מה שהוא חותר כאן זה משהו מאד יפה – להגיע לכך שהסימן של התבוננות אמיתית זה שמחה, "אם הבנים שמחה", "עבדו את ה' בשמחה". אם התוצאה של ההתבוננות זה שאתה נעשה לחוץ זה בגלל שזה היה בכללות, בהפלאה בלי הפנמה אמיתית.], דלהיות שעצם הענין מופלא ממנו (דהיינו שאינו בבחי' התיישבות במוחו מאחר שאינו משיג הפרטים שבהם נתפס ומתיישב הענין [איך פארשטיי גארנישט. רק הפרטים עושים שזה יתפס.], וגם דבהידיעה כללית ה"ה תופס את הכלל דאלקות שהוא למעלה מבחי' התלבשות והתיישבות ממש [לכאורה אותו דבר, אבל זה שתי בחינות של אותו דבר: דבר ראשון, לא תופס פרטים כי לא מתבונן בהם. דבר שני, מה שכן מתבונן בו זה הפן המופלא בעצם של האלקות, שגם לא ניתן לבוא לידי פרטים וממילא לא ניתן להכנס לפנימיות, הוא בעצם למעלה מבחינת התלבשות והתיישבות ממש.], וע"ד ההפרש בין נקודת החכ' שבבחי' ברק המבריק ונק' פלא להשגה דבינה כנודע [אם מתבונן בכללות הכל זה בנקודת הברק של החכמה, אז יש בזה עצמה רבה, אבל נקודתית, והיות שזה לא בינה זה לא ניתן לכתחילה להפנמה. אז הוא נשאר רק עם הפלאה, אבל הפלאה בלי השגה – התוצאה בסוף זה מרירות ולב דואג. אז מה קורה? בסוף הוא לא מגיע לרחבות. דברנו ב-לג בעומר שרשב"י זה רחובות הנהר, רחבות. אם יש התבוננות פרטית זה מביא את האדם לרחבות, ורחבות זה שמחה. אם יש לו רק התבוננות כללית, בנקודה למעליותא, התוצאה זה כיווץ. התוצאה היא לגריעותא – הוא מכווץ, נקודתי, וזה הלחוץ האמיתי. רשב"י, זיהרא דאמא עילאה, יכול להציל הלחוצים – זה הרחבות, השמחה. לכן רשב"י נקרא רבי שמח. מי שמתחתן ב-לג בעומר הכל אצלו שמח. מה זה ספר הזהר לעומת מה שהיה קודם? קודם היה רק נקודות, היכלות, ספר יצירה, ספר הבהיר. כל מיני הברקות. גם הזהר, יחסית אלינו, זה הברקות. אבל זה כבר הרבה, יש ריבוי פרטים וצריך להתבונן עמוק. מי שהתבונן הכי טוב זה האר"י הקדוש, לכן יצא לו מה שיצא לו. ספר הזהר כבר בנוי להתבוננות פרטית. לכן זה משמח, זה מטהר את עם ישראל. אמא זה טהרה – רשב"י מטהר, לב טהור זה לב שמח.]) ה"ז עושה הכיווץ במוחו ובנפשו. וגם בידיעה והרגש (גם במקצת) ההפלאה דאלקות [שוב, לא אחד שמרמה את עצמו, אלא אחד שכן יש לו איזה משהו, עשה מאמץ בנפש להתבונן ויצא עם איזה ידיעה ואיזה הרגש קצת, אבל רק לגבי ההפלאה של האלקות.] (היינו מה שמופלא אצלו מחמת העדר ההשגה. וגם שתופס הענין כמו שהוא בבחי' פלא עדיין כנ"ל [חוזר על שני הדברים שאמר קודם: דבר ראשון שהאלקות זה דבר מופלא כי אני לא מבין אותו, ודבר שני שאני תופס רק את נקודת הפלא. זה יכול להיות בקלות בין חתן וכלה – אם איני מבין אותך, סימן שאת מופלאה. אבל הוא אומר כאן שצריך להתגבר על זה, זה לא מצב טוב. לא מצב ראוי לומר כמה את מופלאה שאיני יכול להבין אותך. התכל'ס זה כן להבין, שלא יהיה כל כך מופלא. הדבר השני, שגם מה שאני מבין – אני מבין רק את הפן המופלא באמת, ולא הפן שניתן להפנמה.]) [מי שמתבונן רק כך, מה יוצא אצלו?] נרגש פחיתות ושפלות עצמו [כמו שנמשיך להסביר, שפלות אצלנו זה חיובי, ואף על פי כן כאן זה שלילי, זה לא תכל'ס. הוא יסביר בהמשך שזה צריך להיות בתיקון חצות. מה שחיובי כאן, לא שייך לעבודת התפלה – שחרית (ע"ה = התבוננות, "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", עד שהגיע תורו של שרו של עשו לומר שירה בשמים, וד"ל). הרגשת הפחיתות כו' שייכת לתיקון חצות, לקריאת שמע שעל המטה. אם ההתבוננות שלפני תפלת הבקר אור רק משאיר לך הרגשה של זיפת – רק הפחיתות שלו – זה לא זה, זה גם לא יהודי (כמו שיתבאר). יצא לנו כאן משהו מאד חשוב בשביל מכון המחקר של הישיבה. הוא לא אומר את זה בפירוש, אבל יצא הבדל מאד חשוב בין יהודי לבין להבדיל גוי – הכל סביב הנושא של התבוננות כללית ופרטית.] איך שהוא מרוחק מאלקות (וע"ד שנת"ל פ"ד בענין האהבה דכרשפי אש שבהרצוא והעלי' הוא מרגיש את החומריות שנאחז בה כו' [ככל שיש יותר רצוא, אהבה כרשפי אש, זה רצוא עצום ועליה אל הבלתי-נודע בעצם, תוך כדי שמנסה לעלות מרגיש שיש משהו שמפריע. אני רוצה לעוף דרך החלון, עד הישיבה החדשה, ואני מרגיש שאני לא מסוגל, שיש משהו שאוחז אותי ולא נותן לי לעוף, אז אני מתרגז עליו מאד. ככה הוא הסביר, בפרק ד, שדווקא אהבה כרשפי אש גורמת להרגשת החומריות. האש רוצה להסתלק ויש פתילה גסה שלא נותנת לו.] וע"כ בא לו העבודה דתפלה במרירות ובלב דואג [מדבר כאן על בעל מדריגה. אנחנו לא הגענו למדרגה הזאת, הבלתי רצויה, שמדבר עליה כאן. בשבילנו זה ודאי בעל מדרגה, שהוא רוצה לעוף לה' באמת ויש משהו שאוחז אותו, אז הוא נשבר מזה, וכשהולך להתפלל רק יבכה. גם אפשר לומר – תפלה בבכי זה טוב, כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, אבל כאן זה לא התכלית.]. וביותר [עוד יותר מחדד, עד כאן חשבנו שהתבוננות כללית שייך רק לחיצון, חפיף, מתנגד, וכל מה שהסברנו. כעת מסביר שזה במישהו מוכשר:] הוא במי שיש לו חוש בענין אלקי שבעצם יש לו קירוב לידיעה והרגש ענין אלקי [יש לו פוטנציאל, הוא חב"דניק בעצם, ואם אף על פי כן מסתפק בהתבוננות כללית:], וכאשר ההתבוננות היא רק בבחי' כללות ובבחי' זכרון האלקי בלבד [שרק נזכר על ה', כמו שהסביר בפסקה הקודמת. הזכרון זה גם מח החכמה. אם בשיעור הקודם לא היה מאה אחוז ברור שהתבוננות כללית זה חכמה, כאן אומר את זה בפירוש.], התפלה שלו היא במרירות עצומה ובבכי' ובלב דואג ביותר [איזה מוסרניק היה אומר שזה מצוין, זה מה שרציתי, זה תכלית הכוונה. רואים כאן את ההבדל בין חסידות לבין מוסר.] ([כעת מקשה, למה לרדת על זה, הרי] ונודע שלב דואג היא כלי לקבלת רזין דאורייתא להרגיש ענין אלקי בפנימיות נפשו [שזה מה שרוצים כאן] וכמ"ש בשער היחוד [קונטרס ההתבוננות של אדהאמ"צ] פ"ו. [ומתרץ: לכל דבר יש מקום, "אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה", אבל צריך את הזמן שלו –] וזה צ"ל קודם התפלה והעיקר בתיקון חצות שעי"ז נעשה כלי לאלקות בתפלה כמש"ש [זה כותב גם בתניא, גם בחלק הראשון של תניא, בפכ"ו, וגם באגה"ת, שיש זמן לחשבון נפש ומרירות אמיתית. שם מסביר ש"בכל עצב יהיה מותר", ואז ה"מותר" זה "תשמיעני ששון ושמחה" בתפלה.], ובאופן הנ"ל בתפלה הוא רק שנעשה כלי אבל אור פנימי אין בו [(שאלו למה לא להתחיל ישר בהתבוננות פרטית) יש כלי ואור, והכלי זה "לבו דואג בקרבו". אומר שיש לזה מקום, וזה בהתבודדות, זה נקרא 'כולל חצות', אבל בבקר בתוך הישיבה זה לא. חידוש כאן שחכמה יוצרת כלי ובינה אורות – זה "מכלכל חיים בחסד", שמי שעושה את הכלים לאורות, שבאים מהשמאל, זה דווקא החסד. חיים בא מהשמאל, מגבורות, סוד הדם הוא הנפש, ואיך עושים לזה כלים? בחסד. זה שמהתעבות האורות נתהוו הכלים, "מכלכל חיים בחסד". כאן אותו דבר. "הוי' בחכמה יסד ארץ", הארץ זה הכלי, וזה בא מהחמה. "כונן שמים בתבונה" – השמים זה האור, זה מתבונה דווקא. אם לא בתיקון חצות או ק"ש עהמ"ט, זה תרומת הדשן – להרים את הזבל של עצמי, מול העינים (דשן זה זבל מדושן, זבל אורגני), ואחר כך להוציא את זה. זה העבודה הראשונה, לפני שאר עבודות הבקר.]) ובזה יש חילוקי' [עולה בכמה וכמה דרגות בהסבר של מי שהוסבר קודם כחיצון שבחיצון. קודם אמר שזה מי שיש לו חוש בענין אלקי – שזה תואר כבוד מאד – אבל מסתפק רק בהתבוננות כללית, אז יוליד מרירות ובכיה ולב דואג. כעת מחדד יותר, ואומר שגם בזה יש שתי רמות:] דמי שהוא פנימי יותר הלב דואג נעשה ביותר מהפלאה דאלקות, ומי שאינו פנימי כ"כ לבו דואג ביותר על ריחוקו מהאלקות [זה גם ווארט מאד יפה. אמרנו קודם שבהפלאה יש שני פנים. פן אחד של הפלאה כי איני יכול להבין אותך, וממילא אתה מופלא. פן שני, שאני תופס את מה שבעצם מופלא, שלא ניתן להתיישבות. מי שמספיקה לו התבוננות כללית כדי להגיע להרגשת עצם ההפלאה זה גם לב דואג, אבל יותר נעלה וקדוש ממי שהלב שלו דואג בגלל חוסר הבנה בשל הריחוק, שלא מבין גם מה שכן אפשר להבין. רוב בחורי הישיבה הטובים שנלחצים מלימוד זה הדרגה הנמוכה, שיש לו חוש בתוספות אבל בכל זאת לא מתיישב אצלו לגמרי וזה עלול להלחיץ מאד. אשרי מי שנלחץ מזה שמרגיש את עצם נקודת ההפלאה של תוספות. על מי מספרים שהרגיש את זה? כנראה שהיה גם טיפוס לחוץ, אבל זה תהו יציב לגמרי – כך מספרים על רבי עקיבא אייגר. יש כמה ווארטים, שאמר בפירוש, שכל הצ"ע על תוספות זה בגלל שזה שכל מופלא לגמרי. עוד גדולי ישראל אמרו, אבל כרגע זכור לי עליו. זה שנשאר בצ"ע זה הרגשת עצם ההפלאה, ומן הסתם הוא קצת לחוץ מהצ"ע, ובפרט מהצע"ג. זה דרגה הרבה יותר גבוהה מאותו בחור שהוא כמעט חכם אבל לא חכם, שהוא גולם, וזה מה ששובר אותו – זה המצב המצוי, תשעים ותשע אחוז. כשאדהאמ"צ בא לבקר את רעק"א זה הלחיץ אותו, ואפילו קצת הלחיץ את אדהאמ"צ, כידוע במכתב ששלח לצ"צ (אמר שהלוואי כל המתנגדים כמוהו – הוא ראשית תורת הגנטיקה, הוריש גן מתנגד לבן וגן חסיד לנכד...).]. ומ"מ לפועל אין זה נוגע [חלקתי לשתי מדרגות, אבל למעשה לא משנה כי שניהם זה לא תכלית הכוונה, וגם זה לא נוגע למעשה ממש, לא יתקן מעשיו בין כך ובין כך.]) ואינו מפקח דעתו גם בעסק התורה [עוד דבר: אדם מתפלל, אבל "מבית הכנסת לבית המדרש". הוא אומר שאחד שהתבונן התבוננות כללית, והוא בעל מדרגה, לא החיצון הראשון – כל התפלה בכה, ואחרי בכי צריך "תשמיעני ששון ושמחה". אז הייתי יכול לחשוב שעל כל פנים כשיצא מבית כנסת לבית המדרש, יפתח גמרא, אז יתמלא בשמחה. זה גם כתוב בתניא, שאומרים "הוי כל צמא לכו למים" (גימטריא של אחד החתנים כאן) – אין מים אלא תורה, בכיתי על צמאון וריחוק מה', אז אני פותח תורה ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", ואז צריך להיות שמח. אבל הוא אומר שלא, שזה עוד ברוך, אפילו יותר גדול, שמי שמתבונן התבוננות כללית, לא רק שכל התפלה שלו זה בכי ואין בזה שמחה אמיתית. לפני שנמשיך נוסיף עוד ווארט: מבואר בהרבה מקומות בחסידות, גם אצל הרבי הרש"ב, שיש הבדל מהותי בין תפלת חול לתפלת שבת. שבת זה "וקראת לשבת ענג", וחול זה משהו אחר – חול זה בעיקר בקשה, ובשבת לא מבקשים. בקשה זה מתוך חוסר ואילו עונג זה "כל מלאכתך עשויה". אז הייתי יכול לטעות ולחשוב שתפלת חול כל בקר זה לא תפלה שמחה, אלא תפלה של תחנונים ורחמים – "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים" – ואילו "'וביום שמחתכם' אלו השבתות". זה טוב למוסרניק, אם כי יש לו אסמכתא גם בחסידות, אבל מי שלומד קבלה ופנימיות יודע שתפלת כל יום זה בחינת השבת של היום. "מקרא קדש" זה שקוראים יום חול לקדושת שבת, זה חג. כל תפלה זה גם בחינת שבת, וגם צריך להיות בזה קצת חג. כאן מחדש שהמצב הרצוי של תפלה זה שמחה, "עבדו את הוי' בשמחה" כל השבוע. שוב, עיקר הברוך זה שגם כאשר פותח את הגמרא לא שמח שמצא את המים.]. אשר במרירות אמיתי [בזמן ובמקום הנכון, ועל ידי חשבון נפש צודק.] ידוע שבאה השמחה אח"כ בתפלה ובעסק התורה ע"י ההתבוננות המבו' בסש"ב פל"א ועמ"ש בפכ"ו [בפכ"ו מבואר עצם הענין, שיש עצב ו"בכל עצב יהיה מותר", ובפל"א ההתבוננות זה שהגענו להבדלה העצמית בין הנה"ב לנה"א, ושלנה"ב ראוי להיות קצת עצוב, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא", אבל הנה"א תמיד יכולה לשמוח שכל הבעיה של הנה"ב אבל אני הנה"א בן של הקב"ה ויש שמחה עצומה בשיבה לבית נעוריה. תמיד יש לי היכולת לשוב הביתה, ובזה שמחת הנה"א תתגבר על עצב הנה"ב. אומר שזה צריך להיות כל הזמן, וזה בעיקר ה"הוי כל צמא לכו למים", אבל מה שאומרים כאן שאצל מי שמסתפק בהתבוננות כללית זה לא עובד ככה:]. ובזה אין בו השמחה גם בעסק התורה. וע"פ הרוב עסק התורה שלו הוא ג"כ בלב דואג ורוח עצב [כדי להשתכנע שאכן הרבי דובר צדק – זה רק להסתכל מסביב. שהמצב המצוי, לדאבוננו, זה שאין שמחה אמיתית. אולי אני טועה, אני רק מנחש, יכול להיות שאני רואה שחורות. כמה מגיעים על הבקר אחרי תפלה של התעוררות, אחרי מרירות אמיתית בלילה או בתרומת הדשן ואז תפלה בהתרגשות, ואז מגיע לבית המדרש, פותח את הגמרא ומחייך מסוף העולם ועד סופו? כך צריך להיות, והשמחה צריכה להתעורר בתוך התפלה, הגם שזה רחמים ותחנונים, כי התפלה זה צאת הנפש ממאסרה. יותר מאוחר בתניא, בפרק מז, מסביר שק"ש בכל יום זה יציאת מצרים.], משא"כ בהתבוננות בדרך פרט שידע ומשיג את הענין אלקי שנתפס במוחו ה"ה בבחי' שמחת הנפש [כשאדם משיג משהו הוא שמח] וכמ"ש אם הבנים שמחה [וזו שמחה בדרך ממילא, לא צריך ללחוץ בשביל זה על איזה כפתור.], וגם שעי"ז נעשה בבחי' קירוב לאלקות [אם משיג ושמח, ממילא הוא קרוב לה' ומרגיש עצמו קרוב לה', זה גם חלק משיבת הנפש האלקית לבית נעוריה.] שבזה תהי' שמחת נפשו ביותר ([כאן אומר עוד משהו מאד חזק:] עד שצריכים עצות לזה שתהי' השמחה בבחי' ביטל [צריך להיות כל כך שמח, פורץ בשמחה, עד שצריך לחפש עצות לא לאבד את הבטול והיראה.] שהו"ע התכללות היראה באהבה [שזה לא לצאת לגמרי מה"ליכא מידי", כפי שנסביר (יש חסידים שכל כך שמחים שגם העצות לא עוזרות להם...). ההתכללות גם שייכת לספירת העומר, שצריך התכללות.] וכמ"ש בתו"ח כמדומה [דבר יפה ונדיר, שהרבי כותב "כמדומה" – אין לו הספר לפניו] בדרוש ותלד עדה בענין שיר פשוט וכפול כו' ועמש"ש בד"ה ואלה תולדות יצחק בענין וכל הבארות כו' ['סתמום פלישתים', שאהבה יכולה להגיע לסתימה על ידי בחינת 'פלשתים' – שזה אהבה שאין בה בחינת יראה, בחינת יצחק, ולכן יצחק צריך לשוב ולחפור בארות אלו. אבל כל זה מאמר מוסגר, שלפעמים כל כך שמח שצריך עצה שתתכלל גם היראה באהבה.]) ועז"נ [זה תכלית התבוננות פרטית] עבדו את ה' בשמחה [זה בפרק ק', שרבי נחמן אומר שזה פרק מסוגל למקשה לילד, פרק מסוגל ללידה. לעניננו, יש בזה סגולה להוליד אהבה אמיתית בלב. כשיש "אם הבנים שמחה" זה סגולה שתוליד בנים.