ג. מרירות ושמחה בהתבוננות כללית והתבוננות פרטית (לימוד בפנים)

נתחיל לקרוא בפנים:

וע"פ הרוב ההתבוננות בבחי' כללות לבד היא המביאה לידי מרירות ולב דואג [יש פה חידוש שלא ראינו קודם. קודם אמרנו שהתבוננות כללית מולידה דמיונות, כאילו שאני אוהב אבל זה סתם. זה מישהו לגמרי 'חיצון', אבל כאן מדברים על מישהו יותר פנימי, יותר אמיתי, יותר חסיד. אף על פי כן, אם מתבונן התבוננות כללית זה לא מביא אותו לתכלית – קירוב אמיתי, אהבה של קירוב. מה שנשאר אצלו אחרי ההתבוננות, ואחרי התפלה, וגם כשלומד תורה – כמו שיכתוב – כל היום נשארת אצלו דאגה (אנגזייטי, סטרס). השורה התחתונה של כל ההתבוננות שלו – שנעשה מזה לחוץ. רשב"י יכול להציל את הלחוצים. איך הוא מציל את הלחוצים? שהוא מלמד אותם התבוננות בדרך חב"ד, שזה ספר הזהר הקדוש, "זיהרא דאמא עילאה", שזה ג"ר דאמא. זה ההתבוננות לפי שיטת חב"ד. אבל אם אתה לא מתבונן ככה – יותר רציני מהכסיל עליו דברנו קודם, אבל רק מסתפק בהתבוננות כללית – אז מה שיצא לך בסוף, דווקא מההתבוננות, תכנס למצב של לחץ לא בריא, דאגה. בהמשך הוא יאמר שגם דאגה לכאורה זה משהו חיובי, ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", אבל עכשיו ודאי לא מתאר זאת כמצב טוב. הוא לא אומר עצבות, שזה מת וזה ודאי שלילי, אלא מרירות – שזה חי, לב דואג יכול להיות טוב, "דאגה בלב איש" בגימטריא משיח, אבל בכל אופן ברור שכאן אומר את זה כמשהו לא טוב, משהו שלילי.

משברים של בחורים כשרוניים

דרך אגב, זה סיפור שאנחנו מדברים במיוחד עם הר"מים. הרבה פעמים יש תלמידים שדווקא מרוב הלימוד, משקיעים בתורה, נכנסים לאיזה מצב של לחץ ה' ישמרנו, ויש גם מצבים של שבירת כללים, של התמוטטות ר"ל. הוא רומז שזה בגלל שהר"מים רק למדו אותם התבוננות כללית, ואם היו לומדים התבוננות פרטית זה לא היה קורה. הדבר הזה מאד חשוב. דווקא התלמידים המוכשרים – כפי שיסביר כאן – להם שייכת הבעיה. אצל מי שפחות מוכשר זה יתבטא בצורה אחרת. מי שהכי עלול להכנס ללחץ זה דווקא מי שמוכשר, אבל כשהוא מרגיש כמה כל התורה והראשונים והאחרונים זה משהו מופלא ביותר, הוא רוצה להיות שם והוא לא שם – כמו הגולם לעומת החכם בפרקי אבות, שכמעט חכם אבל לא חכם (ובכל שבעת הדברים שבחכם הוא היפך החכם!), ובגלל שהוא 'כמעט' זה מה ששובר אותו, מה שמביא אותו למצב של לחץ, מה שקורא כאן מרירות ולב דואג. זה בגלל שהוא מספיק מוכשר להרגיש הרגשת אמת של הפלאת הענין, אבל בגלל שלא התבונן בפרטים לא תפס באמת, בפנימיות, שום דבר. מה שיש לו זה הרגשה אמיתית של הפלאה, של חידוש מופלא מאד, וזה דווקא מביא אותו להיפך השמחה. אם קודם דברנו על תרכובת של ברסלב וחב"ד, זה המקום להזכיר מה שדברנו הרבה שצריך להזהר בברסלב – שהיות שיש הרבה מקיף של הפלאה, של 'חידוש נפלא', צריך להזהר. מי שלא מוכשר זה לא יזיק לו, יכול להיות כל הזמן בהפלאה, ב'אורות', אבל דווקא מי שיש לו שכל – הפלאה בלי השגה יכול להפיל אותו לעצבות. לכן הירושלמים היו אומרים שברסלב זה בעלי מרה שחורה, חב"ד זה בעלי גאוה, ברסלב זה מרה שחורה, וקרלין בעלי קטטה ומחלוקת (זה החב"ד הירושלמי, כידוע).