קונטרס העבודה (9)

סיכום הנלמד עד כה – התעוררות אהבה דרך התבוננות פרטית

עוד לפני שנתחיל להסתכל בקונטרס העבודה בפנים, שאנחנו באמצע, נסביר במה אנחנו הולכים לדון – במצות ההתבוננות. הענין הוא להוליד אהבה בלב, שזה עיקר עבודת ה' – לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך – ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", בכך הרבי הרש"ב פותח את הקונטרס. עבודה שלמה זה דווקא לעורר אהבת אמת, משא"כ יראה אינה עבודה שלמה. מה הדרך לעורר אהבה? התבוננות. יש בקונטרס שבעה פרקים, והפרק הששי בו אנו נמצאים מוקדש להתבוננות המעוררת את האהבה. עד כאן דבר על האהבה עצמה, וכעת מדבר על ההתבוננות המעוררת את האהבה. יש בקונטרס שבעה פרקים, ודאי כנגד הספירות, ואנחנו בפרק ו – פרק היסוד – שהוא פרק ההתבוננות. בעיקר הוא מסביר ומעמיק כאן שצריך התבוננות כללית ולא די בהתבוננות פרטית. בשיעור הקודם, בו התחלנו את הפרק, הסברנו שהתבוננות כללית זה מקיף (אף שהאדם רציני), שיחסית להתבוננות הפרטית זה 'חפיף', 'שטחי', 'לצאת ידי חובה', לכן אין להסתפק בזה. אם כי מדובר במישהו רציני, שמתוך התבוננות כללית הוא גם כן מקבל משהו, אבל יחסית למה שצריך לקבל קוראים לזה דמיונות. אם כי עכשיו נמשיך ללמוד שחוץ מדמיונות מקבל דברים יותר אמיתיים מאשר דמיונות שוא סתם, אבל מתוך התבוננות כללית לא מקבל מה שצריך לקבל, לכן חייבים התבוננות פרטית, שזו ההתבוננות שלמד אותנו אדמו"ר הזקן וכל הרביים של חב"ד.

ב. התבוננות בין חתן וכלה

תפקיד ההתבוננות לעתיד לבא

לפני שנתחיל צריך גם לשייך את זה לחתן וכלה, היות שאנחנו כאן בשבע ברכות. מה לחתן וכלה והתבוננות? לכאורה, מה הקשר?! ואם כבר התבוננות, מה פתאום התבוננות פרטית, לא מספיקה התבוננות כללית? באמת רבי אייזיק כותב שלע"ל, בביאת המשיח, שנזכה למה שאנחנו מכנים מודעות טבעית, יהיה פחות צורך בהתבוננות בכלל. הכל יזרום יותר טבעי, בטבע היהודי האמיתי, בכל אופן עדיין אנחנו מאד מאד זקוקים להתבוננות. והיות שהתבוננות היא בעצם העבודה של ספירת הבינה – התבוננות לשון בינה – אז לא יתכן שספירה תחסר, גם לע"ל, במיוחד ספירת הבינה. אדרבה, כתוב שלע"ל דווקא ספירת הבינה תתחזק, כי היא סוד שם סג, והיא נקראת העולם הבא. אז דווקא לעולם הבא תהיה עוד יותר התבוננות, יותר בינה, ואם משהו יתבטל לפי הקבלה זה שם מה – המדות בלב. אבל ההתבוננות שזה שם סג, אדרבה – זה יתחזק. אלא מה, י"ל שלע"ל אין צורך להוליד מדות מורגשות בלב על ידי עבודת ההתבוננות, כי שם מה יתבטל, אבל עצם ההתבוננות תקבל משמעות עצמאית ונצחית בפני עצמה (וגם תזרום במודעות טבעית, וד"ל). לכן אנחנו לא רוצים כאן לבטל בכלל את הענין של התבוננות. אדרבה, רוצים להבין מה זה, ועוד לפני שנתחיל לקרוא בפנים – להבין מה זאת אומרת לגבי חתן וכלה. נעיר שהשרש של התבוננות הוא בין, ושייך במיוחד לשיפור הקשר "בינו לבינה", וד"ל (בינו לבינה = "בטח בה לב בעלה", ולשון המשנה "שלום בינו לבינה" = ישראל, ודוק).

התבוננות כשמרגישים חסרון בהרגשת האהבה

אמרנו קודם שיש שלש בחינות של יחס בין חתן וכלה – לו-עזר-כנגדו, הצדיק הוא בחינת "לו". מה שמגדיר כאן את הצדיק זה לא שהוא הכי טוב אלא הכי בטל, וגם ביחס הוא "לו" – אין לו זיהוי נפרד, אלא לגמרי מסור לבן הזוג. הבינוני נקרא "עזר", והשלישי – שהוא הבעל תשובה (כך נקרא לו) – נקרא "כנגדו". אם נתחיל מלמטה – יש מכתבים של הרבי, בפרט לנשים (אך שייך גם כן לאנשים) אחרי החתונה (מן הסתם לא בתוך השבע ברכות, אלא אחר כך, וכנראה זמן ממושך אחרי השבע ברכות), אשה שמתלוננת ובוכה שלא מרגישה אהבה לבעלה, מה צריך לעשות? אז הרבי בכמה מכתבים כותב שהאהבה בין בני זוג זה בדיוק כמו אהבת ה'. רוב האנשים יכולים להתלונן, שאנחנו הכלה והקב"ה החתן ואיני מרגיש אהבה. האשה שהתלוננה זה כאב לה, אנחנו נעבעך לא מרגישים כמה זו בעיה שהאשה לא מרגישה אהבה כרשפי אש כלפי בעלה – כלפי דודנו, אבינו שבשמים. בכל אופן, מה הרבי כותב? שזה בדיוק כמו אהבת ה', וכמו שצריך להוליד אהבת ה' על ידי עבודה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – עבודה מסורה ונתונה להוליד אהבה על ידי התבוננות, כך גם בין איש ואשה. יש זמנים שצריך מאד מאד להעמיק בהתבוננות עם כוונה מכוונת, עם מטרה מוגדרת, שאני רוצה עכשיו לעורר ולהוליד בלב שלי אהבה, עד כדי אהבה בוערת, לבן הזוג שלי. אז כאן הרבי משתמש במושג שחייבים התבוננות.

התבוננות – לא רק במצב של "כנגדו"

אבל, לכאורה אפשר לומר שזה מצב של "כנגדו", זה בדיעבד לכאורה, וודאי אצלנו זה לא שייך בכלל – אצל הצדיקים שלנו, שהם ודאי במדרגת "לו", ולכל הגרוע במדרגת "עזר", אבל לא במדרגה הזאת שצריך להתבונן כדי לעורר אהבה לבן/בת הזוג. אם כן, לכאורה, כל מה שאמרנו עכשיו לא רלוונטי – לא לענין. אדרבה, אפשר ללמוד שאם יש אהבה זורמת לא צריך להתבונן, וזה רק איזה טכסיס, איזה אמצעי כאשר הגיעו מים עד נפש, שאין אהבה. אם זה לא ככה – לא צריך להתבונן. כך אפשר להסיק ממה שספרנו עכשיו. אבל זה לא נכון. והענין יבואר על פי מה שנקרא תיכף, שכאשר מתבוננים בקב"ה על מנת לעורר אהבה בלב יש הרבה רמות נשגבות במה מתבוננים, אבל בכללות יסביר לנו שיש שני נושאים שמעוררים אהבה – אם מתבוננים כדבעי, התבוננות פרטית (אם זה התבוננות כללית זה רק מוליד דמיונות שוא של אהבה; זה עושה משהו אחר, שהוא על סף החיוב האמיתי, אבל לגבי אהבה – התבוננות כללית רק מולידה דמיון של אהבה, דמיונות שוא ביחס למדה שבלב שקוראים אהבה) – וזו אהבת אמת שמסוגלת לעשות חקיקה מבחוץ.

חקיקה מבחוץ

יש מושג מאד חשוב בחסידות, שיש שתי חקיקות שצריך לעשות – עושים את זה בפסד"ז ובברכות ק"ש – שבדרך כלל העבודה של ההתבוננות בפסד"ז זה לעשות חקיקה מבחוץ, ואילו העבודה של ק"ש וברכותיה זה לעשות חקיקה מבפנים. בקיצור נמרץ, חקיקה מבחוץ זה להתעלות מהמצב שאתה נמצא בו כעת – אתה נמצא באיזה מקום נחות, שאתה בכלל כרגע לא מסוגל להתייחס לאין סוף, אתה לא שמה בכלל, אתה מתייחס לחולין שלך, ליום יום, אתה לא במקום שאתה בכלל יכול כאילו להסתכל על ה'. חקיקה מבחוץ משחררת את האדם מהשקיעה של רוח הבהמה שלו היורדת היא למטה בארץ, מה שהוא שקוע למטה בגשמיות – זה משחרר אותו מזה, וממילא הוא מתחיל להתעלות יותר גבוה בחיים, שהביטוי של להתעלות זה שהוא מסוגל להתייחס.