התבוננות במדרגת "דודנו"

אם אני רוצה לתרגם את זה לקב"ה, איך עושים את זה? זה לא כתוב כאן בכלל, לכאורה, זה לא מסוגי ההתבוננות שמתאר בקונטרס העבודה. האם יש משהו דומה ביחס לה'? אני אוהב את ה', בגלל שאני יהודי – לא אני עשיתי את זה, אלא יש לי אהבה מסותרת ירושה מאבותינו הקדושים – ואני רוצה שזה יבוא לידי ביטוי, רוצה לאהוב יותר. ואז אני מתבונן לא בזה שה' בורא, או שה' גדול, או שה' מחיה, אלא כיוון הפוך. אני האשה-הכלה – כנראה שכל זמן שה' הוא אבינו-מלכנו זה רק הסוגים שכתובים כאן (גם לעיל בפ"ד כתוב על אהבת הבן לאב כו'), אבל ברגע שה' הוא דודנו זה לעבור פאזה לגמרי בהתבוננות וצריך משהו דומה לזה. באמת מן הראוי שהעבד יעבוד את אדונו על מנת לגרום לו נחת רוח, וכל שכן הבן את האב, אך בשניהם לא צריך כל כך להתבונן לעומק מה חסר באמת האדון והאב, רק לכוון לגרום לו נחת רוח על ידי קיום רצונותיו הגלויים (ומבואר במ"א שלבן יש גם חוש ברצון הפנימי של האב, מה שלא בא לידי ביטוי בדבור, אך אינו מגיע לרצון העצמי ממש של האב שנעלם בהעלם עצמותו ממש – עיין היטב בד"ה בראשית השני, קרוב לסופו, בפלח הרמון, במעלת העבד על הבן, אך העבד עצמו אינו מודע ומכוון לכך, משא"כ האשה, ואכ"מ – וד"ל) – מה שאין כן ביחס לאיש ואשה, כאן מילוי החסר היינו החסר העצמי ביותר, סוד "דעת ['והאדם ידע'] חסרת מה קנית", וכמו שיתבאר.

התבוננות של מודעות טבעית – מה חסר לה'?

צריך להשקיע את הראש מאד, מה ה' חסר? ה' זה נתון, אלקות בפשיטות, לא צריך לחפש אותו. אבל אם לא צריך לחפש אותו, כל כך נתון כל הזמן וכל מקום, זה כמו שרבי אייזיק אומר – שלא צריך להתבונן. אבל אומרים שכן צריך להתבונן, במה? מה אני יכול לעשות בשבילך ה'? מה חסר לך? יש כזה דבר? יש המון סיפורים חסידיים על הדבר הזה. רק מה, שרוב הסיפורים – או שזה יהודים פשוטים, שמה אני יכול לעשות בשבילך ה'? אני יכול לקפוץ, יש גם סיפורים שאני יכול למות בשבילך. גם אצל צדיקים יש כזה דבר, אצל היהודי הקדוש – מה אני יכול לעשות בשבילך? לרוץ, אז הוא רץ עד שמתמוטט ונופל (כאן בשדה). לכאורה הסיפורים האלה הם סיפורים של תמימות יהודית מופלגת, שבסיפורים האלה, אפילו על הצדיק – כמו היהודי הקדוש – לא מסופר ששקע בהתבוננות שעה ארוכה מה יכול לעשות בשביל ה', רק שפתאום זה בא לו מתוך דבקות קיימת, מתוך מודעות טבעית. פתאום בא לו, בשדה, שעכשו אני רוצה לעשות משהו בשביל השי"ת ומה אני יכול לעשות כאן ועכשו – אני יכול לרוץ בשביל ה', ומתחיל לרוץ. או כמו בסיפורים על היהודי שקפץ.

עבודת היחודים

[שאלה: יש ציור שזה יכול לצאת מהתבוננות?]. עיקר התוצאה של פנימיות התורה, של כוונות המצוות – שהמקובלים יכולים לאבד, עם ישות, כמו שכתוב בהקדמת אמרי בינה בחריפות – הכל זה לעשות איזה זיווג, איזה יחוד, סוג אחר של התבוננות, לגמרי. למה הוא יורד על זה בכלל? כי אומר שעושים את זה עם ישות, היפך הבטול, ואז יצא שכרו בהפסדו בגדול, וכדאי שיתרחק מזה לגמרי. אבל מי שהוא אמיתי, ההתבוננות הזאת במדה מסוימת נקראת עבודת היחודים, שזה התבוננות של לע"ל, של משיח. ההתבוננות הזאת היא ההתבוננות של חתן וכלה, שכעת הענין שלהם זה להתייחד. שוב, שיצא מזה בנין בית, ובנין בית האמיתי המושתת על יסודות בריאים ואמיתיים ונצחיים, זה דווקא כאשר כל הזמן כל הזמן יש את ההתבוננות הזאת שמעלה בכל פעם את ה"עזר" לדרגת "לו", מעלה את שלש המדרגות שלנו יחס-יחד-אחד, עד "אחד" בכלל. עד כאן היתה הקדמה חשובה של התבוננות, רק כדי לשכנע שצריך להתבונן במשהו. גם חתן וכלה, גם כשאוהבים מאד מאד אחד את השני, ודווקא בגלל שאוהבים מאד מאד אחד את השני.

התבוננות בחסרון הזולת – רק התבוננות פרטית

בפרק זה מתחיל בהתבוננות כללית, במישהו רציני, ואף על פי מתבונן בכללות – "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – כמו שהסברנו בשיעור הקודם. צריך התבוננות פרטית. נחזור רגע להמדובר לעיל: התבוננות מה חסר לאהובי/אהובתי היום זה ודאי התבוננות פרטית, ולא תעזור התבוננות כללית. זו דוגמה מצוינת להתחיל להבין מה זה התבוננות פרטית. לדאבוננו זו הבעיה, שהבעל חושב שדואג לאשתו ולא מבין למה היא מסכנה – הוא דואג, חושב מה לעשות, מדי פעם מביא מתנה. זו דוגמה קלאסית להתבוננות כללית, שאפילו לא ידע שיש משהו מעבר להתבוננות כללית בצרכי הזולת. שוב, זו הדוגמה הכי טובה להתבוננות כללית לעומת פרטית, שרק פרטית זה עובד ואילו התבוננות כללית זה דמיונות שוא. מה שרוצים לומר שהתבוננות מהסוג מה חסר לך, מה אני יכול לעשות בשבילך, במדה מסוימת זה הפנימיות של כל סוגי ההתבוננות. אחרי הכל, אחרי כל ההתבוננויות של ה' כלפי – כמה שהוא מופלא, שהוא בורא יש מאין, וכמה שהוא מופלא, שהוא גדול בעולם שברא לכבודו, וכמה הוא מופלא שמחיה בפנימיות ובפרטיות כל דבר – בעצם כל זה רצה להגיע לסוף לבכן, 'ובכן, מה אני יכול לעשות בשבילך'. אחרי כל ההפלאה שלך. זה כמו איזה רבי מופלא, חכם הכי גדול בעולם, אוהב ישראל הכי גדול בעולם, אז אחרי שהבנתי את זה כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה – מה התכלית? לגשת אליו ולשאול מה חסר לך רבי? חסרה לך סיגריה? מה אני יכול לעשות בשבילך?

עבודה צורך גבוה

אם זה לא מגיע לזה, זה לא יהודי בכלל. אחרי הכל, יהודי הוא גם חבר של ה', "עם המלך במלאכתו", ואם זה לא מתבטא בכך שבסוף מתבטא בשאלה מה חסר לך, מה אני יכול לעשות בשבילך, זה לא יהודי. נחדד את זה: ב-ט עיקרי האמונה של החסידות הבינה זה "עבודה צורך גבוה" (ראוי אחרי השיעור הזה ללמוד את זה, לפחות פרק זה) – ביטוי שרק פנימיות התורה יכולה לומר. זה הענין של "ועבד הלוי הוא", של עבודת הקרבנות במקדש – עבודה צורך גבוה, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. כל העבודה זה איך אני יכול לגרום לך נח"ר. זה חסיד לגבי רבי, וכמה שהרבי יותר מופלא כך תכל'ס בסוף בא לידי ביטוי בשאלה איך עושים לך נח"ר, מה אני עושה בשבילך. זה כל הזמן מתגלגל בראש, וזה תכלית ההתבוננות הפרטית. זה עוד ווארט.