ב טבת תשס"ט - זאת חנוכה ביצהר - דף 10 |
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL השלמות (אחרי השיעור ולמחרת): א. ענין כללי שקשור לפרשה. לכאורה מכל הסיפור של יוסף ואחיו שקוראים כעת בתורה יש קושיא גדולה – רואים שיוסף הוא מאד חכם ומצליח בצורה פלאית – לאו דווקא בכח רוחני על-טבעי, אלא פשוט מוצלח – לרמות את אחיו, לדבר איתם קשות ולגנוב את דעתם פעם אחר פעם (צ"ע אם זה נקרא גניבת דעת ע"פ הגדרת אדה"ז – פעולה כדי שיחזיקו לו טובה בחנם – כי זה לא בדיוק ע"מ שיחזיקו לא טובה, אך עכ"פ על פי לשון הבריות זה ודאי גניבת דעת, אלא שאולי לא מהסוג האסור עפ"י פשט, אך ראה לעיל בתוספת הגדרת גניבת דעת של בעל החסדי דוד על התוספתא, והיינו שיוכל להמשיך לרמות להבא, ואצל יוסף ודאי שכל שלב של גניבת דעת אחיו גרר אחריו את השלב הבא, זה היה עיקר חכמתו ב'משחק' הזה, ודוק). כנראה ש"אלה תולדות יעקב יוסף", אחרי שאביו מתמחה בגניבה (מכח רחל אשתו, ה"משמשנית", כנ"ל) הוא ירש את זה בגדול, הרבה יותר מאביו. זה שהוא כל כך מצליח בכל הסיפור המופלא הזה של גניבת דעת האחים זה לא כל כך פלא כמו התמימות המופלאה – ה'נגנביות' – של האחים. אם מדברים על ה'נגנביות' של הקב"ה, אז לפי הפשט הוא יודע אבל נותן את עצמו, אבל כאן הם לא נותנים את עצמם במודע בכלל, רק 'נגנבים' בצורה מופלאה. אפילו ילד יכול לשאול – אחרי כל כך הרבה רמזים הם לא מבינים? שמכיר אותם בשמות, ומתענין, ואומר "את האלהים אני ירא". זה כאילו שהם ירשו את כל התמימות של יעקב והוא את כל הערמה. בסוף יהודה, שהוא כנראה הכי תמים מכולם (גם תמר סדרה אותו; יהודה לשון הוד שפנימיותו תמימות), בסוף הוא מוכן גם למסור את הנפש (מי הוא יהודי, על שם יהודה, זה הכופר בע"ז, עד כדי נכונות למסור את הנפש ממש). זה הולך ביחד – זה גם תיקון ההוד. עוד השלמה לגבי נו"ה שהם 4 ו-5 – 4 זה נרנ"ח ו-5 זה נרנח"י (כנ"ל). מי שגונב שור פגם גם ביחידה. גם כאן, התמימות של ההוד, של יהודה, זה מגיע עד מס"נ, עד היחידה שבנפש. לכן בסוף "עד דוד הגדיל" – זה עולה יותר גבוה. הווארט היה שכמדומני שמה ששמר עליהם תמימים זה שכל הזמן הסתובב להם בראש "אבל אשמים אנחנו" שמכרנו את אחינו – מתוך רגש נחיתות ואשמה אתה לא נרמז. מרוב שבעל תשובה מתחרט על מעשיו ונעשה נעבעך הוא מאבד קצת חוש שכלי ונעשה תם, לכן כל הגז'ע מתלבשים עליו. מאז עמדי על דעתי זה אחד הדברים שהכי מקפיצים ומחממים אותי. בגלל שהוא בעל תשובה הוא נעשה תם, כי מתחרט, ואפשר לרמות אותו. באמת יוסף עמד בנסיון עם אשת פוטיפר, אז הוא יכול לנחש וכו' ובכיף מסובב את האחים סביב האצבע הקטנה שלו. והם "יהב תמימות לתמימים" (ע"ד חכמה לחכמים) – יש להם בסיס של תמימות, אבל זה שהם בעמדה של אשמים גרם לכך שלא יתפסו מה קורה. גם בסוף, הוא הוא הדבר, שאחד כזה או נעשה עבד (כמו שאומר שכולנו עבדים), נעשה גארנישט, או שהוא מתקומם. מה שנשאר כשאלה זה איך הצדיק האמת (שכולו בחינת "מדבר שקר תרחק") מרשה לעצמו לגנוב את הדעת. הפשט שתמיד אומרים הוא שיוסף עשה זאת כדי לתקן את אחיו, אבל זה בלי לקחת בחשבון את חומרת הנושא של גניבת דעת. עכשיו שלמדנו כמה זה חמור אז עדיין לא מתיישב וצריך לפרש את זה לפי דברי הבעל שם טוב בתחלת כתר שם טוב, שמותר לרופא מומחה לרפאות על ידי סם המות. יש גם מפרשים שעשה זאת כדי להווכח בעצמו שהם מתחרטים (לצורכו) – צריך לומר שזה שהוא מוציא את זה מהם זה מחליט את זה אצלם עוד יותר (כלומר, שזה לא רק תועלת שלו שהוא ידע, אלא גם תועלת שלהם). בסוף כשיעקב נפטר הם לא בטוחים שהוא שלם איתם (מתוך סימנים חיצוניים, לפי כח המדמה שלהם), וחושבים הכל היה משחק משום כיבוד אב. אפשר לומר שזה היה בגלל הדרך שבחר בה – אם מיד היה מתוודע אליהם וכו' בתמימות וכנות (בוכה ומבטיח שאינו מקפיד אליהם, הם יכולים לעיין ואף להעתיק את כל הספריה שלו) אז היו בטוחים שהוא שלם בלי שום צל של ספק (משום שהוא נוהג אתם בפשיטות, בלי חכמות, כמדתם הם). מה שהשניא אותו עליהם מתחילה היה שהוא נוהג אחרת מהם, שהוא מתחכם וחולק וכו'. כמו רבי מאיר שלא עמדו חכמים, חבריו כאחיו, על סוף דעתו (עד שלבסוף הוצא מבית המדרש ו'זכה' לכינוי "אחרים"). גם כאן, כמה שהסיפור מוצלח וכל העלילה ובסוף הגילוי – שמדמה למעמד הר סיני (שגם בו היתה רמאות כפי שלמדנו היום) – הם לא בטוחים שהוא באמת שלם איתם. צריך לומר שמיעקב והלאה הסיפור בספר הישר סביב גנבות. יעקב נשבע ללבן שלא גנב, "גנבתי יום ובנבתי לילה"", ומשם – מתחלת פרשת "ויצא" – הכל זה גניבות. גונב ונגנב – בנישואי לאה הוא נגנב, ואצל רחל הוא גונב. עד כאן התוספת של הפרשה. כמו שאמרנו יש פה ענין שהוא רוצה לתקן אותם, גם בעולם האצילות וגם כאן למטה. ב. הזכרנו בגמרא כתוב שאפשר ללמוד גניבה מריבית ואונאה, וצריך "לא תגנובו" – "למיקט". יש כמה פירושים בזה. הפירוש הפשוט שגונב כדי לצער את חברו אף שיחזיר לו. עוד פירוש, בשאילתות, שלא סתם לצער אלא רואה שחברו לא זהיר בחפציו אז לוקח את זה כדי לחנך אותו שיזהר הלאה. הרמב"ם אומר שזה דרך שחוק (כנראה זו הכוונה, כי אין אצלו פירוש אחר ל"למיקט"), ואצלו זה דרבנן – זה הלח"מ הראשון בהלכות גניבה עיי"ש. יש כאן איזה הכנעה-הבדלה-המתקה ב"למיקט": סתם לצער – הכנעה. לחנך – הבדלה. לצחוק – המתקה. הלשון "על מנת למיקט" = למיקט במילוי. למיקט במספר קדמי = ה"פ למיקט (היינו שזה הערך הממוצע של כל אות במספר קדמי). יש בחז"ל פעמיים "על מנת למיקט": "שותק על מנת למיקט" (לצער, אולי מתוך רצון לחנך, את אשתו לא להפר את נדרה מיד) ו"'לא תגנבו' על מנת למיקט". ברור שבחינת "שותק כו'" הוא בחינת חש ("עת לחשות", לשתוק), הכנעה (שמא מתוך רצון לחנך להבא לא לנדור עוד היינו שיתכן שתמצא בכוונת החש המודעת בחינת ה"מל" הראשון, מלשון ברית מילה, בחינת הבדלה, ודוק) ושייך (בקדושה) ל"שמאל דוחה" (הנאמר גם בנוגע לאשה), ומכאן רמז (רחוק כמובן, בדרך הדרוש והסוד, שהרי בדרך הפשט ראוי להקיש בין שני ה"על מנת למיקט", ללמוד אחד מהשני, ללא התחכמות שהם שתי בחינות ב"על מנת למיקט" המשלימות אחת את השניה, ודוק שגם כאן טמון כלל גדול בדרך הלימוד שלנו) ש"'לא תגנבו' על מנת למיקט" שייך ל"דרך שחוק" של הרמב"ם, בחינת המתקה כנ"ל. ג. יש מנחת חינוך מצוה רכד – להסוברים (שלא כרמב"ם) גזל גוי מדרבנן, שהתורה הפקירה ממונם, יש לומר שאף על פי כן גניבת גוי דאורייתא. הרמב"ם עושה מ"למיקט" דרבנן, אך הפשט בגמרא שזה דאורייתא. גוי אינו מצווה באיסור לגנוב את שלו או "על מנת למיקט", אבל אנחנו כן אסורים בכך וזה עיקר האיסור, והסברא לאיסור דאורייתא זה "שלא ילמד מדה זו" (כך מסביר המנחת חינוך עיי"ש). אז זה אסור גם ביחס לגוי (לא בגלל הגוי אלא בגלל היהודי). זה מאד מחזק את הענין הזה שגנבה זה ענין שכלי וכללי וחינוכי – מי שטועם את הטעם הזה שלא בקדושה זה קלקול עצום בנפש. ד. באדמו"ר הזקן יש "הלכות גניבה וגזילה" בלי לחלק, כי בזה"ז אין כפל (לעומת הרמב"ם – "הלכות גניבה" ו"הלכות גזילה ואבידה"), ויש "הלכות מציאה [אבדה] ופקדון". אבדה פקדון גם ר"ת אף. פקדון = 20 פעמים אבדה. אבדה פקדון = 21 פעמים 12 = יברכך. ה. גנבת דעת = 929 = רבן יוחנן בן זכאי רבי מאיר, וד"ל. 929 הוא המספר הראשוני ה"[על מנת ל]מיקט" (עד 929 יש 770 מספרים מורכבים). יש שני פסוקים בתהלים שעולים כל אחד גנבת דעת: "מהלל אקרא הוי' ומן איבי אושע", "מהלל" לשון מעורב בסיגים, על דרך אמירת "נעשה ונשמע" הנ"ל, ואף על פי כן ה' נגנב לקריאתי "ומן איבי אושע", ודוק. "חננו הוי' חננו כי רב שבענו בוז", "חננו" כאשר קוראים אלים באמת ו"חננו" כאשר אין קוראים אלים באמת, "בוז" סוד גנוב גנוז כנ"ל (והוא תיקון ה"שבענו בוז" של הקליפה, צריך לגנוב את האור הגנוז בתורה ועל ידי זה לזכות לחנינה מאת הוי', מוחלין לו על כל עונותיו [שהרי הוא נושא את מהיטבאל לאשה] ומבית האסורים יצא למלוך, בחינת יוסף, בחינת השה שבו מתבזה הגנב כנ"ל; יש גם בוז בדילוג אותיות: "שבענו בוז"; "שבענו" = חתך, השם הקדוש היוצא מס"ת "פותח את ידך" כדלהלן = "ומשביע" כנודע, או לשבוע רצון או לשבוע בוז, ר"ת "רב שבענו" ועולה חוה בריבוע וכו', וד"ל). בלעומת זה, גנבת דעת עולה רוח שטות, שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (הנאמר בפרט לגבי אשת איש, מים גנובים ימתקו כנ"ל), עוד סימן שאיסור גנבת דעת היא כלל כל התורה כולה. על גנבת דעת של הקדושה, לגנוב דברי תורה (שבזה טמון סוד הגאולה והתגלותו של משל המשיח) נאמר (על ידי הלל, בחינת "מהלל אקרא הוי'" הנ"ל) "אם לא עכשו אימתי", חושבנא דדין כחושבנא דדין. ה' עתיד לכרות עמנו "ברית חדשה" בזכות גנבת דעת דקדושה (בכל התנ"ך כולו יש ברית חדשה פרקים, וד"ל). בזכות גנבת דעת דקדושה – "[ברוך אתה הוי'] מצמיח קרן ישועה", תיקון קרן השור הנ"ל (קרן השור = בית המקדש = [סידור, העומד לגנבה ביותר כנ"ל] תהלת הוי', לשון "מהלל אקרא הוי'" הנ"ל, וד"ל). והוא עולה "ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי'", "ויעבר" לשון עבירה, "על פניו", על פנימיותו, "ויקרא" מתעטף בטלית כשליח צבור (שלא יראו בדיוק מי הוא ומה יש לו בלב כו'), "הוי'" ראשון למי שהכל גלוי וידוע לפניו אך הוי' שני (לאחר הפסיק טעמא, סוד הצמצום הרצוני אצלו יתברך, עושה את עצמו כאילו אינו יודע את הכל, כל מחשבות האדם, באמת לאמתו) למי שנגנב על ידינו (סוד "אפתנו בשופר" בראש השנה = קרן השור, וד"ל). והוא סוד כוונת "פותח את ידך" שצריך לכוון בתפלה, "ומשביע לכל חי רצון", לכל מי שיש בו קצת חיות בתפלה שלו (ואע"פ שבהמשך נאמר "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת" דווקא, היינו באמת אף על פי שאינו באמת לאמתו לגמרי, וכנ"ל בענין אמירת נעשה ונשמע, ועוד, ועיקר, לשם מה צריך לומר "לכל קראיו", יאמר "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת" ותו לא, אלא לומר שיש כאן שתי בחינות, "לכל קראיו" אף על פי שאינו קורא באמת, אך "לכל אשר יקראוהו באמת" שיש כאן שאיפה לקרוא באמת, ויודע מחשבות ה', על דרך רצון לרצון עד עשרים דרגות של רצון לרצון לרצון כו' כידוע בשם היהודי הקדוש, ובכך ה' מבחין בין דור המסבר לדור הפלגה כנ"ל, ודוק). ו. "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", והרמז: "פרנס על הצבור" = אני פעמים אחד (793, מספר ה"מגן דוד" האבדה [סוד נבואת משה רבינו ב"זה הדבר אשר צוה הוי'"], סוד "שארית החדש", עיקר סוד העיבור, "ויעבר" הנ"ל, שאותו צריך לגנוב החד בדרא). ז. דברי אגדה מושכים את הלב להכיר ולהדבק במי שאמר והיה העולם. אגדה ר"ת אני גונב דעת הבריות, אין מוסרין רזי תורה (היינו מסכימים בלב בית דין העליון ונותנים לדברי תורה להיגנב, הבא להיטהר, לגנוב מטהירו עילאה את סוד הרלא שערים, עולם המלבוש כנ"ל, מסייעין לו) אלא למי שלבו דואג בקרבו, דאגה אותיות אגדה. דאגה בלב איש = דאגה משה = משיח. ח. בלשון חז"ל הנ"ל: "המעוול במדות והמשקר במשקלות", עול במדה ושקר (עיקר איסור הכל כנ"ל) במשקל (משקל = "יהי אור ויהי אור" = "נעשה אדם", י"פ יחוד [שילוב] הוי' אהיה, כמבואר בכתבי האריז"ל בשער האונאה, השייך לעניננו, עיי"ש; שקל מתחלף בשקר ע"י חילוף אותיות למנר, ודוק, שקל הקדש = צדיק יסוד עולם = יודע ספר = חסיד שמח = יהודי פשוט, שבשוויון זה אסור לשקר!), עול מדה שקר משקל = 1225 = לה בריבוע = מט (ז בריבוע = מדה) במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", כאשר הנקודה האמצעית שלו היא תריג, כללות כל מצות התורה (= הוי' אלהי ישראל = משה רבינו כו' כנודע). Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com << הקודם - הבא |
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד