישי (שלא מצוי בכלל).

ובסמ"ע:

מה] כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו. דומיא דהפקיד מעות אצל שולחני וחנוני הנ"ל בסעיף ז', ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו, אז ידעינן ביה דודאי לא ניחא ליה שיעתיק ממנו, דאסור לקרות מתוכה ומיקרי שולח יד בקריאתו וכ"ש בהעתקתו מתוכו [כאן שני דברים שצריכים הבהרה. לפי הש"ך עיקר ההבדל בין קריאה להעתקה, ומקריאה אי אפשר ללמוד העתקה. עיקר הבקורת שלו על הסמ"ע שלא מחלק ביניהם. כל האחרונים אומרים שהש"ך חולק על הסמ"ע, ואומרים שמהש"ך משמע שאם נתן ספר חתום וצרור ועם קשר משונה הש"ך יתיר לו לפתוח ולקרוא וגם להעתיק, והסמ"ע אוסר. אבל כאשר נדייק בש"ך נראה שלא כן הוא אלא שגם הוא אוסר, אבל פלא עצום שכל האחרונים לא קוראים כך את פשט דברי הש"ך. אבל לפני כן נדון בסמ"ע עצמו: אם זה צרור וחתום לא יתיר לקרוא ולא להעתיק. ממה הספר יותר מתקלקל? כאן משמע שמהעתקה. אצל אדמו"ר הזקן זה אותו דבר בדיוק – ודאי לא כמו הש"ך, אולי כמו הסמ"ע. יש מי שסובר שהעתקה פחות מקלקלת. יש דבר שמאד נוגע לנו היום, שאף אחד לא לוקח בחשבון – הוזלה בערך הספר אם יש העתקות. למה שמישהו לא יקפיד על קריאה וכן על העתקה? כי יש לו ספר יחידאי, ואם מישהו יצלם את זה יוזיל את הערך, מקלקל עבורו את השוק. לא מבין למה אף אחד לא חושב על זה. זה תוספת לסברא שהעתקה זה יותר חמור – למה אדם לא יקפיד על קריאה וכן יקפיד על העתקה, כסברת הש"ך.

מה ההבדל בין קריאה להעתקה? קריאה זה 'סוד אישי' והעתקה זה 'סוד צבאי'. אתה קורא לעצמך, אבל העתקה זה בשביל לזכות את הרבים. נאמר בסגנון אחר: קריאה זה בעולם אחד – "וקרא זה אל זה", שני מלאכים או שתי נשמות שבערך באותו עולם. העתקה זה סוד עתיק – זה מעביר מעולם לעולם. כשת"ח קורא את הספר שלי – זה עדיין בתוך העולם שלי. אם מעתיק – הוציא לעולם אחר. זה לא מחויב, לדעתי, שלהעתיק זה יותר מסוכן לעצם הקלף של הספר מקריאה. להיפך, כתוב שמי שקורא בעיון – שלא למד אף פעם – זה מאד מסוכן לספר, מסיח דעת ויכול לקרוע בקלות, ואם מעתיק לכאורה לא מעמיק דעת אז אולי יותר שומר על הספר. זה לא פשוט, יש שלש אפשרויות מה חמור ממה. אצל הש"ך זה הכי פשיטא שלהעתיק זה יותר חמור (מצד הקלקול לספר) ועל זה מקפידים. אצל הסמ"ע זה גם אולי אותו דבר, כותב "כל שכן בהעתקתו", אך אין חילוק לדינא. כך זה אצל אדמו"ר הזקן.

מאיפה הסמ"ע הגיע לענין של קשר משונה? ממעות אצל חנוני. באופן שכלי, כמה דרגות של גילוי דעת אם אתה מקפיד יכולות להיות? א) יש נתינת רשות בפה מלא (זה פשיטא, לכן בכלל לא כתוב), ב) יש 'מן הסתם' – שאצל עם הארץ מסתמא מקפיד ואצל ת"ח מסתמא לא מקפיד על קריאה. ג) עשה מעשה שמשמע שמקפיד, כמו צרור. ד) גילוי דעת מפורש שמקפיד. זה י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. זה טוב בכלל להבין שאומדן דעת בני אדם מן הסתם אצל חז"ל זה בזעיר אנפין, המסמל את מדת (ומוחין של) כל אדם (מן הסתם). אמירה בפירוש שמותר – מלכות (המכונה רשות, ושם הרשות נתונה ["כבוד מלכים חקור דבר"], יש בחירה חפשית ושכר ועונש, שם המקום ללמוד-לקבל מכל הספירות העליונות ולהעתיק לעולם שלמטה, שהרי ממלכות העליון נעשה עתיק התחתון; והנה, במלכות דאין סוף שבו גליף גליפו בטהירו עילאה ושיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל נאמר "הכל צפוי והרשות נתונה", שם צופה ה' כביכול את הכל מראש אך הרשות נתונה ל[עיני כל] ישראל להסתכל שם, בעולם המלבוש של ה', ועי"ז להיות שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית, בקביעת המציאות בכל רגע, בסוד "אסתכל באורייתא [התורה הקדומה כפי שהיא בעולם המלבוש, סוד רלא שערים פנים ואחור, בחינת 'עוטה אור כשלמה'] וברא עלמא", בבחירה חפשית בין דעת ה' לרצון ה' כמבואר בכתר שם טוב עיי"ש). אומדן דעת – דעת דז"א, מדת כל אדם כנ"ל. 'כן' להשתמש בספר זה וה ("והנגלות לנו ולבנינו" ללמוד ולעשות) ו'לא' להשתמש זה יה ("הנסתרות להוי' אלהינו", ויש קפידא לגעת שמה – "במופלא ממך אל תדרוש" ו"כבוד אלהים הסתר דבר" ו"אין מוסרין וכו'"). מעשה שמשמעו שמקפיד זה בבינה, צריך להבין את הכוונה, להבין דבר מתוך דבר ובסוד "עשיה לעילא", ואמירה בפירוש שמקפיד (אמירה עזה – "החכמה תעוז לחכם" להיות "ואת צנועים חכמה", וד"ל) זה כאן בחכמה (בסיפור הנ"ל של אדמו"ר הזקן וכתבי הבעש"ט בחכמה היה חרם כו' אך בכתר, בנקודת הרעותא דלבא, היה ניחא ליה שבנו ימסור את הנפש להסתכל בכתבים, שם, בקוצו של י, הרשות נתונה ממלכות העליונה כנ"ל, וד"ל, והיינו שמי שהוא בן באמת – "בני אתה וגו'" [משיח] – צריך לבחור, במסירות נפש, ברצון אביו הפנימי והעצמי ביותר, בנקודת הרעותא דלבא שלו, אע"פ שבדיבורו המפורש, היוצא מנקודת החכמה הגלויה שלו, סוד "אורייתא מחכמה נפקת", הנו אוסר דבר מה בפירוש ובתוקף, הרי אין גניבת דעת גדולה מזו שגונבים את הדעת על מנת להגיע לרצון העליון, וכנ"ל בענין הבחירה בין הדעת לבין הרצון בתורת מורנו הבעל שם טוב).

[אם מסר עם קשר משונה – צריך לפתוח לטובת הספר או לא? זה בינה, צריך להבין. נראה שכן יצטרך לגלול אבל אסור לו לקרוא. אם יאמר בפירוש אל תגע בזה – אז שגם לא יגלול]. מיהו המרדכי סוף פרק המפקיד [המובא בציונים אות ל"ד] כתב, והביאו הב"י וד"מ [סעיף כ"ב] אהא דכתב דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו משום דהוה דומיא דמעות מותרין אצל חנוני כו', דמסיק אחר זה וכתב ז"ל, ואפשר הטעם משום דאמרינן במדרש משלי [ראה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקל"ט] (אל) [לא] יבוזו לגנב כי יגנוב כו' [משלי ו' ל'], שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו, עכ"ל. ולפי האי טעמא משמע דמותר אפילו ידעינן ביה דקפיד [עיקר הבקורת של הש"ך על הסמ"ע כאן על איך שמפרש את המרדכי. המג"א באו"ח יד כותב שהש"ך ודאי מפרש נכון את המרדכי, אבל מטעם אחר אין הלכה כמותו. החידוש של הש"ך כאן זה העתקה, שחמורה מקריאה, ואם לא מקפיד על קריאה אף על פי שמקפיד על העתקה מותר להעתיק.

בדרך אגב, למה מתאים לש"ך שהעתקה יותר חמור? הש"ך הוא בין גדולי המעתיקים. כל פעם הראש שלו הוא שפלוני פירשת לא נכון כי לא דייקת בלשון – לכן אני מעתיק בדיוק מה שהוא-הראשון כתב ונראה שזה לא כמו שפירשת. זה הראש שלו כל הזמן, שמעתיק אות באות כדי להוכיח שמישהו טעה בהבנת הראשון, וכך יעשה כאן לגבי הלבוש והמרדכי. בכלל, מי המעתיקים הגדולים? הבית יוסף, הוא המעתיק הכי גדול, וכתוב שכל מה שזכה שהלכה כמותו בזכות העתקות שלו. בחסידות המעתיק זה הצ"צ, ששמונה עשרה שנה ישב שלש שעות כל יום להעתיק כת"י של סבו, ואמר שבזכות זה זכה לכל מה שזכה. ההילולא של שניהם באותו יום, יג ניסן. אבל גם הש"ך הוא מעתיק גדול. החידוש הכי גדול אצל הש"ך, שגם יצירתי וחדשן גדול – עוקר הרים – וגם מעתיק. לכן אומרים שהיתה לו השבעת הקולמוס (= 1024 = לב בריבוע וכו', הוא זכה לזה על ידי הדיוק ב-1024 אותיות קריאת שמע, ודוק; השבעת = 777, כפולה של 7, 7 פעמים 111, והקולמוס = 247, כפולה של 13, 13 פעמים 19, 111 ועוד 19 = 130, 10 פעמים 13, ודוק).

עיקר החידוש בש"ך שהסמ"ע מפרש את "לא יבוזו" כטעם אחר לאותו דין, ואילו הש"ך אומר שזה לא טעם לדין של היתר הקריאה, אלא טעם נוסף שצריך בשביל החידוש של העתקה. לכן מדובר כאשר אין קפידא בקריאה, אז צריך את הפסוק בשביל לומר שאף על פי שיש קפידא בהעתקה מותר להעתיק.

נדמה בהשקפה ראשונה שהגר"א פוסק כש"ך ואדה"ז כסמ"ע, אבל זה נראה לא נכון.

חושבים שהש"ך חולק על כך שאם יודעים שמקפיד על הקריאה אסור, אבל הוא לא חולק על זה.]. מיהו מור"ם ז"ל השמיטו ואדרבה כתב ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, ומזה מוכח דס"ל דאם ידעינן דהוא קפיד דהוא אסור, גם המרדכי לא כתב אלא בלשון אפשר וק"ל. ובעיר שושן עירבב הדברים, דמתחילה כתב בלשון מור"ם ז"ל דודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, ואחר זה כתב דין כפייה אשאילת ספרים וכמ"ש מור"ם ז"ל, ואחר זה מסיק וכתב ז"ל, כדאיתא במדרש משלי (אל) [לא] יבוזו לגנב כי יגנוב, שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו, עכ"ל. ונראה לכאורה דמ"ש כדאיתא במדרש משלי כו', קאי אלפני פניו, דת"ח מותר להגיה, ומה שסיים וכתב (שלא) [מה ש]יתקלקלו, היינו מכח הלימוד והעתקה שהעתיק ולמד מתוכו, וא"כ דבריו סותרין זה את זה וכמו שכתבתי, וצ"ע:

הש"ך:

(לה) כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו - עיין בסמ"ע ס"ק מ"ה מיהו מור"ם ז"ל כו' ובע"ש ערבב הדברים כו' לפע"ד יפה כוון הע"ש וכוון לדעת מור"ם רבו [דיוק יפה, שמסתמא התלמיד ידייק ויכוון לדברי רבו] דודאי זה דוחק שיסבור מור"ם דלא כהמרדכי בלא טעם ובפרט שהביאו בד"מ בסתם אבל כשתדקדק במרדכי תרא' שכולם לדבר אחד נתכוונו וז"ל שם המפקיד ס"ת אצל חבירו גולל כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי' לפקדון וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן. ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן עכ"ל (וכה"ג מצאתי בתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאח' חבר והולך ושונה פרקו ואע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על כל מה שבידו שנא' ונמצא ישלם וגו' ואין שבעתים אלא ד"ת שנאמר אמרות י"י אמרות טהורות וגו' עכ"ל התוספתא) ולדעת הסמ"ע צריך לומר האי ושמא הטעם כו' טעמא אחרינא הוא וזה דוחק דהל"ל או שמא הטעם כו' ועוד דאם כן לטעם הראשון אמאי יהא מותר להעתיק ממנו וכי עולה על הדעת דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שיעתיק ממנו [זה סברא של הש"ך, שלא מסביר. אם אמרנו שה"מן הסתם" זה מוחין דז"א, ו, הוא סובר שאני לא יכול לומר שמן הסתם מרשה להעתיק, כי כנראה שלא חושבים על זה בכלל במוחין דז"א, וד"ל] ועוד דאם כן הוה ליה למימר נמי בטעם הראשון דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שילמוד בו ושיעתיקו ולמה לא כתב רק שילמוד בו ועוד דכיון דכבר כתב טעם לדבר לאיזה צורך כתב טעם אחר בל' ושמא כו' אלא ודאי כך הוא המשך דברי המרדכי המפקיד ספר תורה כו' ולא יקרא בו לכתחילה והטעם שמקלקלו בקריאתו ואם הוא חבר ותלמיד חכם מותר לקרות ולהעתיק ממנו שלא ברשות ואע"ג שמקלקלו לפי שכשהפקידו אצלו היה יודע שהוא חבר וילמוד בו והשתא קשיא ליה נהי דטעמא דאדעתא דהכי הפקידו אצלו מהני דמותר ללמוד ממנו אע"פ שמקלקלו מכ"מ אמאי מותר להעתיק ממנו הא ודאי אדעתא דהכי לא הפקידו אצלו שיעתיק ממנו לכך קאמר ושמא הטעם משום דאי' במדרש כו' אלמא שמותר לגנוב ד"ת ולהעתיקן א"כ אפילו קפיד בודאי מותר להעתיקן ואע"ג שמקלקלן במה שמעתיק מכ"מ אדעתא דהכי הפקיד אצלו שילמוד בו ואינו מקפיד על הקלקול א"כ תרווייהו צריכי טעם דאדעתא דהכי הפקידו אצלו צריך דמותר להשתמש בו אע"פ שמקלקלו קצת וטעם דלא יבוזו לגנב צריך דאף ע"ג דמסתמא מקפיד בהכי [כי יותר מקלקל] מותר וזה דעת מור"ם שמתחלה כתב שמותר לקרות ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו כלומר שמטעם זה מותר לקרות ולהעתיק אע"פ שמקלקלו ואח"כ כתב שיכולים ב"ד לכוף להשאיל ספריו ובכלל זה ג"כ שמותר להעתיק אפילו חבירו מקפיד על ההעתקה מטעם דלא יבוזו לגנב וכמ"ש העיר שושן וכן נ"ל עיקר ודוק:

הפלא הוא שאף אחד לא למד פשט בתוך הש"ך, כנ"ל. מי שנזהר – כמו האליהו-רבה – רק מפנה לש"ך, בלי להגיד בפירוש שמתיר הכל.

וביאור הגר"א:

[מו] וה"מ כו' כי כו'. כנ"ל ס"ז במעות דחילוק בין שולחני לבע"ה מיהו דוקא בשאין מקפיד כמש"ש דוקא מותרין כו' וז"ש כי ודאי כו' אבל בידוע שמקפיד אסור מיהו במקום ביטול תורה מותר בכ"ע [גם כשמקפיד על הקריאה. אם אני אומר שבטול תורה הולך על ספר שלא מצוי בכלל, זה כבר הרא"ש, ואומר שכל ת"ח כמו הבית דין. אבל הוא אומר שזה המרדכי, ולרא"ש מתייחס בהגהה הבאה, אז הוא יותר מיקל – יותר תוהי – מהש"ך] כמש"ו וכן אמר במרדכי שם ואיתא במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן ובתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאחר חבר כו':

[מז] ובמקום כו'. כמ"ש בפ"ד דכתובות עשה צדקה כו' זה הכותב ספרים כו' ואמרי' שם דכופין על הצדקה [אז זה לא 'לא יבוזו לגנב', וממילא הוא לא סובר כש"ך].

ובשו"ע אדה"ז הלכות מציאה ופקדון:

כו. וכשם שאסור ללמוד כך אסור להעתיק אפילו אות אחת. במה דברים אמורים באבדה או בפקדון שהופקד אצל עם הארץ אבל אם הופקדו ספרים אצל תלמיד חכם יש מתירים ללמוד ולהעתיק מהם אם אין לו כיוצא בהם לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד תלמיד חכם וילמוד ויעתיק מהם [לא מחלק, כמו שמחלק הש"ך] ועל דעת כן הפקידו אצלו מן הסתם. אבל אם ידוע שהוא מקפיד על זה אסור.

רוצים להגיד שהוא סובר כסמ"ע ולא כש"ך. קודם כל, יש כלל גדול בשו"ע אדה"ז, בפרט בחו"מ, שמביא רק דברים שכיחים ולא יוצאים מהכלל. לכן, לעניות דעתי יש כאן שלשה דינים חלוקים. גם כדי להצדיק את סיפורי אדה"ז בעצמו. כשאין הספר מצוי כלל – כשיש בטול תורה גמור (ראה ערוך השלחן, שמשתמש בלשון זה, "בטול תורה" [תורה = יג פעמים בטול כנודע, נמצא שבטול תורה = די (שאמר לעולמו די) פעמים בטול, ובדרך מליצה על זה נאמר בת, ר"ת בטול תורה, תחלה סימן יפה לבנים שבמקום בטול תורה מוסרים את נפשם לגנוב דברי תורה היקרים מפז, ודוק], לדין זה של הרא"ש ולא כמו שהגר"א משתמש בו לדין של המרדכי כנ"ל) – על זה לא דובר כאן בשו"ע אדה"ז בכלל, אינו מביא את הדין הכתוב בפירוש ברמ"א בשם הרא"ש שבית דין כופין כו'. הוא מדבר ליהודים פשוטים, מסביר רק מה אסור (שת"ח ילמד ש"ך, ילמד ביאור הגר"א – שאדה"ז אמר שכל פוסק צריך בבית, גם אם לא פוסקים כמותו). כלומר, לא חולק על הדין היוצא מהש"ך בענין העתקה כשבי"ד כופין על הקריאה (כאשר אין הספר מצוי כלל), אבל כן חולק על עיקר כוונת וחידושו של הש"ך כאשר אין לך את הספר בבית (אבל יתכן שנמצא אצל השכן ואפשר לשאול ממנו, אינו בגדר "אינו מצוי כלל") והמפקיד אינו מקפיד על קריאה אבל כן מקפיד על העתקה. אי אפשר להוכיח מדברי אדה"ז שבמקום שיש בטול תורה גמור לא סובר את הדין הנלמד בחז"ל מהפסוק "לא יבוזו לגנב כי יגנוב", ואדרבה, פשוט אצלי שמסכים לזה (וכל זה לא כמו שכתב מחבר אחד בן זמננו).

לגבי זכויות יוצרים. אפילו אם קוראים את ההסכמות של פעם, רואים שכל הבעיה זה להזיק למי שהשקיע כסף בהדפסה. בתניא – לחמש שנים.

לכאורה תורה זה הפקר לכולם .ראינו קודם שהפסיקתא זוטרתא הביאה את מאמר חז"ל מה דאמרי אינשי "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" – הכוונה שגונב את שלו (כמבואר בגמרא ברכות שם). בן בג בג סובר שזה דאורייתא (שבור את שיניו וקח בגלוי, אל תבוא עליו כגנב בסתר). רש"י שם מפרש-מתרגם את המאמר כך: "הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה" = תריג, זה גם רמז שהדבר הזה כולל את כל התורה כולה (גם את שסה מצות ל"ת כנ"ל וגם את רמח מ"ע; רמח = "לא יבוזו לגנב כי יגנוב"!). אם מחברים ללשון הגמרא "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים", זה עולה יחד ג"פ תענוג (חדוה בריבוע). איך מפרשים "לא יבוזו לגנב כי יגנוב"? בעומק, הענין של לגנוב דברי תורה – גם בהיכי תימצי שאני מסתכל ומעתיק מאחורי הגב – יש לו דין של הגונב את שלו. הרמב"ם לא פוסק שזה איסור דאורייתא – בכלל לא מביא את זה – אבל הרבה ראשונים מביאים אותו ופוסקים שזה איסור תורה. עכ"פ, המושג שמותר לגנוב דברי תורה זה בעומק לגנוב את שלך (כשאין ברירה). הרי נאמר "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב", שלפי תורת הבעל שם טוב על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" נפשו ממש נמצאת בתוך הדבר שהוא רעב אליו, וד"ל. בגניבות החסידיות זה מסירות נפש על חסידות, כמו שהסברנו שזה 'סוד צבאי' שאדם מוכן לוותר על עוה"ז ועוה"ב בשביל טובת הפרט וכ"ש בשביל טובת הכלל. מי שמוסר את הנפש על טובת הכלל, קודם כל כי זה שלו. עובדה שהוא מוכן למסור את הנפש, כאחת הסברות ב"כל דאלים גבר", שבדבר שהוא שלו הוא מוסר את נפשו ביותר. זה הסימן של מי שראוי להיות פרנס על הציבור. מי שיש לו מסירות נפש, כי זה גונב את שלו (ונוהג במדת החסידות "שלי – שלך"), ויש לו את הטעם המיוחד בזה.

השאלה המעשית זה איך מקיימים את זה בפועל ממש היום. יש לנו אחד שיושב בירושלים, שילה אופן, ש'גונב' דברים מתוקים משנים עברו. היום להוריד קלטת שהולכת לאיבוד זה סוג של גניבה. [מה צריך לגנוב היום? יש, אם אין מה לגנוב אין מה למלוך].

המעשה הוא העיקר היה שאם גונבים על מנת לזכות את הרבים – גונבים "סודות צבאיים" ומפיצים – נעשים בסוף פרנס על הציבור. העיקר הוא 'לגנוב' דברי תורה ולהפיץ – כל מה שאנחנו מפרסמים דברים שלנו זה דברים שבאו לנו בגנבה... – עד שזוכים לגנוב את ליבו של אבינו שבשמים, לב בית דין ולב כל ישראל, ולהביא לכך שאבשלום דקדושה ימלוך (שעל כן לומדים מסכת סנהדרין בגימטריא אבשלום; במ"א מוסבר שסנהדרין היינו שנאת הידורים חיצוניים, רק לזכות לסוד הדר [מהיטבאל ופעו] של הקדושה, סוד גנבת דברי תורה המזכה את האדם להתמנות פרנס על הצבור כנ"ל).

זה שגניבה זה דעת – הדעת של כלל ישראל זה משה רבינו. יש את המאמר המפורסם שלגוי הבקי בחכמת הפרצוף נדמה שמשה הוא קוביוסטוס – גונב נפשות (לפי אחד הפירושים). גם זה שחשדו אותו באשת איש, זה גם "מים גנובים ימתקו". אנחנו צריכים להיות גונבי נפשות למעליותא, שייך ל"מעשה הוא העיקר" בסוף, ובכך לגלות את הניצוץ הזה של משה רבינו. איך הוא גונב נפשות? בכך שגונב את הדעת. זה ממש נעוץ סופן בתחילתן. הוא לא ממש לוקח אותו ומוכר אותו, אלא גונב את הנפש, גונב את הדעת לגמרי, כי הוא הדעת הכללית של כל ישראל. אם רבי עושה מישהו חסיד הוא גנב אותו יותר מכל גנב שגנב את גופו – הוא גונב את נפשו-דעתו לחלוטין. לכן החסיד חוגג את יום בואו לרבי כיום הולדת, כי הנפש הקודמת התבטלה ברגע שהרבי גנב אותו.

ט. רמזים, תוספות והשלמות

כמה רמזים לסיום: יש גזל וגנבה. גזל זה חמס. כתוב שגזל ר"ת גם זו לטובה וגם זו לטובה = חמס (רק ה-מ שבתוך חמס = גזל). גזל = מ, גנבה = ס. כל פעם שיש סוד של מס בקבלה, ה-מ זה הנהי"מ וה-ס זה כח"ב-חג"ת, ה-מ זה הקטנות וה-ס זה הגדלות, מתאים למה שאמרנו קודם. גוג ומגוג – גוג זה גזל וגנבה.

קודם ראינו את הקשר בין גנבה ל(סימן) אבדה. גנבה = ה (תשלומי ה) פעמים אבדה = אבדה 'פנים ואחור': א אב אבד אבדה אבדה בדה דה ה. הכאת אותיות אבדה = מ = גזל כנ"ל (ברמב"ם הלכות גזלה ואבדה ביחד). שתי המצות ל"ת כפי שהן כתובות בתורה: "לא תגנבו" "לא תגזל" = 963 = אבדה במילוי – אלף בית דלת הא! 963 = "וירא אלהים את האור כי טוב" לגונזו לצדיקים לעתיד לבא שיגנבו אותו ("חיש בז" = גנב גנז). רק "לא תגנבו" = יה הוי' פעמים אבדה.

ארבע אותיות אבדה הן כנגד קרן כפל ארבע ("ארבע צאן תחת השה") חמשה ("חמשה בקר תחת השור"), הכל = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!

כאשר מחברים "לא תגנב" (נפש) דעשרת הדברות ל"לא תגנבו" "לא תגזל" דפרשת קדשים יעלה הכל ז פעמים אור, גילוי "אור שבעת הימים" דלעתיד לבוא.

בלשון הרמב"ם גנבה היא "בסתר" ואילו גזל הוא "בחזקה". בסתר (סוד יה שבשם כנ"ל) בחזקה (סוד וה שבשם) = 784 = כח בריבוע = "פעלת צדיק [לחיים]", היינו הלומת זה של פעולת צדיק, וד"ל.

בהעתקה יש הון עתק. "ויעתק משם... עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" – כל הרחבות בזכות העתקה. יש ענין שאנחנו לא מדברים עליו ולא מדגישים אותו (כי לא כל כך מקיימים אותו לדאבוננו) – יש ערך גדול ללימוד בעל פה (גם בחינוך ילדים וגם למבוגרים). אבל יש דבר – שהרבה עשו – שבשביל להתחבר לתניא פשוט תעתיק אותו. יש קנין בהעתקה.

נעשה הפסקה לערבית.

עוד כמה דברים קצרים לסיום:

משהו שלא נמצא בדפים האלה, בערוך השלחן: "המפקיד ס"ת אצל חברו גוללו פעם בי"ב חדש אע"ג שבמציאה גוללו פעם בשלשים יום [אמרנו שאדה"ז פוסק שגם בפקדון גוללו פעם אחת בשלשים יום כמו במציאה, וכמובא דעה זו, שהיא דעת הטור, בהמשך דברי הערוך השלחן]... ואם בשעת גלילתו פותחו וקורא בו מותר אבל לא יפתח בגלל עצמו וה"ה בשאר ספרים ואם פתח... שלח יד... וכמו שאסור לקרוא כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת כי בהעתקתו משתמש בו, ודווקא כשהנפקד אינו ת"ח אבל אם הוא ת"ח ואין לו ספר כזה מותר לקרוא ולהעתיק כי ודאי אדעתא דהכי... כמו מעות אצל שולחני. ובמקום בטול תורה [כאן בגדר "בטול תורה" הוא מתיחס לדין הרא"ש, לא כמו "בטול תורה" שבפירוש הגר"א המתיחס לדין שיוצא מהמרדכי, וכנ"ל שבמקום בטול תורה זה מסכים גם אדה"ז שכופין כו' ושמותר גם להעתיק] שאין ספרים אחרים וכו'... וכן מותר מטעם זה להעתיק אף שהבעלים מקפידים וכתיב 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב' זה שגונב ד"ת ומעתיקן ובכגון זה כופין על מדת סדום ["שלי שלי ושלך שלך" ואיני מרשה לך לקרוא או להעתיק את הספר-החכמה שלי]. ובימינו שהספרים מצויים בדפוס לא שייך זאת [צודק רק על מה שבאמת בדפוס] ומכל מקום עני ת"ח שאין לו במה ללמוד ובעל הספר אינו רוצה להשאיל לו ספריו גדול עוונו מנשוא ויכולין בית דין לכופו וגם בזה"ז יש דין ת"ח בזה [יש הרבה דברים שהיום אין דין ת"ח, והוא אומר שבזה יש]".

נקרא את המגן אברהם:

מגן אברהם סימן יד ס"ק י

דחיישינן - שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרען מרוב תשמישו עכ"ל נ"י. ומשמע מזה דאפי' באקראי אסור ללמוד מהם ואע"ג דבסי' תל"ז ס"ד אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' אפי' בחסרון כיס, שאני התם דדבר מועט הוא וע' בח"מ סי' רצ"ב סעיף כ' בהג"ה ובסמ"ע שם אפי' הפקיד ספרים אצל ת"ח אסור ללמוד הימנו אי ידעי' דהמפקיד מקפיד ע"ז, והש"ך שם חולק עליו וכתב דשרי ודבריו נראים בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת וע בח"מ סי' ע"ב ס"א וסי' קס"ג ס"ו ובי"ד סי' קע"ב ס"א, עכ"ל.

זה דוגמה לאחרון הכי חשוב שלכאורה לא דייק בדברי הש"ך כפי שעשינו לעיל מתוך הקריאה בו (גם אנחנו הלכנו בדרכו של הש"ך הנ"ל להעתיקו ולהתבונן בו, מה בדיוק הוא אומר).

ט"ז אורח חיים סימן יד ס"ק ז

אסור ללמוד וכו'. - בח"מ סי' ע"ב נתבאר בדברינו בס"ד היתר בת"ח שהפקידו בידו ספרים ללמוד מהם וכמ"ש רמ"א שם סי' רצ"ב ונ"ל דה"ה במשכן אצל ת"ח דחד טעמא הוא וכ"כ שם טעמא דמלתא:

על זה אדה"ז חולק (עיי"ש).

משנה ברורה סימן יד ס"ק טז

(טז) בלא דעתו - אפילו [כה] באקראי בעלמא דחיישינן שמא יקרא בהן הרבה עד שיתקרעו מרוב המשמוש. והעולם נוהגין כשמוצאין סידור תפלה או מחזור בבהכ"נ שלוקחין אותו כדי להתפלל בו וא"י היתר לזה דמ"ש סידור מספרים [פמ"ג]:

זה משהו למעשה. על מנת להצדיק את המנהג (כדרכו של רבינו הרמ"א בכל מקום) אולי יש לומר, בדרך אפשר, שתפלה בזמנה זה כמו בטול תורה, כמו במקום שאין ספר זה מצוי כלל. התחילו להתפלל ואין לי סידור, בפרט בימים נוראים, אז איני יכול להתפלל עם הצבור. זה אכן יוצא מהכלל ביחס למה שלמדנו לעיל, שאף על פי שיש הרבה סידורים ומחזורים בעולם, אבל ברגע זה שהש"צ התחיל להתפלל בשבילי סידור או מחזור זה הוא בגדר בטול תורה או בטול תפלה גמור, כאילו לא מצוי בכלל.

עד כאן כמה נקודות כאן.

השלמות (אחרי השיעור ולמחרת):

א. ענין כללי שקשור לפרשה. לכאורה מכל הסיפור של יוסף ואחיו שקוראים כעת בתורה יש קושיא גדולה – רואים שיוסף הוא מאד חכם ומצליח בצורה פלאית – לאו דווקא בכח רוחני על-טבעי, אלא פשוט מוצלח – לרמות את אחיו, לדבר איתם קשות ולגנוב את דעתם פעם אחר פעם (צ"ע אם זה נקרא גניבת דעת ע"פ הגדרת אדה"ז – פעולה כדי שיחזיקו לו טובה בחנם – כי זה לא בדיוק ע"מ שיחזיקו לא טובה, אך עכ"פ על פי לשון הבריות זה ודאי גניבת דעת, אלא שאולי לא מהסוג האסור עפ"י פשט, אך ראה לעיל בתוספת הגדרת גניבת דעת של בעל החסדי דוד על התוספתא, והיינו שיוכל להמשיך לרמות להבא, ואצל יוסף ודאי שכל שלב של גניבת דעת אחיו גרר אחריו את השלב הבא, זה היה עיקר חכמתו ב'משחק' הזה, ודוק). כנראה ש"אלה תולדות יעקב יוסף", אחרי שאביו מתמחה בגניבה (מכח רחל אשתו, ה"משמשנית", כנ"ל) הוא ירש את זה בגדול, הרבה יותר מאביו. זה שהוא כל כך מצליח בכל הסיפור המופלא הזה של גניבת דעת האחים זה לא כל כך פלא כמו התמימות המופלאה – ה'נגנביות' – של האחים. אם מדברים על ה'נגנביות' של הקב"ה, אז לפי הפשט הוא יודע אבל נותן את עצמו, אבל כאן הם לא נותנים את עצמם במודע בכלל, רק 'נגנבים' בצורה מופלאה. אפילו ילד יכול לשאול – אחרי כל כך הרבה רמזים הם לא מבינים? שמכיר אותם בשמות, ומתענין, ואומר "את האלהים אני ירא". זה כאילו שהם ירשו את כל התמימות של יעקב והוא את כל הערמה. בסוף יהודה, שהוא כנראה הכי תמים מכולם (גם תמר סדרה אותו; יהודה לשון הוד שפנימיותו תמימות), בסוף הוא מוכן גם למסור את הנפש (מי הוא יהודי, על שם יהודה, זה הכופר בע"ז, עד כדי נכונות למסור את הנפש ממש). זה הולך ביחד – זה גם תיקון ההוד. עוד השלמה לגבי נו"ה שהם 4 ו-5 – 4 זה נרנ"ח ו-5 זה נרנח"י (כנ"ל). מי שגונב שור פגם גם ביחידה. גם כאן, התמימות של ההוד, של יהודה, זה מגיע עד מס"נ, עד היחידה שבנפש. לכן בסוף "עד דוד הגדיל" – זה עולה יותר גבוה. הווארט היה שכמדומני שמה ששמר עליהם תמימים זה שכל הזמן הסתובב להם בראש "אבל אשמים אנחנו" שמכרנו את אחינו – מתוך רגש נחיתות ואשמה אתה לא נרמז. מרוב שבעל תשובה מתחרט על מעשיו ונעשה נעבעך הוא מאבד קצת חוש שכלי ונעשה תם, לכן כל הגז'ע מתלבשים עליו. מאז עמדי על דעתי זה אחד הדברים שהכי מקפיצים ומחממים אותי. בגלל שהוא בעל תשובה הוא נעשה תם, כי מתחרט, ואפשר לרמות אותו. באמת יוסף עמד בנסיון עם אשת פוטיפר, אז הוא יכול לנחש וכו' ובכיף מסובב את האחים סביב האצבע הקטנה שלו. והם "יהב תמימות לתמימים" (ע"ד חכמה לחכמים) – יש להם בסיס של תמימות, אבל זה שהם בעמדה של אשמים גרם לכך שלא יתפסו מה קורה. גם בסוף, הוא הוא הדבר, שאחד כזה או נעשה עבד (כמו שאומר שכולנו עבדים), נעשה גארנישט, או שהוא מתקומם. מה שנשאר כשאלה זה איך הצדיק האמת (שכולו בחינת "מדבר שקר תרחק") מרשה לעצמו לגנוב את הדעת. הפשט שתמיד אומרים הוא שיוסף עשה זאת כדי לתקן את אחיו, אבל זה בלי לקחת בחשבון את חומרת הנושא של גניבת דעת. עכשיו שלמדנו כמה זה חמור אז עדיין לא מתיישב וצריך לפרש את זה לפי דברי הבעל שם טוב בתחלת כתר שם טוב, שמותר לרופא מומחה לרפאות על ידי סם המות. יש גם מפרשים שעשה זאת כדי להווכח בעצמו שהם מתחרטים (לצורכו) – צריך לומר שזה שהוא מוציא את זה מהם זה מחליט את זה אצלם עוד יותר (כלומר, שזה לא רק תועלת שלו שהוא ידע, אלא גם תועלת שלהם). בסוף כשיעקב נפטר הם לא בטוחים שהוא שלם איתם (מתוך סימנים חיצוניים, לפי כח המדמה שלהם), וחושבים הכל היה משחק משום כיבוד אב. אפשר לומר שזה היה בגלל הדרך שבחר בה – אם מיד היה מתוודע אליהם וכו' בתמימות וכנות (בוכה ומבטיח שאינו מקפיד אליהם, הם יכולים לעיין ואף להעתיק את כל הספריה שלו) אז היו בטוחים שהוא שלם בלי שום צל של ספק (משום שהוא נוהג אתם בפשיטות, בלי חכמות, כמדתם הם). מה שהשניא אותו עליהם מתחילה היה שהוא נוהג אחרת מהם, שהוא מתחכם וחולק וכו'. כמו רבי מאיר שלא עמדו חכמים, חבריו כאחיו, על סוף דעתו (עד שלבסוף הוצא מבית המדרש ו'זכה' לכינוי "אחרים"). גם כאן, כמה שהסיפור מוצלח וכל העלילה ובסוף הגילוי – שמדמה למעמד הר סיני (שגם בו היתה רמאות כפי שלמדנו היום) – הם לא בטוחים שהוא באמת שלם איתם. צריך לומר שמיעקב והלאה הסיפור בספר הישר סביב גנבות. יעקב נשבע ללבן שלא גנב, "גנבתי יום ובנבתי לילה"", ומשם – מתחלת פרשת "ויצא" – הכל זה גניבות. גונב ונגנב – בנישואי לאה הוא נגנב, ואצל רחל הוא גונב. עד כאן התוספת של הפרשה.

כמו שאמרנו יש פה ענין שהוא רוצה לתקן אותם, גם בעולם האצילות וגם כאן למטה.

ב. הזכרנו בגמרא כתוב שאפשר ללמוד גניבה מריבית ואונאה, וצריך "לא תגנובו" – "למיקט". יש כמה פירושים בזה. הפירוש הפשוט שגונב כדי לצער את חברו אף שיחזיר לו. עוד פירוש, בשאילתות, שלא סתם לצער אלא רואה שחברו לא זהיר בחפציו אז לוקח את זה כדי לחנך אותו שיזהר הלאה. הרמב"ם אומר שזה דרך שחוק (כנראה זו הכוונה, כי אין אצלו פירוש אחר ל"למיקט"), ואצלו זה דרבנן – זה הלח"מ הראשון בהלכות גניבה עיי"ש. יש כאן איזה הכנעה-הבדלה-המתקה ב"למיקט": סתם לצער – הכנעה. לחנך – הבדלה. לצחוק – המתקה. הלשון "על מנת למיקט" = למיקט במילוי. למיקט במספר קדמי = ה"פ למיקט (היינו שזה הערך הממוצע של כל אות במספר קדמי). יש בחז"ל פעמיים "על מנת למיקט": "שותק על מנת למיקט" (לצער, אולי מתוך רצון לחנך, את אשתו לא להפר את נדרה מיד) ו"'לא תגנבו' על מנת למיקט". ברור שבחינת "שותק כו'" הוא בחינת חש ("עת לחשות", לשתוק), הכנעה (שמא מתוך רצון לחנך להבא לא לנדור עוד היינו שיתכן שתמצא בכוונת החש המודעת בחינת ה"מל" הראשון, מלשון ברית מילה, בחינת הבדלה, ודוק) ושייך (בקדושה) ל"שמאל דוחה" (הנאמר גם בנוגע לאשה), ומכאן רמז (רחוק כמובן, בדרך הדרוש והסוד, שהרי בדרך הפשט ראוי להקיש בין שני ה"על מנת למיקט", ללמוד אחד מהשני, ללא התחכמות שהם שתי בחינות ב"על מנת למיקט" המשלימות אחת את השניה, ודוק שגם כאן טמון כלל גדול בדרך הלימוד שלנו) ש"'לא תגנבו' על מנת למיקט" שייך ל"דרך שחוק" של הרמב"ם, בחינת המתקה כנ"ל.

ג. יש מנחת חינוך מצוה רכד – להסוברים (שלא כרמב"ם) גזל גוי מדרבנן, שהתורה הפקירה ממונם, יש לומר שאף על פי כן גניבת גוי דאורייתא. הרמב"ם עושה מ"למיקט" דרבנן, אך הפשט בגמרא שזה דאורייתא. גוי אינו מצווה באיסור לגנוב את שלו או "על מנת למיקט", אבל אנחנו כן אסורים בכך וזה עיקר האיסור, והסברא לאיסור דאורייתא זה "שלא ילמד מדה זו" (כך מסביר המנחת חינוך עיי"ש). אז זה אסור גם ביחס לגוי (לא בגלל הגוי אלא בגלל היהודי). זה מאד מחזק את הענין הזה שגנבה זה ענין שכלי וכללי וחינוכי – מי שטועם את הטעם הזה שלא בקדושה זה קלקול עצום בנפש.

ד. באדמו"ר הזקן יש "הלכות גניבה וגזילה" בלי לחלק, כי בזה"ז אין כפל (לעומת הרמב"ם – "הלכות גניבה" ו"הלכות גזילה ואבידה"), ויש "הלכות מציאה [אבדה] ופקדון". אבדה פקדון גם ר"ת אף. פקדון = 20 פעמים אבדה. אבדה פקדון = 21 פעמים 12 = יברכך.

ה. גנבת דעת = 929 = רבן יוחנן בן זכאי רבי מאיר, וד"ל. 929 הוא המספר הראשוני ה"[על מנת ל]מיקט" (עד 929 יש 770 מספרים מורכבים). יש שני פסוקים בתהלים שעולים כל אחד גנבת דעת: "מהלל אקרא הוי' ומן איבי אושע", "מהלל" לשון מעורב בסיגים, על דרך אמירת "נעשה ונשמע" הנ"ל, ואף על פי כן ה' נגנב לקריאתי "ומן איבי אושע", ודוק. "חננו הוי' חננו כי רב שבענו בוז", "חננו" כאשר קוראים אלים באמת ו"חננו" כאשר אין קוראים אלים באמת, "בוז" סוד גנוב גנוז כנ"ל (והוא תיקון ה"שבענו בוז" של הקליפה, צריך לגנוב את האור הגנוז בתורה ועל ידי זה לזכות לחנינה מאת הוי', מוחלין לו על כל עונותיו [שהרי הוא נושא את מהיטבאל לאשה] ומבית האסורים יצא למלוך, בחינת יוסף, בחינת השה שבו מתבזה הגנב כנ"ל; יש גם בוז בדילוג אותיות: "שבענו בוז"; "שבענו" = חתך, השם הקדוש היוצא מס"ת "פותח את ידך" כדלהלן = "ומשביע" כנודע, או לשבוע רצון או לשבוע בוז, ר"ת "רב שבענו" ועולה חוה בריבוע וכו', וד"ל). בלעומת זה, גנבת דעת עולה רוח שטות, שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (הנאמר בפרט לגבי אשת איש, מים גנובים ימתקו כנ"ל), עוד סימן שאיסור גנבת דעת היא כלל כל התורה כולה. על גנבת דעת של הקדושה, לגנוב דברי תורה (שבזה טמון סוד הגאולה והתגלותו של משל המשיח) נאמר (על ידי הלל, בחינת "מהלל אקרא הוי'" הנ"ל) "אם לא עכשו אימתי", חושבנא דדין כחושבנא דדין. ה' עתיד לכרות עמנו "ברית חדשה" בזכות גנבת דעת דקדושה (בכל התנ"ך כולו יש ברית חדשה פרקים, וד"ל). בזכות גנבת דעת דקדושה – "[ברוך אתה הוי'] מצמיח קרן ישועה", תיקון קרן השור הנ"ל (קרן השור = בית המקדש = [סידור, העומד לגנבה ביותר כנ"ל] תהלת הוי', לשון "מהלל אקרא הוי'" הנ"ל, וד"ל). והוא עולה "ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי'", "ויעבר" לשון עבירה, "על פניו", על פנימיותו, "ויקרא" מתעטף בטלית כשליח צבור (שלא יראו בדיוק מי הוא ומה יש לו בלב כו'), "הוי'" ראשון למי שהכל גלוי וידוע לפניו אך הוי' שני (לאחר הפסיק טעמא, סוד הצמצום הרצוני אצלו יתברך, עושה את עצמו כאילו אינו יודע את הכל, כל מחשבות האדם, באמת לאמתו) למי שנגנב על ידינו (סוד "אפתנו בשופר" בראש השנה = קרן השור, וד"ל). והוא סוד כוונת "פותח את ידך" שצריך לכוון בתפלה, "ומשביע לכל חי רצון", לכל מי שיש בו קצת חיות בתפלה שלו (ואע"פ שבהמשך נאמר "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת" דווקא, היינו באמת אף על פי שאינו באמת לאמתו לגמרי, וכנ"ל בענין אמירת נעשה ונשמע, ועוד, ועיקר, לשם מה צריך לומר "לכל קראיו", יאמר "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת" ותו לא, אלא לומר שיש כאן שתי בחינות, "לכל קראיו" אף על פי שאינו קורא באמת, אך "לכל אשר יקראוהו באמת" שיש כאן שאיפה לקרוא באמת, ויודע מחשבות ה', על דרך רצון לרצון עד עשרים דרגות של רצון לרצון לרצון כו' כידוע בשם היהודי הקדוש, ובכך ה' מבחין בין דור המסבר לדור הפלגה כנ"ל, ודוק).

ו. "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", והרמז: "פרנס על הצבור" = אני פעמים אחד (793, מספר ה"מגן דוד" האבדה [סוד נבואת משה רבינו ב"זה הדבר אשר צוה הוי'"], סוד "שארית החדש", עיקר סוד העיבור, "ויעבר" הנ"ל, שאותו צריך לגנוב החד בדרא).

ז. דברי אגדה מושכים את הלב להכיר ולהדבק במי שאמר והיה העולם. אגדה ר"ת אני גונב דעת הבריות, אין מוסרין רזי תורה (היינו מסכימים בלב בית דין העליון ונותנים לדברי תורה להיגנב, הבא להיטהר, לגנוב מטהירו עילאה את סוד הרלא שערים, עולם המלבוש כנ"ל, מסייעין לו) אלא למי שלבו דואג בקרבו, דאגה אותיות אגדה. דאגה בלב איש = דאגה משה = משיח.

ח. בלשון חז"ל הנ"ל: "המעוול במדות והמשקר במשקלות", עול במדה ושקר (עיקר איסור הכל כנ"ל) במשקל (משקל = "יהי אור ויהי אור" = "נעשה אדם", י"פ יחוד [שילוב] הוי' אהיה, כמבואר בכתבי האריז"ל בשער האונאה, השייך לעניננו, עיי"ש; שקל מתחלף בשקר ע"י חילוף אותיות למנר, ודוק, שקל הקדש = צדיק יסוד עולם = יודע ספר = חסיד שמח = יהודי פשוט, שבשוויון זה אסור לשקר!), עול מדה שקר משקל = 1225 = לה בריבוע = מט (ז בריבוע = מדה) במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", כאשר הנקודה האמצעית שלו היא תריג, כללות כל מצות התורה (= הוי' אלהי ישראל = משה רבינו כו' כנודע).