ז. שבעה לימודים מגנב

עכשיו ר' זושא (לוח "היום יום" ג' אייר):

כל המדות, אף גם המדות הלא טובות, או גם רעות על פי תוארם ושמותיהם, אפשר להשתמש בהם לעבודת ה' ע"פ התורה. וכמו שהרה"צ ר' משולם זוסיא זצ"ל מהאניפאליא למד כמה דרכים בדרכי העבודה מגנב: א) הצנע לכת ב) מעמיד עצמו בסכנה ג) דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול ד) עמל בטרחא גדולה ה) זריזות ו) בוטח ומקוה ז) אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים.

אחד מהדברים שלומד מגנב זה "מעמיד עצמו בסכנה" (אצלנו כנגד הגבורה) – העונש הכי חמור, אבל איפה מעמיד עצמו בסכנה הכי גדולה? זה כנגד הגבורה. יש שיטה בשבעת הגנבים שכוללת הבא במחתרת – שהוא מסתכן – אבל בפשט זה לא כתוב כאן במכילתא ותוספתא כנ"ל. הדין של "הגונב את הקסוה" – זה גניבת הקדש – הוא "קנאין פוגעין בו" (ואם לא הרגוהו יש מחלוקת ראשונים אם חייב מיתה בידי שמים). זה "המעמיד עצמו בסכנה". בתוך אותו סוג, של גונב איסורי הנאה, יש עוד דברים חוץ מהקדשות, ואחד זה לגנוב עבד – לגנוב עבד כנעני זה די מסוכן, הוא עבד שבהפקרותא ניחא ליה (יכול להרביץ לך). באמת זה הכי דומה לגניבת נפש, רק בגלל שהוא עבד או שפחה זה לא דין גונב נפש. גם בגניבת שטרות יש בעיה איך להפטר מהם, איך לגבות את זה בלי להתפס. גם בשטרות וגם בקרקעות יש הוכחה מיניה וביה שהוא גנב. כלומר, יש בכולם ממד של סיכון מיוחד.

יש מאמר חז"ל "ד' וה' ולא ג' וד'" – שבהקדש גם אם טבח ומכר לא משלם ד' וה' כי אין כפל. יש דיוק שמדלגים על ג'. צריך להבין את המתמטיקה כאן. יצאה סדרה שסימנה אבדה – דינים אלו שייכים גם לאבדה (גנבה מתחילה מגנבת דעת, ואבדה זה מתחיל מאבוד דעת, אבוד עצמי לדעת) – או שמשלם 0, או א או ב, או ד, או ה. מה המספר הבא ומה המספר שלפני 1? אם עושים סדרה, בלי האפס, המספר הבא הוא 3, וגם בצד השני יוצא 3.אם עושים את זה עם אפס (של חסד) אז יוצא בסוף אפס (הדעת בסוף). תן לחכם ויחכם עוד, על כל פנים הסימן כאן הוא אבדה.

מה ההבדל בין רבי מאיר לבין רבי יוחנן בן זכאי? האם הסברא נותנת ארבע וחמש זה תוספת או שהסברא נותנת חמש וארבע זה אחד פחות. אם זה "חביבה מלאכה" אז צריך להיות ארבע ורק בגלל בטול מלאכה מוסיפים וזה חמש. לפי רבי יוחנן בן זכאי צ"ל חמש אבל בגלל שהתבזה מנכים לו אחד. הסברא שצריך להיות ארבע כתובה – כפל של הכפל. הסברא השניה פחות מובנת בינתיים. למה ארבעה וחמשה זה נו"ה – הספירה הרביעית והספירה החמישית (בשבע המדות). השור הולך זה בהוד (בספר יצירה חוש ההילוך מונהג על ידי רגל שמאל, ספירת ההוד), וגם זה שהוא עובד קשה זה בהוד (שאחד מפירושי התמימות, פנימיות ספירת ההוד, הוא התמדה ויגיעה ללא לאות, פשוט לעבוד קשה מתוך קבלת עול של שור). במרכבה פני השור לשמאל, גבורה וענפה – הוד. אז מיקום השור מסתדר יפה. אצל השה הכח זה הקול שלו, מעורר הרחמים (זה בכבש, אבל באמת "שה" כולל "שה כשבים ושה עזים" כמו שכותב המנחת חינוך; בפסוק של שלוש הבהמות הטהורות בפרשת ראה "שור שה כשבים ושה עזים" [שלאחריו נמנו שבע החיות הטהורות שכנגד הז"ת] השור הוא כנגד הכתר, המדרגה הכללית החמישית כנודע, בחינת היחידה שבנפש, ועל כן משלם חמשה בקר תחת השור, ואילו "שה כשבים ושה עזים" הם כנגד חו"ב כאשר החכמה היא המדרגה הרביעית הכללית, בחינת החיה שבנפש, והיא, ה"שה כשבים" העיקר אך גם ה"שה עזים" שכנגד הבינה בכלל, שהרי הם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, וד"ל), ואז זה "איהו בנצח" (סוד ה"שה כשבים" מתפשט בקו ימין מהחכמה עד הנצח, שממנו החכמה של פרצוף הנוקבא, ודוק). יש עוד מדרש שהשה רומז למכירת יוסף והשור לחטא העגל. חטא העגל זה עבודה זרה – שייך להוד לפי הרבה פרצופים והקבלות שלנו. מכירת יוסף זה לפגוע בבן – רוצים להוציא אותו מירושת יעקב – וירושת בן זה "ברא כרעא דאבוה" שבנצח, פגיעה ב"נצח ישראל" כשמוכרים את יוסף ורוצים לבטל את הקשר שלו למשפחה (לשלם ד' זה כנגד נרנ"ח ולשלם ה' זה כנגד נרנח"י – כנראה במכירת יוסף יש פגיעה עד למקיף דחיה, אמונה בחידוש הבריאה, עולם האצילות שזה שייך לשרש נשמת יוסף, ואילו בחטא העגל, ע"ז, גם פגיעה במקיף דיחידה, האמונה בה' עצמו שלמעלה ממה שהוא מהווה את העולם יש מאין בכל רגע תמיד, וד"ל). בהקבלה לדברים שלומדים מהגנב: "עמל בטרחה גדולה" זה השור. נו"ה זה "לבר מגופא", אם כן זה קשור ל"טבחו ומכרו" שזה שינוי רשות – האיסור זה על מה שמוציא מרשותו. כפל זה עדיין ברשותו. זה ממש פשט, שדווקא ד ו-ה שייך לנו"ה.

[השלמה: כפל, אף על פי שהוא קנס, יש לו טעם שכלי מחייב – צריך לשלם מה שהתכוון לחסר מהזולת (כך כותב בפירוש הרמב"ם בהלכות גנבה א, ד: "גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב לשלם שנים לבעל הגניבה... נמצא שמפסיד כשיעור שבקש לחסר את חבירו"; יש כאן תוספת טעם למה שאמרנו לעיל שתשלומי כפל שייכים לספירת התפארת, הרי סברה זו "שמפסיד כשיעור שבקש לחסר את חבירו" היא סברה "מפוארת", מדה כנגד מדה ממש, "משפט [צדק]" בתפארת כנודע, כך ידונו "מארי תורה" שבתפארת, סוד "מה שמו [חכמה, אורייתא מחכמה נפקת] ומה שם בנו [תפארת]", וד"ל). בגזל לא עונשים אותו לפי דעתו, כי זה קטנות הדעת, אבל בגנבה עונשים אותו לפי הדעת (קצת דומה לעדים זוממים). זה תקונו ב"מדה כנגד מדה". לפי זה חוזר לדין של ד' (בארבעה וחמשה) – למי שכותב ש-ד' זה כפל הכפל, איזו העלאה בחזקה. כשהוא טובח ומוכר את השה הקרן עם הכפל הופך להיות כעין קרן, את הכל הוא רוצה להחסיר מהבעלים וצריך לשלם גם מה שבקש להחסיר (אותה סברא, רק בחזקה). זה מסתדר הכי טוב עם דעתו של רבי מאיר, שזה היסוד ואילו החמשה זה עוד קנס בגלל שזה עושה מלאכה. אפשר להגיד שהסברא של רבן יוחנן בן זכאי שלא צריך כמו מה שבקש להחסיר, אלא יותר ממה שבקש, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וזה אחד יותר ("קרן [השור]" יותר, וד"ל שזה שייך לחנוכה, שיכתבו על קרן השור כו', רק שאם התבזית האחד יותר, הקרן הנוסף, מתבטל).]

אמרנו שאי אפשר להקביל בדיוק, כי שם מחסד עד מלכות וכאן מדעת עד יסוד. אחת התכונות זה "הצנע לכת", וזה שמנו ביסוד, אבל כאן זה לא מתאים לגונב נפש דווקא. יש מאמר חז"ל אחד לגבי שור ושה, שלכאורה העקרון בו סותר משהו אחר – לפי המפרשים – שאומרים שהגנב שור היה צריך להוליך אותו בפרהסיא ואת השה הוליך בצנעה. בגלל שהעיז פנים לגנוב שור בפרהסיא צריך לשלם יותר. לפי זה הוא פחות גנב, אלא דומה לגזלן, ויש כאן איזה 'הפוך על הפוך'. בכל אופן, זה שחז"ל מחברים גניבת שה לצנעה, אומר איזה רמז לכך שלכאן שייך "הצנע לכת" של גנב. אחרי שקראתי את החז"ל הזה הצטייר אצלי משהו. יש בית ספר לגנבים – הרבה פעמים זה בית סהר. כמו שסופר סת"ם קודם כותב מגילה ואז מזוזות ואז תפלין ואז ס"ת, כך לכאורה גנב מתמחה יגנוב קודם שה – כמה שהוא מתבזה, לכאורה קודם גונב שה. אם מצליח עם השה ומסתדר אז "לכתחילה אריבער" הולך על שור (זה גם לפי סדר החדשים, קודם טלה בניסן ואחר כך שור באייר, ודוק). לכל דבר יש סדר, גם לגניבה (בסוד "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", נגבה אותיות גנבה, לגנוב סודות הבריאה והתורה הקדומה [סוד רלא שערים פנים ואחור], על מנת לפרסמם ברבים שה' יהיה "אלהי הארץ" ולא רק "אלהי השמים", כפי שמסופר על הליכתו בקדש בסוף ספר יצירה שחיבר, הכל בסוד "כבוד אלהים הסתר דבר" [כאשר "כבוד מלכים חקור דבר" הוא סוד גזל, וד"ל]). נצח קודם להוד (הפוך מסדר הפסוק, "חמשה בקר תחת השור וארבע צאן תחת השה", שמסדרם לפי חשיבותם, ודוק). אצל שוחט זה עוד יותר בולט – קודם מתמחה על עופות, אח"כ על דקות (שה), ובסוף מגיע לגסות (שור). זה גם רמוז כאן, כי הרי זה "וטבחו". ובתור מילתא דבדיחותא, המרחיבה את דעתו של אדם להשיג סתרי תורה: תוך כדי לימוד הלכות שחיטה, ולקבל הסמכה לשחיטה, הוא מתמחה גם בגניבה. ההסבר לנצח – הצבע הכי צנוע זה בנצח (צבע הארגמן שמצטנע ואינו מופיע בקשת הצבעים שבטבע, וד"ל).

לימוד זריזות מגנב – חסד – גונב שור נסקל צריך להזדרז לפני שהוא נסקל (או לפני הנקבר על ידי בית דין). כמובן, זה שמישהו גונב ולא צריך לשלם זה חסד של התורה (המעבר מחסד לגבורה – אם צריך לשלם או לא צריך לשלם). "דבר קטן חשוב כדבר גדול" – זה בתפארת, בכפל, שם יש כל הדברים. בפנימיותו יש דעת – פנימיות. סתם גנב זה כפל ו"גדול הגונב את הדעת" – דעת זה נשמת התפארת (משה מלגאו ויעקב מלבר כנ"ל). דבר קטן וגדול זה דעת הבריות ודעת המקום יחד. נשאר – זה שאם לא הצליח חוזר שוב. זה במלכות, אבל כאן נעלה את זה לדעת – זה עיקר הראש. אנו מעלים מלכות לדעת ומחליפים נצח ויסוד. הנצח זה "בוטח ומקוה", אבל הרבה פעמים יש בטחון ביסוד – כמו אצל יוסף הצדיק. בשביל לגנוב בן אדם צריך הכי הרבה בוטח ומקוה לטוב.