סוף דבינה – חינוך בנים ובנות

אחר כך כתוב שתבונה זה אותיות בן ובת – בינה לשון בנים, "אל תקרי בניך אל בוניך" – רואים שבוניך זה דרגה אחת מעל בניך, בפשט זה בניך והדרוש מעלה בדרגה לבוניך. בניך זה הנה"י, הסוף, התכל'ס. בוניך – לבנות את הבית – זה התוך, זה הבנין בעצמו, שזה עכשיו המצוה. עוד לפני שמולידים ילדים, בע"ה בקרוב, התקופה הראשונה זה בנין. לבנות את התשתית הבריא והחזק של הבית, לאורך ימים ושנים טובות, לעולם ועד. אבל למעלה מהבנין יש את ההתבוננות. חייבות להיות שלש הקומות האלה. עצם ההתבוננות – הראש. המאמץ לבנות כאן בית נאמן (יש מדקדקים הסוברים ששרש בית הוא בנה) – התוך. התולדות של הבית, הבנים – הסוף. זה בכלל הקדמה חשובה בפני עצמה.

כב אבני התבוננות

שוב, כל הזמן צריך להיות בנין. נוסיף עוד נקודה: בונים בית עם "אבנים", וכלשון ספר יצירה "שתי אבנים בונות שני בתים שלש אבנים בונות ששה בתים וכו'". זהו סוד חכמה הצירוף, כנודע, שעליה נאמר "בחכמה יבנה בית" (חכמת בצלאל במלאכת המשכן, כנדרש בחז"ל שהיתה על ידי חכמת צירופי האותיות שבהם נבראו שמים וארץ, בסוד חתן וכלה). "בחכמה יבנה בית" היינו חכמה דווקא – "מלאכת מחשבת", ולא מלאכה סתם – כלומר, שמה שהוסבר לעיל שצריכים להשקיע בבנית הבית היינו בעיקר במלאכת מחשבת, התבוננות, בחכמה תבונה ודעת, וד"ל. סוד האבן הוא בפסוק "משם רעה אבן ישראל", יחוד אב ובן על ידי האם (סוד גן = אבן) דווקא, כפי שפסוק זה מדבר על יוסף הצדיק שהיה "יפה תאר ויפה מראה" מאמו ה"יפת תאר ויפת מראה" כנודע (הרי שיפה כח הבן מכח האב ומיפי-יפה האם המולידים אותו, וד"ל). והנה, עיקר סוד הצירוף הוא שהאבנים יצטרפו יחד לבנין חזק בל ימוט לעולם, שלשם כך זקוקים להתכללות כל כב (יחד) אותיות לשון הקדש בבנין הבית נאמן בישראל (סוד "ואני אבטח בך" על דרך "בטח בה לב בעלה" כנ"ל), והרמז: לשון התבוננות מופיע בתנ"ך בדיוק כב-יחד פעמים. רמז זה מלמד שצריכים, ראשית כל, להתבונן בסוד כב אותיות לשון הקדש, ועל ידי ההתבוננות "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם", בבנין עדי עד (סוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – "כי בו ישמח לבנו [באם הבנים שמחה, התבוננות] כי בשם קדשו בטחנו"), וד"ל.

שלש ההתבוננויות באלקות כפי שמופיעות בין בני זוג

אבל עדיין לא הסברנו את פשט הדברים, מה ששאלנו קודם. למה צריך להתבונן ללא הסיבה הכואבת של אותן נשים שכתבו את המכתבים שלהם לרבי. בשביל מה צריך להתבונן? תסביר לי למה צריך להתבונן, ואחר כך גם במה צריכים להתבונן. אמרנו שלגבי הקב"ה יש שלש התבוננויות פשוטות – איך שה' בורא את העולם יש מאין, איך שהבריאה משקפת את הגדולה שלו, ולהרגיש שבעצם בתוך כל דבר "באשר הוא שם" ממש, גם מה שנראה לי כדומם (או גם בקליפה), יש חיות ודופק שמהוה אותו. האלקים נמצא בתוך כל דבר ומחיה כל דבר. יש עוד משהו כללי שאני יכול לומר שזה התבוננות שלא הזכרתי? נחזור לחתן וכלה, אם צריך לעורר אהבה שלעת עתה נעלמה, כמו בסיפור של האשה הנ"ל, לכאורה מה שהכי מתאים לזה זה משהו שדומה לגדולת ה' – לחפש בבן הזוג, שאיני מרגיש כל כך את האהבה שלי כלפיו, שיש לו דברים טובים. אצל רבי נחמן זה נקודות טובות, אבל בכללות יש נקודה-קו-שטח – אולי יש לו גם שטח טוב. יש דברים שהוא ממש טוב בהם, הוא אדם טוב, וכמה שאני יכול אני משתדל לגלות את הגדולה שלו. גדולה זה מדת החסד, אמור במיוחד לעורר אהבה. יש לי בעל גדול ומשם באה אהבה – משהו בכיוון הזה. אם אני יכול גם להבין שבן הזוג הוא אדם מקורי, אדם יצירתי, זה כמו ההתבוננות הראשונה של בריאת העולם יש מאין. השאלה אם זה שהוא יצירתי מצדיק להשאר איתו עכשיו. לכאורה לגבי תיקון קשר זה בעיקר להכיר בגדולה שלו, אז ודאי כדאי להשאר איתו – אדם טוב, אדם גדול. זה עדיין חקיקה מבחוץ. עוד יותר זה הדבר השלישי – אם אני מרגישה שאני גם מתחיה ממנו. אם מדובר על אשה, זה הרגשת ה"רוחא דשביק בה בעלה" – שהחיות שלו מפעמת בקרבי – אז ודאי שאני קנויה לו. צריך לחפש גם את הצד השני, שהרי יש גם פן שהאיש שייך לאשה, אז גם בכך שירגיש שבזכותה אני חי בכלל. זה כבר חקיקה מבפנים, כמו שהסברנו.

התבוננות תמידית לכתחילה – מה חסר היום לזולת (לתלמיד או לבן הזוג)

אבל שוב, כל שלשת הדברים האלה זה לא דומה בכלל להתבונן איך אני יכול לשפר את החינוך של הילדים שלי. זה סוג אחר לגמרי של התבוננות. איך אני יכול לשפר את החינוך כל יום, זה יותר דומה לחשבון נפש. זה דומה, אבל זה לא בדיוק. חשבון נפש זה ביני לבין עצמי, מה הייתי בסדר ומה לא, ולקבל החלטה שמחר אהיה בסדר (כמו רבי זושא לפני השינה), אבל יש משהו אחר שלזה רוצים להגיע. זה עצם ההתבוננות שבונה, אצל בני זוג במיוחד, קשר אמיתי ונצחי. אם מתבוננים, כמו בישיבה, שאתה ר"מ ויש לך כך וכך תלמידים, אז אם אתה מתבונן בתלמידים שלך, אז חוץ מזה שאתה אולי בוחן איך הייתי בסדר כלפיהם ואיך לא – שזה עדיין לא עיקר הענין – עיקר ההתבוננות זה להרגיש בדיוק את התלמיד, כל אחד ואחד בפרט, שזה התבוננות פרטית, ובמלים הכי פשוטות זה להרגיש מה חסר לו היום. מה שחסר לו זה הדבר שמן השמים, זה הסיבה, עבורי לדעת מה עלי להשלים לו, מה התפקיד שלי כלפיו. ה' אומר לי – הר"מ בישיבה – מה התפקיד שלי, דרך ההתבוננות בתלמיד במה שחסר לו, בלימוד (מורה), בהתנהגות (מחנך, כמו שכתוב בכללי החינוך וההדרכה). זה להתבונן ב"אשר יחסר לו". אפילו להשיא לו אשה – אם אתה מרגיש שהוא לא לומד טוב כי הוא לא נשוי, אז צריך להשיא לו אשה, ולדאוג שימשיך ללמוד בכולל אחרי זה. אבל אם לא זו הבעיה – יש כל מיני דברים שחסר (כולל גם דברים גשמיים, אולי חסר לו בגד או אוכל). מה זה להיות חתן מסור לכלה, וגם כלה מסורה לחתן? זה אחד שהכיף, מה שהוא משתוקק לאשתו והאשה משתוקקת לבעלה, זה לא סתם השתוקקות למלא תאוה ח"ו, אלא השתוקקות למלא את החסר של בן הזוג שלי (על דרך מצות עונה מן התורה, וכך צריך לענות למשאלות הלב, גם החשאיים ביותר, של בן הזוג בכל). כדי לדעת מה החוסר, בשביל זה צריך להתבונן. זה לא יבוא לי בדרך ממילא, כמו שאמרנו קודם. אין מה לחשוב שאנחנו כבר בימות המשיח אז כבר הגענו אל המנוחה ואל הנחלה שלא צריך להתבונן. אדרבה, אם אני אוהב מישהו צריך כל הזמן להתבונן מה חסר לו שעלי לתת לו עכשיו. זה נקרא להיות מסור ונתון לאהובי.