בע"ה

אור ל-ז שבט ס"ח – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו ניגון, ואחר כך ניגון הכנה של הרבי הרש"ב.

זה היה ניגון הכנה של הרבי הרש"ב, שנלמד היום מתוך דבריו הקדושים. הרבי רש"ב כתב כמה קונטרסים, וקונטרס העבודה הוא האחרון שבהם. התחיל את זה בס"ט וסיים כנראה בעת"ר (כי מצטט ממאמרי עת"ר). זה אחרי שכתב קונטרס התפלה לתמימים, ואחרי קונטרס ומעין ואחרי קונטרס עץ החיים – זה האחרון. אפשר לומר שזה הקונטרס המקביל לקונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי. לכן, כל מי שלומד קונטרס ההתפעלות כדאי שידע, שילמד בעיון, גם את קונטרס העבודה, המקביל שלו.

קונטרס העבודה

מבאר ענין העבודה שבלב זו תפלה, לקרב ולדבק נפשו באלקות ולברר ולזכך את הנה"ב, שעז"נ וידעת היום והשבות אל לבביך, וז"ע ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך כו'[הוא אומר שעבודת התפלה, "עבודה שבלב זו תפלה", כוללת שני דברים – דבקות הנפש בה' ובירור וזיכוך הנפש הבהמית. לכך מביא שני פסוקים – "וידעת היום [זה הדבקות בה'] והשבות אל לבבך [זה זיכוך הנה"ב]", וכן "ואהבת בכל לבבך" בשני יצריך, זיכוך הנה"ב, אחרי שמע ובשכמל"ו, יחו"ע ויחו"ת, שזה דבקות בה'. וכן ב"לבבך" כלולות נה"א ונה"ב, דבקות וזיכוך, אלא שכפי שיסביר יש שתי בחינות – יש כוונת ודבקות הלב, ויש מה שיוצא מהלב, הבל הדיבורים של התפלה, וזה עיקר תיקון הנה"ב. לכן יש כאן כמה בחינות, בהתכללות, של שתי הבחינות. "וידעת היום", "והשבות אל לבבך" (שגם בכך יש שתי אותיות ב, שאפשר לדרוש על שני יצרים), "ואהבת... בכל לבבך" אחרי ההתבוננות, שבזה הלב הראשון הוא כוונת הלב של החלל הימני והלב השני זה זיכוך הנה"ב (שגם היא צריכה לאהוב את ה', רק על ידי שהנה"א תזכך אותה).

כדרכנו, נתחיל עם רמז: הביטוי שכולל הכל זה לשון חז"ל "עבודה שבלב זו תפלה" = 949 = אהבת ישראל וכו' (אהבה פעמים חכמה). זה מלמד שלפני התפלה, כמו שמביא אדמו"ר הזקן בשם האריז"ל, צריך לקבל מצות "ואהבת לרעך כמוך", ובלי זה אי אפשר להתפלל. ללמד ששני עמודי התפלה, כמו "יכין ובועז" – "יכין" זה כוונת הלב ו"בועז" זה הדבורים החמים שיוצאים מהבל להב הלב (יכין בעז = 13 בריבוע, כידוע) – לא עומדים בלי אהבת ישראל, וגם באהבת ישראל צריך את שני העמודים האלה. אי אפשר להתפלל בלי זה. התפלה זה קרבן, ומחד מסביר שעיקר ממד הקרבן זה בירור הנה"ב, אך היות ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף" ברור שגם הקירוב של נפש האלקית – "לקרב ולדבק", גם לשון קרבן (בגוף המאמר אומר "לקשר ולדבק נפשו", אבל בכותרת זה "לקרב") – הוא ענין של קרבן. ה"תמים יהיה לרצון", קרבן תמים, כולל גם "אדם כי יקריב מכם" ("מכם ובכם הדבר תלוי") – בחינת האדם זה הכוונה ובחינת הבהמה זה הבירור והזיכוך של הנה"ב. אהבת ישראל עושה את הקרבן, על שתי בחינותיו, תמים. גם בתוך אהבת ישראל גופא, יש מה שאוהבים את נשמת היהודי ויש מה שאוהבים את גופו. הגוף זה קדוש והנשמה זה "חלק אלוה ממעל ממש". הנשמה זה "חלק הוי' עמו" והגוף הוא בסוד שם צבאו-ת. בהשגח"פ יוצאים מפרשת בא, בה עיקר המאמר של אדמו"ר הזקן (בתו"א) זה בענין שם צבאו-ת, שבתורה זה "צבאות הוי'" אבל חנה היתה הראשונה שהשתמשה בכך כשם קדוש. מבואר אצלנו באריכות ש"צבאות" ו"צבאות הוי'" זה על שם הגוף הקדוש, כלי לגילוי ה', ולכן צבאות = גוף קדוש. אהבת נשמת היהודי היא הכנה ובסיס לכוונת התפלה והיא אהבה ל"חלק הוי' עמו" ואהבת גוף היהודי היא הכנה ובסיס לזיכוך שבתפלה, והיא אהבה לסוד שם "צבאות". בפשטות אהבת ישראל היא לגוף, לעשות לו טובות בגוף. לא כתוב ברמב"ם, בפשט, שאהבת ישראל זה בלב – זה פשוט, אבל לא כתוב – כמו כל מצוה מעשית זה בא לידי ביטוי בהתחשבות בו, לא לפגוע בו, להיטיב לו. פשיטא שצריך לאהוב בלב, זה כתוב בחסידות – הבעל שם טוב אומר שאהבת ישראל צריכה להיות חמה ורגשית. גם אפשר לומר שאהבת נפש למישהו – כמו דוד ויהונתן – זה כמו הכוונה בלב. זה שהאהבה באה לידי ביטוי בדיבורים ומעשים חמים זה כמו בירור הנה"ב בתפלה, שבאה לידי ביטוי בדיבורים חמים.

וענין אחרון ברמז זה של "עבודה שבלב זו תפלה": כבר צריך להתכונן ל"סעודת לויתן", שמוכנה ומזומנת על השולחן", ועיקר מרכיבי הסעודה הזאת היא לויתן ובהמות. התורה נגמרת ב-ל ומתחילה ב-ב, נעוץ סופן בתחילתן זה "לב". כתוב שאחד הסודות של לב זה יחוד נשמות מעלמא דאתכסייא, לויתן, ונשמות מעלמא דאתגלייא, בהמות. אם יש מישהו שאתה לא מסתדר איתו, אולי זה כי הוא בהמות ואתה לויתן, ובשביל החיבור צריך משיח. החיבור העיקרי בנשמות ישראל הוא בין לויתן לבהמות, והחיבור של לויתן בהמות עולה אהבת ישראל. מכל הרמזים זה הכי מתלבש כאן על התוכן, כי בהמות זה בירור וזיכוך הנפש הבהמית, ולויתן זה "הפעם ילוה אלי אישי", לשון דבקות וחיבור באלקות, "כמער איש ולויות", זה החיבור והדבקות של נפש אלקית בתפלה.]:

הנה כל העבודה והיגיעה של עובדי ה' בתפלה הוא לבוא למדת האהבה[הכוונה היא לאפוקי יראה. היראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", ויקדיש לה – בדרך אגב – את פרק ב, אבל תכלית התפלה זה אהבה, והיא הנצרכת גם לדבקות בה' וגם לזיכוך הנה"ב. אם כן, מתבקש שיש שתי אהבות – אהבה אחת של דבקות ואהבה אחת של בירור וזיכוך הנה"ב – ואת זה יסביר בהמשך.]. כי התפלה כללות ענינה הוא ב' דברים [כאן אומר את הכלל של הקונטרס – שני עניני התפלה.], הא' לקשר ולדבק נפשו באלקות, וזהו מה שתפלה הוא ל' התחברות וכמו התופל כלי חרס [יש כאן רמז שכתב יותר במפורש בקונטרס התפלה – בו הוא התחיל, וקונטרס העבודה הוא שיא וסיום כל ההוראות שמסר הרבי הרש"ב לתמימים, ולכלל החסידים, עד משיח – שאי אפשר להתחיל להתפלל בלי לב נשבר. לב נשבר זה כלי חרס שבור, אלא שאף על פי כן יש "התופל כלי חרס" – אי אפשר לתקן כמו שהיה בהתחלה, אבל אפשר איכשהו לדבק בחזרה. כאן רומז, בלי לומר, שהאדם צריך להיות כלי חרס נשבר, ואז בא להתפלל והתפלה פועלת על כלי החרס דבקות, לדבק אותו באלקות] דהיינו התקשרות והתחברות נפשו באלקות, ועש"ז נק' התפלה סולם [בחינה זאת, שקודם קראנו לה ה"יכין" שבתפלה, נקראת גם "סולם"] וכמ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה [בארבעת העולמות, עד לשיא עליות התפלה לעולם האצילות, כפי שיסביר כאן בפרק הראשון. התפלה במובן של סולם זה דווקא הכוונה של התפלה, ולא הדיבור של התפלה. "מוצב ארצה" זה עולם העשיה, וכמו שיסביר תיכף זה עבודת ההודאה – להודות לה'. "מגיע השמימה" זה תפלת שמו"ע, תפלת האצילות, שזה בחינה של יחודא עילאה ממש – ראית עין השכל שבלב את עצם האלקות, כפי שיסביר תיכף] ואי' בזהר סולם דא צלותא שע"י הסולם דתפלה מתעלה נר"ן שבנפשו עד שראשו [ראש הנשמה, בחינת "ישראל – לי ראש". הפסוק "וראשו מגיע השמימה" אמור ביעקב, לפני שקבל את שם ישראל. כתוב במדרש שהוא פחד לעלות, עוד לא היה לו שם ישראל, אך אם היה לו חוש בעתיד היה יודע שהוא הוא ישראל ולכן הוא לא צריך לפחד להגיע עד ראש הסולם. אם היה מגיע בעצמו, מטפס עד סוף הסולם, כבר היה משיח והגאולה האמיתית והשלימה, בלי שעבוד מלכויות. בגלל שהוא לא עלה עד ראש הסולם התוצאה היא שעבוד ארבע מלכויות – כנגד ארבע שליבות הסולם. במקום עליה בקדושה זכה לשעבוד ארבע מלכויות. צריך לעלות בסולם התפלה, ומכאן רמז ברור שלצאת מהברור תלוי בעבודת התפלה, העליה בסולם. כל העליה בסולם זה מצד כוונת התפלה, שזה הכל מצד הנה"א על כל דרגותיה – נר"נ ונשמתא דנשמתא (הכולל ח"י, וזה תפלת שמו"ע)] מגיע השמימה, היינו התקשרות עצמות הנשמה בחי' נשמתא לנשמתא [נשים לב שכאן – כמו ברוב מאמרי החסידות עד לרבי (יש גם קודם, אבל ככה זה ככלל) – אין חילוק בין עצם הנשמה לח"י, ואת ה"נשמתא לנשמתא" קורה כאן "עצמות הנשמה"] במקור חוצבה בעצמות אוא"ס ב"ה [דבקות זאת היא לשון הפיוט – "יחידה ליחדך". "יחידה ליחדך" זה לא אוטומטי, אבל כשעולים עד ראש הסולם זוכים לכך] בתפלת שמו"ע [אחר כך יכתוב שבתפלת שמו"ע התפלה 'נשפכת' מעצמה – זה אחד הסימנים לעליה לאצילות, שהתפלה יוצאת מעצמה בלי שהאדם אפילו חושב על מה שאומר], שגם הנר"ן עולים ונכללים בהתקשרות זאת [כשמגיעים למדרגת ההתקשרות הזאת של עצמות הנפש כל המדרגות התחתונות עולות ונכללות בדרגת האצילות].

([הסוגריים שמתחילים כאן – ונמשכים עד עמ' 10 – מסבירים את עלית העולמות. אנחנו מכירים את הרבי רש"ב שסגנונו סוגריים בתוך סוגריים, וקשה לעקוב אחריו, אבל צריך לקרוא פעמיים עד שתופסים היכן מתחילים ונגמרים סוגריים, ואז כדאי למי שלומד בעיון לעשות לעצמו סימן ולחלק כל ענין שהוא מסביר בפני עצמו, כי יש כאן המון ענינים. עיקר החידוש של כל מה שכותב כאן, עד סוף פרק א', הוא מה זאת אומרת שהנפש עולה להכלל ברוח. מה זה נפש-רוח-נשמה זה פשוט יחסית – הוא גם יסביר מה זה כל דבר בעבודת ה' – אבל החידוש הוא מה זאת אומרת שהנפש עולה לדרגת הרוח והרוח עולה לדרגת הנשמה, ואחר כך הנר"נ עולם עולים להתכלל באצילות (כפי שכתב במשפט אחד לפני הסוגריים)] ועליית והתקשרות הנשמה הוא ע"י העבודה בכל מדרי' שבה בפרט [כדי שהנשמה תתעלה לאצילות, עד ראש הסולם, אי אפשר לקפוץ מיד – צריך לעלות שליבה אחר שליבה, בפרט. לכן יש סדר התפלה – זה הסדור שלנו, תפלת העשיה עד ברוך שאמר, תפלת היצירה עד ברכו, תפלת הבריאה עד שמו"ע ותפלת האצילות זה שמו"ע – וצריך לעבור את כל השלבים]. תחלה העבוד' דבחי' נפש בבחי' הודאה [אחרי ההכנה של "הריני מקבל וכו'", אבל יש בחינה של עבודה זו עוד קודם, ב"מודה אני", אך זה לא ממש מסדר התפלה. בכל אופן, כל התפלה, עד ברוך שאמר, זה נקרא "עבודת ההודאה" – עבודת הנפש. כל עבודת הנפש, כולל אהבתה, נכללות ב"עבודת ההודאה". להודות זה גם לומר תודה, וגם להודות על דבר שאיני תופס לגמרי שהוא נכון. כלומר, זה בעצם סוג של אמונה – מודה בדבר שהוא בגדר אמונה אצלי, ולא בגדר השגה. כאן לא מחלק בין שני המובנים, אך בדרך כלל בחסידות מודגש הצד של הודאה על משהו בלתי נתפס. תתכן תפיסה מסוימת, ויש בכך דרגות שונות – יתכן שזה הספירות הכלולות בהוד, אף שמחדש כאן שכל עבודת ההודאה זה מלכות, ובשביל נה"י מתאר עבודה אחרת. הוד שייך ליהודה, וראובן-שמעון-לוי-יהודה זה חגת"מ – מלכות זה יהודה, "איהי בהוד". כל התפלה, כל מה שאומרים בבקר, עד ברוך שאמר (ולא עד בכלל) זה עבודת ההודאה – הכל מצד הנפש] וכמ"ש במ"א ענין הביטול דהודאה [הקונטרס הזה, חוץ מזה שמה שמסביר את מדרגות האהבה, מה שמאד מענין אותו (כי זה חב"ד טהור), שכל מדרגה ומדרגה הולכת עם סוג אחר של בטול. הרבה פעמים אנו מסבירים שעיקר חסידות חב"ד זה לתת תחושה איך הבטול מתבטא בכל דרגה ודרגה. כל דבר אחר, אפילו אהבה וכו', זה יש – "יש מי שאוהב" – זה בחיצוניות העולמות. עיקר החידוש של חב"ד זה להסביר את הבטול שבכל דרגה ולהבחין בינו לבין דרגות אחרות. כך פותח כאן שיש בטול דהודאה]. וכן קיום התומ"צ בפו"מ בסו"מ וע"ט, שזהו העבודה דבחי' עשי' כנודע [ההודאה מחייבת גם משהו בפועל, לכן ממשיך שלכך שייך "המעשה הוא העיקר" בעולם העשיה. כשנדייק על כמה מדרגות יש כאן –מתחיל משלשה עולמות, וברגע שמבאר עלית עשיה ליצירה זה עוד מדרגה, ועלית יצירה לבריאה זה עוד מדרגה, ואם הבריאה עולה לאצילות זה כבר שבע בחינות של עבודה (במקום ארבעה עולמות). זה רק שלד ראשוני, שבתוכו יש המון דקויות – לפעמים מחלק בפירוש ולפעמים לא. כאן זה דוגמה שלא מחלק – ברור שהודאה בלב וקיום תומ"צ זה שני דברים, אך לא מחלק. פשיטא לכל אחד שהודאה בלב (וכ"ש הבטול שבהודאה, שהוא חויה נפשית) ועשיה בפועל זה שני דברים. בכל אופן, כל זה שייך לעולם העשיה]. וע"י עולה לבחי' היצי' [שזה עיקר החידוש כאן. ענין כל העמודים הראשונים זה להסביר את ענין הסולם. זה שיש שליבה ועומדים עליה זה לא מענין –מה שמענין זה איך עולים לשליבה הבאה. רק להסביר את הדרגות שוב זה יש, ודווקא כשאסביר איך עולים מעשיה ליצירה אז זה כמוסבר בחסידות – בפרט אצל רבי הלל, באריכות גדולה – אז כל הבינים זה בחינת "אין". זה כל מה שהאדם הוא מהלך ("ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"), מלאכים לומדים מה זה כל שליבה בלבד – הם נמצאים במדרגה אחת כל הזמן, ולא צריכים ללמוד חסידות איך עולים. אבל נשמות עולות וזה מה שהן צריכות ללמוד. גם בכתר שם טוב, לפני אור חב"ד, יש התבוננויות – ציורים שלפי חב"ד הם התבוננות כללית לגמרי, אבל לצדיקים גדולים זה מספיק – איך עולים בארבעת העולמות. בחב"ד, חוץ מזה שזה סוג של דמיון, עיקר החידוש זה להבין את משמעות העליה, כשהעיקר זה הבטול בכל מדרגה. יש עוד כלל גדול בחסידות, שעל ידי הבטול האדם מגיע לנקודה האמצעית של המדרגה בה הוא עומד, ובדרגה האמצעית הזאת יש עמוד חלול – שגם "צדיק שמו" (זה קשור בחסידות להתקשרות לצדיק, שכולל את כל העליות מעולם לעולם) – ודרך העמוד החלול הוא נשאב לעולם שמעליו. שם הווארט הוא שפנימיות הדרגה שאתה עומד בה עכשיו, שזה בטול הדרגה בה אתה עומד, שואב אותך לדרגה העליונה. כאן, חוץ מזה שעם הבטול אתה נשאב למעלה, רוצה להסביר מה זאת אומרת עליה – "מאין באת [מעולם העשיה, עולם ההודאה] ולאן אתה הולך [עולם היצירה, עולם של התפעלות המדות]" – להסביר מה קרה עם הנפש כאשר עלית מנפש לרוח. האם הנפש נעלמה והלכה לה? לא, זה החידוש שהנפש צריכה לעלות לרוח ולהתכלל בה. כאן מסביר רק אופן אחד, איך להסביר מה זה הודאה – של הנפש, שנשארת – תוך כדי העליה לעולם היצירה, עולם ההתפעלות של הרוח. וכך הוא מסביר:] היינו שיעלה ויגיע להעבודה דבחי' רוח בחי' התפעלות המדות, וגם בחי' נפש מתעלה בזה וכענין התכללות העשי' ביצי' [בין חדושי החסידות שמסבירה בנפש, בפנימיות, את המבואר בקבלה. בקבלה יש הרבה ביטויי התכללות כגון דא, שעולם העשיה עולה ונכלל ביצירה], והיינו דההודאה היא במדרי' עליונה יותר [ההודאה עצמה עולה דרגה, יש עדיין נפש אבל היא עולה לדרגת הרוח] ובידיעה ביותר איך שצריך להודות והידיעה בהמדרי' שמודה בזה ובבחי' הרגש פנימי יותר [כאן אומר שלשה דברים, הדוגמה הראשונה של סדר מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה. קודם נסביר זאת, ואחר כך נסביר למה זה מופיע דווקא כאן ולא הופיע קודם. הוא אומר שעבודת ההודאה, שזה הנפש, כאשר עולה לרוח (עולם היצירה, התפעלות המדות), ממשיכה להודות, רק שיש: א) יותר ידיעה איך צריך להודות (קודם לא ידע איך צריך להודות). ב) יותר ידיעה בהמדרגה שמודה בזה (אפילו שהודאה זה על מה שלא מבין, בכל זאת כשעולה דרגה מבין יותר – לא ידיעה אמיתית, אבל הרבה יותר מקודם). ג) בבחינת הרגש פנימי יותר (קודם לא היה רגש בהודאה, אבל בעולם הרגש – עולם היצירה – כאשר הוא מודה הוא מתרגש, ברגש פנימי). זה שאני צריך להודות לה', שקודם גם לא חשבתי על זה – סתם אמרתי "מודה אני לפניך" – אבל זה שה'איך' הזה חייב להודות לה' זה הכנעה. זה שאני מכיר יותר טוב באין סופיות של ה', מי שאני מודה בו והבחינה שאני מודה בה, זה הבדלה. זה שיש לי רגש זה סוג של אור – שיש לי הארה בנפש תוך כדי שאני מודה זה המתקה.

זה סדר מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה, למה זה לא היה קודם? לא צריך לשאול כזאת שאלה, אבל אם יש תשובה אז אפשר לשאול. התשובה היא שרק עכשיו נקרא שהאדם הגיע לדרגה, כפי שיאמר בהמשך. הודאה פשוטה זה לא מדרגה, זה תשתית שיש לכל יהודי, ואף שלא כל יהודי בעולם אומר "מודה אני" בבקר זה כי הוא בגלות. זה שהוא יחזור בתשובה ויתחיל לומר "מודה אני" – גם שיהיה צדיק גמור (לא של תניא), שמקיים כל השו"ע קלה כחמורה – זה לא מדרגה עדיין. זה טוב מאד, יהודי טוב, אבל הכל בעשיה. היית על הארץ ונשארת על הארץ – אם היה לכלוך ומחיצות והעלמים מסביב סילקת אותם, אבל לא עלית לשום מקום. רק כאן אפשר לומר עליך שאתה בעל דרגה, כבר עלית לאיזה מקום – כשיש לך הכרה למה צריך להודות, וקצת יותר הכרה מאדם רגיל בדבר שאתה מודה בו, וגם יש לך הארה נפשית בהודאה הזאת, שזה הרגש פנימי. זה מתאים לבעל שם טוב, כי הוא אומר שהסדר הזה של הכנעה-הבדלה-המתקה הוא רק דרך תנועה של עליה – עליה לארץ. היסוד של זה הוא "לך לך" – כמה שאברהם עובד ה' נפלא זה כאילו לא השיג כלום עד כה, לא עלה לשום מקום, ורק כאשר ה' בא ואומר לו "לך לך מארצך [הכנעה] וממולדתך [הבדלה] ומבית אביך [המתקה] אל הארץ אשר אראך" הוא מתחיל לעלות. לכן מאד מובהק שהדבר המפורש הזה כאן (הוא לא משתמש במילים, אבל זה ברור מאד למעיין) כי כאן מתחיל לדבר על עליה.

כל שלושת הדברים הללו לא נמצאים בעשיה – לא יודע למה הוא צריך להודות (הכל פשוט ומובן מאליו, הוא מודה), לא יודע בדיוק במה מודה (באלקים, בלי להבין), והרגש פנימי אין לו. הוא עושה זאת בקבלת עול, או בטבע יהודי פשוט, אבל בלי הרגש פנימי בזה. ברגע שהוא עולה לעולם הרוח, התפעלות המדות, הוא מעלה אתו את הנפש – את ההודאה] ([כאן, בסוגריים בתוך סוגריים (כדרכו בקדש), בא לומר עוד חידוש – בכל סוג של הודאה יש מעלה. בנפש לפני שעלתה יש מעלה ואחרי שעלתה לרוח יש בה מעלה. במדרגות האחרות – כמו הרוח במקומה לעומת עלייתה לנשמה – לא עושה 'צריכותא' כזאת. דווקא כאן מסביר שיש מעלה בנפש כמו שהיא במקומה, בעשיה, 'און חכמות', בלי מדרגות, ביחס לנפש שעלתה בדרגה. זה בעצם אומר שכאן הוא כותב, בסגנון של חב"ד כבד, את מה שהבעל שם טוב אהב יהודים פשוטים. שיש מעלה ביהודי פשוט הקשור לפשיטות העצמותו, ומסירותו זה לעצמות ה', וזה דווקא כשאין לו שום מדרגה, וברגע שיש לו דרגה כל שהיא הפסיד זאת. זה אחד מפלאי תורת הבעל שם טוב, שמחד אוהבים את היהודי הפשוט בהיותו פשוט, ומאידך הבעל שם טוב היה מקרב ומלמד את היהודים הפשוטים וגם מעלה אותם בדרגות. אבל צריך לדעת שיש מעלה גם בפשטות, כשאין לך שום מדרגה. לא תמיד מובן מה מתכוונים כשאומרים יהודי פשוט – חושבים אחד פשוט, בלי הרבה שכל – אבל ההגדרה של פשוט זה אחד שאין לו דרגות. הצמח-צדק לא אהב חיל פשוט, בלי דרגות, שזה אומר שלא שוה. אבל יהודי פשוט יש בהחלט מעלה שאין לו דרגות. אפילו על המשיח כתוב "לא תואר לו" – אין לו עוד תאר ועוד תאר שמקבלים באוניברסיטה] גם י"ל דיש הודאה כללית וכמו מודה אני לפניך כו' שהודאה זו אינה במדרי' פרטיות באלקות כ"א הודאה כללית לאלקות וכן הביטל ונתינת עצמותו בהודאה זו אין בזה איזה ענין פרטי כ"א מה שבכללות מציאותו הוא נותן א"ע לאלקות בהודאה זו (ויש בזה יתרון מעלה בעצם נתינת עצמותו שהיא אמיתית יותר מהנתינה באיזה ענין פרטי, והוא לפי שהענין הפרטי הוא למעלה ממדריגתו משא"כ הנתינה לאלקות בכלל (שלמעלה ממדרי' פרטיות) זה קרוב מאד לכאו"א מישראל [כאן אומר עוד חידוש: כל דרגה זה השגה בדרגה פרטית, כמו "כולא קמיה כלא חשיב". מי שאומר "מודה אני לפניך" לא חושב ש"כולא קמיה כלא חשיב", אין אצלו שום גוון ב"לפניך". ברגע שה"לפניך" מקבל גוון זה נקרא כבר מדרגה פרטית, והרי מכל מדרגה פרטית הוא רחוק ריחוק אין סופי – הוא לא שמה. כשאומר סתם "מודה אני לפניך" לא שייך לומר שהוא שם או לא, כי זה לא שום מדרגה פרטית. בגלל שכל מדרגה פרטית היא למעלה מעלה ממדרגתו, לכן מודים לכך – זה משהו נעלה]. וגם יש בזה יתרון מה שהנתינה הוא בכל מהותו [אומר זאת מצד החפצא ומצד הגברא: מצד החפצא, בהודאה פרטית החפצא רחוק ממנו ובהודאה כללית החפצא (הקב"ה) קרוב אליו. וכן מצד הגברא, כשיש מדרגה פרטית ההתמסרות שלי לה' היא חלקית, אך ב"מודה אני לפניך" בכלל מוסרים את כל המהות], ולכן באמת הודאה זו ["מודה אני" של הבקר והעבודה עד ברוך שאמר, תפלת העשיה, כפי שיאמר] היא יסוד העבודה דכל היום וכמ"ש במ"א) וזה העבודה דעשי' בבחי' נפש שהיא בחי' הודאה כללית לבד (ובפרטיות בתפלה הוא עד ב"ש [כאן נעשה רמז רחוק, אבל נחמד מאד: מברוך שאמר מתחילות המדרגות, ועד ברוך שאמר אין שום מדרגות – אתה במקומך. אם יש לכלוך במקום שלך אתה צריך לנקות, כמו מצות "תרומת הדשן" עוד לפני התפלה – להוציא את הפח החוצה. כל עבודת העשיה זה לנקות למטה, אבל אתה עוד לא עלית לשום מקום, וזה יסוד היום. מ"ברוך שאמר" מתחילה העליה. הוא כותב כאן ברוך שאמר בקיצור, כמו בכ"מ – ב"ש. והרמז הרחוק –  ב"ש זה בש של אתב"ש, משם מתחילה המדרגה, אבל לפני כן היה את. את זה א, אלופו של עולם, ו-ת בתחתית המדרגה, שאין תחתון למטה הימנו. את אומר בדיוק מה שהבעל שם טוב אמר, שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות, שה-ת מחוברת ל-א. ברגע שמתחילים לעלות – כשאני עולה מ-ת ל-ש – ה' יורד מ-א ל-ב. לא רק שיורד אלי, אלא תוך כדי הירידה ה-א גם מתלבשת ב-ב (כמבואר בכש"ט), ולכן זה מסתתר – כבר לא אותה א כמו שהיתה קודם. לפי זה, דווקא היסוד, שזה הודאה, זה ה-את, ואחר כך מתחילים לעלות דרגה וזה ה-בש – ברוך שאמר. לפי זה עולם הבריאה צריך להיות גר ועולם האצילות צ"ל דק. יש פעם אחת בחומש שרש"י משתמש באתב"ש רק לגבי צירוף דק, כשמדבר על הקטרת (התקשרות הנשמה בעצמות ה') – בדרך כלל מחליפים מלה שלמה, אך כאן אומר להחליף רק ק ב-ד, ואז לקבל תרי"ג מצוות התורה. זה חילוף דק, וזה מתאים לכך שזה קטרת – העבודה של אצילות, תפלת שמו"ע]). אמנם יש הודאה פרטית היינו במדרי' פרטיות [וברגע שהשגת פרט עברת מקרבתך לה' ל"מרחוק הוי' נראה לי"] כמו בענין יחו"ע איך שכולא קמי' כל"ח, דאמיתית השגה זאת היא רק בנשמות גבוהות אשר עבודתם היא בבחי' הביטול דיחו"ע [נשמות דאצילות.], אך בכאו"א מישראל צ"ל ביטל זה [היינו הבטול של ההודאה הפרטית הזאת.] וכמ"ש בקונטרס עה"ח פ"ז [אמרנו שאת קונטרס העבודה כתב בהמשך – שנים כתב הרבה שנים קודם, "קונטרס התפלה" ו"קונטרס ומעין", ובסוף כתב "קונטרס עץ החיים" ו"קונטרס התפלה". כאן מפנה לקונטרס עה"ח, שם גם מסביר שכל יהודי צריך את הבטול דהודאה ל"כולא קמיה כלא חשיב".], רק שבדרך כלל הוא בבחי' הודאה לבד ומ"מ בהודאה זו יש בחי' ידיעה והשגה ובחי' הרגש פנימי כו' [מה שכותב כאן זה שיש לו את מה שקראנו קודם הבדלה-המתקה של מדרגה זאת.] וכמש"ש פזו"ח. ועם היות שהידיעה הזאת אינה אמיתית כי אמיתית הידיעה דבחי' יחו"ע היא שבאה בבחי' התאמתות [הנחה עצמית, אקסיומה. התאמתות זה "איהו אמת" לעומת "איהי אמונה" – בחינת זכר לעומת בחינת נקבה.] דוקא שז"ע ראית עין השכל כנודע, ועכ"פ בבחי' השגה פנימית דבחי' פנימיות בינה [בינה דאצילות, וראית עין השכל זה באצילות, אבל כפי שנסביר יש גם הארה מזה בפנימיות הבריאה, שם יש התאמתות כל שהיא בעין השכל שבלב לענין "כולא קמיה כלא חשיב".] (דעש"ז נקרא בינה כלה עילאה בחי' אישתצי גושמא כו' וכמ"ש במ"א [כמבואר בלקו"ת שה"ש אודות שתי בחינות כלה – על שם התשוקה (כלה תתאה, מלכות) ועל שם הכליון (כלה עילאה, בינה). כלה עילאה זה שהענין כל כך התאמת אצלו עד שהתבטל לחלוטין – זה גם נקרא אמת. או שרואה זאת, או ששומע זאת כל כך עד שהוא נעשה 'אויס'.]) אבל מה שיודע ומשיג הענין בבחי' חיצוניות ההשגה אין זה השגה אמיתית בענין הזה [אבל כאן מדובר על אחד שלומד כל החיים מאמרי חסידות, וגם מתבונן בהם, אבל כל ידיעתו בנושאים אלו היא מרחוק לגמרי – כפי שממשיך להסביר. זה לא שקר או רמיה עצמית או פולחן עצמי, כמו שמבאר על מדרגות בקונטרס ההתפעלות – זה בסדר לפי מדרגתך, אבל זה עדיין לא ידיעה.], מ"מ ה"ז בא בבחי' ידיעה והרגש פנימי [וזה יתרון ההודאה הפרטית, שבשבילו הבעל שם טוב רצה לקדם יהודים פשטים.] (שבזה יש יתרון בהודאה זו לגבי ההודאה כללית הנ"ל. והיא דרגא בעבודה משא"כ הודאה כללית הנ"ל אינה בחי' דרגא עדיין כ"א הוא יסוד העבודה וראשיתה כו' [כנ"ל, שרק מכאן מתחילה הדרגה.]) ובחי' הודאה זו י"ל שזהו עליית מדרי' נפש והתכללותה במדרי' הרוח או גם למעלה מזה [זה שאומר "יש לומר" זה אומר שזה הסבר מחודש שלו – הסבר אמיתי ונכון לענין עלית העשיה ליצירה, עלית הנפש לרוח. מסיים "או גם למעלה מזה" – אם האדם ישיג יותר ויותר יוכל לעלות בהודאתו למעלה מיצירה, אבל זה עדיין יהיה ההודאה שלו. אמרנו שהבעל שם טוב לקח את היהודי הפשוט ולמד אותו תורה, ובא אדמו"ר הזקן וגם למד אותו חסידות בטוב טעם ודעת – הכל בשביל שיהיה לו יותר ידיעה. אף שכל חייו יעלה במדרגות הכי טובות לו, אבל לא אמיתיות – כי אינו נשמה דאצילות – אבל כל פעם משיג יותר ויודע יותר, ואז הנפש-ההודאה עולה לרוח וגם למעלה מזה. הכל פונקציה של הידיעה שלו – ככל שהידיעה שלו גדלה גם ההרגש שלו גדל, ואם עולה לבריאה גם מקבל צורה אחרת (לא ראי ההרגש בעולם המדות כראי המדות בעולם השכל) – אבל זה הכל הודאה. כאן הכל חיצוני, אבל בדרך כלל שוללים בחב"ד חיצוניות וכאן זה החיצוני הכי טוב שאתה יכול לעשות.]).

לחיים לחיים, צריך קצת להתבונן בין פרשה לפרשה. נלמד ניגון חדש, לכבוד שחרור אסירי ציון בציון. יש בתהלים קמ"ו "הוי' מתיר אסורים הוי' פֹקח עורים הוי' זֹקף כפופים הוי' אֹהב צדיקים וגו'" (וצריך להבין, ונתבאר במ"א, איך נכנסו הצדיקים לרשימת המסכנים) – נעשה מזה ניגון. יש לזה גם חלק שני, אבל מספיק ללמוד היום את החלק הראשון.

וע"י אמיתית העבודה בבחי' רוח [והיינו כנ"ל, שהעליה תמיד על ידי ההגעה לאמיתית המדרגה בה אתה עומד – לנקודה האמצעית. כלומר, אם אדם מוצא עצמו שלא עולה מדרגה לדרגה סימן שאינו באמת כלל במדרגתו.] ה"ה עולה אח"כ לעולם הבריאה [עוד לפני שמסביר את מדרגת הרוח, מסביר את תכליתה – לעלות עוד למעלה, לא לעמוד על השליבה.], והיינו שיעלה ויגיע למדרי' נשמה שהיא העבודה דבחי' המוחין וגם בחי' רוח עולה ונכלל בזה כהתכללות היצי' בעולם הבריאה [המובא בספרי הקבלה.] כו'. והענין הוא דהנה בסש"ב פל"ח ול"ט [כאן יש חידוש, דרך עיון בספר תניא קדישא.] מבו' דהעבודה בבחי' דו"ר טבעיים עולה בעולם חיצי' ודו"ר שכליים הם בברי', ולכאורה נראה דהיינו האהוי"ר שבהתגלות הלב הבאה ע"י התבוננות כו', אך באמת נראה הכוונה שם דדו"ר שכליים המה נעלים הרבה יותר מהאוי"ר הנ"ל [היינו מאהוי"ר שעל פי התבוננות סתם, שהם עדיין גילוי אהבה מסותרת, אז מה מאפיין דו"ר שכליים באמת?], והמה מה שבאים בדרך ממילא מההתבוננות בגדולת אוא"ס ב"ה כו' [התעוררות אהבה ויראה אינה לחיצה על כפתור בנפש שמעורר אהבה ויראה – זו החיצוניות שדוחים. מה שכן, מתבוננים בענין שמעורר אהבה או יראה, אבל זה עדיין דו"ר לא שכליים. דו"ר שכליים זה בלי בחירת נושא, בלי מגמה לעורר משהו, אלא שרק מתבונן בגדולת אוא"ס ומתבונן בה', בלי שום כוונה לעורר שום דבר, ואז מה שבא לו ממילא זה דו"ר בדרגת השכל ממש, זה דו"ר שכליים וזה בעולם הבריאה.], וממש"ש בפל"ט אך היינו דוקא נשמות ממש [מושג שצריך להסביר.] שהן בחי' מוחין דגדלות א"ס ב"ה אבל בחי' הרוח של הצדיקים [התפעלות המדות על פי התבוננות.] וכן שאר כל נשמות ישראל שעבדו את ה' בדו"ר המוסתרת בלב כללות ישראל כו' [שזה בעולם העשיה, שאפילו לא התבונן לעורר האהוי"ר שיתפעל ממש בתוך לבו. יש כאן איזו רושם, עובד ה' במודע ולא רק "מצות אנשים מלומדה", יש משהו שבא מאהוי"ר המסותרות בלב – זה בעשיה.], הנה ממש"א גבי נשמה שהיא בחי' מוחין דגדלות וממה שכותב בב' חלוקות בחי' הרוח של הצדיקים והעבודה דשאר כל נש"י בדו"ר המוסתרת דהיינו דו"ר טבעיים, נראה בפרטיות המדרי' דנפש רוח ונשמה, דהאהבה המסותרת אשר כך יאתה להן כו' המבו' בסש"ב פט"ז היא בחי' נפש לבד להיות שהאהבה אינה מה שחפץ באמת כ"א בבחי' הסכם לבד [למה קורה לזה הסכם? "להיות שהאהבה אינה מה שחפץ באמת". אהבה אמיתית זה שאתה חפץ באמת, כמו "חפץ בבת יעקב". אם יש חתן שאומרים לו שנגמר הזמן להיות רווק, וזו המיועדת שלך. אם מסכים ללכת על זה כי הוריו או הרבי שלו אמרו לו זה גם מעורר, הוא הולך עם הסכם אבל לא "חפץ בבת יעקב". הוא אומר שכל זמן שזה לא חפץ אמיתי בלב זה לא רגש אמיתי, לא בדרגת עולם היצירה. ברגע שיש לו מספיק שכל לעורר אהבה כי מוכן ללכת על זה – כי הסכים, וכעת עושים 'ווארט' – זה דו"ר טבעיים בעולם העשיה, וזה לפחות מה שמצפים מכל יהודי בקיום תומ"צ. זה שיש לו חפץ באמת אומר שזה מה שנקרא "רוח של צדיקים" (למטה מנשמה).] (וגם ההשגה המביאה לזה אינה השגה גמורה [מק"ו ממה שנתבאר קודם לענין העליה ליצירה.]) (והסכם זה אינו כמו ההסכם הנשאר אחר האהבה בתפלה שהוא בבחי' רושם לבד השייך להקיום בפועל כל היום, משא"כ ההסכם דכך יאתה לו [זה ביטוי של הבנה שזה שידוך טוב בשבילי. ממילא יש כאן איזו אהבה, שנקראת הסכם, וזה הרבה יותר חזק ממה שנשאר אחרי הסתלקות התבוננות התפלה כרושם.] הוא בבחי' חיות והרגש יותר ומ"מ ה"ז רק בבחי' הסכם לא שחפץ באמת כו') [כאן יש הגדרה יפה חדשה. כפי שאמרנו, בתוך כל המדרגות שלו יש הרבה דקויות. הוא אומר שאצל כל היהודים שבדרגת עולם העשיה – שקודם אמר שזה עבודת הודאה, וכעת מחדש משהו – יש עוד ענינים. בסוף הפסקה יאמר שכל מה שדברנו על הודאה זה המלכות של הנפש, אך נפש כוללת גם מלכות וגם נה"י, בעוד שהרוח זה כבר חג"ת. מחד, הנה"י זה גם חלק ממדות הלב, שהרי הרבה פעמים מדברים לא רק על שלש מדות אלא על שש מדות הלב. כלומר, נה"י זה באמצע – מחד זה בנפש ומאידך מצטרף לעתים ל-ו' ספיראן מקננים ביצירה. אז ההסבר הוא שיש הודאה, שזה מצד המלכות, אבל יש גם דו"ר של יהודים פשוטים – זה לא ממש התפעלות המדות ברגש מובהק, אבל איזה שהוא רגש יש שם. כשהיהודי הפשוט של הבעל שם טוב עושה מצוה הוא לא מרגיש רק הודאה, יש לו איזה דו"ר, אבל זה בדרגת העשיה. הוא מסביר שהדו"ר שיש לו זה מצד הנה"י של הנפש, ואילו הכלל – ההודאה של הנפש – זה המלכות. זה מה שהוא יכתוב לקמן. יחסית לדו"ר, שזה התפעלות המדות חג"ת, קוראים לזה טבעי לגמרי – בלי התפעלות מורגשת ממש – אבל בכל אופן יש לו צד שהוא קשור למדות, כי זה מדות, זה דו"ר, ולא הודאה בלבד.

כאן יש לנו הגדרה חדשה, ענין חדש, ובתוכו גופא הוא מתחלק לשני דברים. כל מה שמצד נה"י נקרא הסכם בנפש (לפעמים המלה הזאת מתייחסת דווקא להוד, אבל לפעמים זה מתייחס לכל הנה"י). בפרצוף הדעת "הסכמת הדעת" זה ההוד של פרצוף הדעת, ולפעמים מוצאים בחסידות שזה מתחיל מנצח. בכללות, כל ענין ההסכמה זה הנה"י, ובתוך זה יש שתי דרגות של הסכם – זה חידוש יפה כאן. יש הסכם שזה רושם גמור לאחר שהאדם התפעל – היתה לו התפעלות המדות בתפלה, ממש אהבה ויראה, בדרגת רוח, אבל אחרי שהוא סוגר הסדור ומקפל התפלין והולך לעבודה זה נעלם, אלא שנשאר רושם. זה סוד הרשימו, אחרי הצמצום – שסיים להתפלל – נשאר רושם. הרושם הזה מספיק כדי שכל היום יקיים תומ"צ כיהודי חרדי, ולרשימו הזה קוראים הסכם. הרושם הזה הוא בלי מחשבה (כמו שאומר בתניא שאי אפשר לדבר בלי מחשבה, ואם פולט דיבורים כאלה זה רשימו ממחשבה שהיתה לו פעם). כאן הוא אומר שכעת מדבר על משהו אחר, יהודי שיש לו עבודה – לא ממש יהודי פשוט שאין לו עבודה, אלא יהודי שלומד ומתבונן ומנסה לעורר משהו לפני שמקיים מצוה (הלואי עלינו, שלפני הנחת תפלין מתכונן ומנסה לעורר משהו) – אבל לא ממש מצליח לעורר מדות, לעלות ליצירה ולעורר רוח, אלא רק התעוררות של מדות טבעיות מסותרות בלב. הוא אומר שגם לזה קוראים הסכם, אבל זה הסכם יותר חזק מהסכם הרושם שנשאר אחרי הכל, כשהולכים הביתה, כי כאן זה התכוננות – "הכון לקראת אלהיך ישראל". יש יהודי פשוט שמתכוון למצוה במודע, ולא זוכה להוליד מדות, אבל יש לו משהו בלב – זה לא הודאה אלא דו"ר טבעיים של אחד בעולם העשיה. תיכף הוא יאמר לנו שזה בחינת נה"י, ואילו ההודאה שלו זה המלכות שלו.

כל מה שרוצה להסביר כאן שהתבוננות חזקה שמולידה רגש בלב זה ביצירה, ולא נטעה לחשוב שזה בעולם הבריאה. אחרי שאומר זאת, צריך להסביר מה יש בעולם העשיה, אצל היהודים הפשוטים, כל ישראל, שיש להם דו"ר מסותרים בלב. אצלם זה עוד לא עליה – זה סוג אחר של התכללות נפש ורוח, כפי שיסביר, ולא עלית הנפש למדרגת הרוח. אף שאין כאן עליה, והם שייכים לעולם העשיה, כותב בתניא שבזכות זה עבודתם כן עולה ליצירה – גם הרוח של הצדיקים וגם הדו"ר הטבעיים של כולם עולה ליצירה – אבל הוא מסביר כאן שבעצם זה דו"ר שבעולם העשיה, ורק החידוש שמעלה העבודה בעולם היצירה, וכעת יסביר למה זה ככה. כל זה איך שהרבי רש"ב לומד את התניא, וממשיך בכך.] וממש"ש וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כו' נראה שזהו התכללות מבחי' נפש ורוח (ולא כענין התכללות הנ"ל דהיינו שהנפש נכלל בבחי' רוח וכאן הוא התכללות מדריגתן [מעין חפיפה בין נפש לרוח – שזה הנה"י, כפי שיסביר.], ר"ל דבהתכללות הנ"ל הנפש הוא בחי' הודאה, רק להיותו עומד בעבודתו במדרגית רוח, או גם למעלה מזה, לכן ההודאה היא במדרי' נעלית כנ"ל, וכאן ההתכללות הוא שהנפש והרוח הן במדרי' אחת [יש להם דבר משותף – אהבה, ואהבה טבעית דווקא, רק שאצל אחד גילה זאת לגמרי ואצל השני זה רק בבחינת הסכם. להגיד שיש להם חפיפה, שיש איזה צד שוה, זה להגיד שיש בחינת רוח בתוך הנפש.], והיינו שזה מדרי' גבוה יותר במדרי' הנפש שהוא כמו בחי' רוח (אבל אין זה אמיתית בחי' הרוח) וזהו התכללות מדריגתן) ומכל מקום הוא בחי' נפש, רק שזהו בחי' נה"י [למי שמתמצא באותיות של קבלה, כאן מתחיל להתבהר מה הוא רצה להסביר עד עכשיו.] (שנקרא ג"כ נפש כנודע בענין תלת שליטין אינון מוחא לבא וכבדא שהן חב"ד חג"ת נה"י) שלמעלה מבחי' המל' (שזהו בחי' הודאה).

לחיים לחיים. ניגנו שוב "ה' מתיר אסורים".

והאהוי"ר שבהתגלות הלב שבאה מההתבוננות בגדולת ה' שאוהב את ה' וחפץ באמת לדבקה בו בתשוקה מורגשת בלב זהו בחי' רוח [כעת הגיע למדרגת הרוח. התחיל את הלך המחשבה באמירה שכאשר מגיעים לרוח באמת עולים לנשמה, ואז הסביר חלוקה בין רוח לנשמה בתניא, ולשם כך הסביר בכלל את כל הנר"נ (עם כמה דקויות בנפש), וכעת חוזר לענין – להסביר מה זה רוח, שזה לא רק התעוררות טבעית אלא מה שבא מתוך התבוננות פנימית.], וההתבוננות בזה הוא במדרי' באלקות ששיך בהם השגה [זה חידוש, שרוח היינו תוצאה של התבוננות בעיקר במה שגם מי שבעולם היצירה יכול להשיג בטוב טעם – ממלא כל עלמין, ולא סובב כל עלמין או "כולא קמיה כלא חשיב".] והוא בהאור וחיות אלקי הבא בבחי' התלבשות בעולם להוות ולהחיות את העולמות [מה שנקרא "האין של היש" או "כח הפועל בנפעל". הוא מתבונן בכך, למשל בסיפור המפורסם של המגיד שלקח שעון ואמר שהשען עוור באחת מעיניו – הוא ראה כיצד הפועל משתקף בנפעל שלו. בהמשך הוא יאמר שממש להרגיש יש מאין זה למעלה מהשגה, אפילו בעולם הבריאה, אבל להתבונן בכך דרך משלים – שתיכף יקרא להם לבושי השגה, שמטעימים לו את הענין האלקי כמה שמסוגל להבין – זה ההתבוננות ששייכת לכאן.] ובד"כ בבחי' ממכ"ע שבכ"ז שייך בחי' השגה גמורה כמ"ש בלקו"ת ד"ה וידעת דרוה"ר, והעבודה בזה הוא לייגע א"ע ביגיעת נפש [להתבונן בעומק.] ויגיעת בשר [לשבת, להשתלט על גופו, ולשם כך גם להשפיל עת עצמו, את גופו-נפשו-הבהמית.] בהשגה והתבוננות זו לידע ולהשיג הענינים היטב לא בידיעה כללית לבד [מאדה"ז ואילך, כל חסידות חב"ד נגד התבוננות כללית, כי התבוננות כללית זה דמיונות, ובשביל שלא יהיה דמיון צריך להתבונן היטב באופן מפורט.] כ"א בידיעה פרטית ועמוקה בעומק ואמיתת הענינים האלו ויתקע ויקשר דעתו בחוזק בזה [כמבואר בתניא פ"ג.] להיות הענין נרגש היטב במוחו ולבו ועי"ז יתעורר באהבה אמיתית לה' ית' ובתשוקה מורגשת בהתגלות לבו לדבקה בו ית' ["לדבקה בו יתברך" זה חוזר לכך שכל מה שכותב כאן – כל הסוגריים, שממשיכים עוד שני דפים – זה הכל עליה בסולם רק לדבקה בו יתברך, ולא בירור הנה"ב. כאן לראשונה מפורשת לשון דבקות ברוח.]. והנה עם היות דעבודה זו היא בבחי' המוחין [שהרי ה"יגיעת נפש" היא במוחין, ומתייגע "יגיעת נפש ויגיעת בשר" להתבונן.] בבחי' השגה והתבוננות טובה [בקונטרס ההתפעלות קורא לזה "מחשבה טובה" – מחשבה שנוגעת בי. יש מחשבה סתמית, שאני לומד לבחינות או סתם כך, וזה לא נוגע בי. יש "מחשבה טובה [הקב"ה מצרפה למעשה]" שנוגעת בי. בקונטרס ההתפעלות מסביר באריכות, וכאן רק רומז בלשון "התבוננות טובה".] כנ"ל מ"מ ה"ז בחי' רוח להיות שהעיקר כאן הוא התעוררות המדות שבלב, וההתבוננות היא לעורר את המדות [זו הכוונה, ולכן זה שייך לרוח. זה לא התבוננות נטו, בלי כוונה של מדות, שממנה באות מדות מסוג אחר ובדרך ממילא.]. והגם שהוא בהשגה גמורה ובהעמקת הדעת מ"מ כ"ז הוא בחי' חיצוניות המוחין [פעם ראשונה שמשתמש בביטוי זה – חיצוניות המוחין, ולא מוחין דגדלות.] כמו שהן בלבושי השגה [הוא זקוק למשלים. חסידות חב"ד זה המון משלים – מהנפש, מהטבע (כמו שרבי הלל כותב שכל ענין באלקות צריך משל מהטבע ומשל מהנפש) – ומי שזקוק למשלים בשביל לטעום משהו מהנמשל זה נקרא שההתבוננות שלו היא בלבושי ההשגה, וזה חיצוניות המוחין. כתוב שמשל זה אותיות שמלה – זה לבוש – ולבוש זה כמו מדות-מדים, הו"ק שבעולם היצירה. לכן, המוחין האלה שזקוקים ללבושי השגה הם שייכים אל המדות – המדים-הלבושים – של הנפש.] שזהו בחי' המוחין השייכים אל המדות. ועמ"ש בסי' בשבת ברכות בפסוק השמים מספרים [שם, בסידור עם דא"ח, מסביר שמה שמשתמש בלבושי השגה זה חיצוניות המוחין השייך אל המדות.] ועמ"ש בדרוש תקעו עת"ר ד"ה וזאת התרומה. והביטול בזה הוא הביטול שבמחי' המדות דהיינו ביטול היש לא הביטול דמוחין שלמעלה מבחי' ביטול היש לבד כו' [בכל מדרגה רוצה להסביר את הבטול שלה, וכמו שהסביר את הבטול של ההודאה – בנפש – כך בא כעת, אחרי שהסביר מה זה רוח, להסביר את דרגת הבטול שכאן. מה זה שמדה בטלה? המדה מצד עצמה היא יש, "יש מי שאוהב", ולכן הבטול שלה הוא בטול היש. בהמשך הוא יסביר שגם בעולם הבריאה, לכאורה, זה לא בטול במציאות אלא סוג של בטול היש, אבל שם היש הוא אחרת – זה לא יש אמיתי אלא אפשריות המציאות, ולכן לומר "בטול היש" ביצירה זה אחרת לגמרי מאשר "בטול היש" בבריאה. ביצירה זה יש אמיתי, ממשי, וגם באהבת ה' שלי יש ישות, והבטול הוא בטול היש האמיתי הזה לאין. בעולם הבריאה, שעוד לא בטול במציאות (שרק באצילות), בטול היש זה משהו אחר לגמרי.] (וזו היא עבודה שבלב [כי התעוררו מדות הלב, ויש לו גם בטול היש לאין.] שעז"נ וידעת היום והשבות אל לבביך דוקא [וידעת היום" זו ההתבוננות, אבל זו התבוננות שמעוררת את הלב ויורדת עליו – "והשבות אל לבביך".], דאהוי"ר שבהתגלות הלב הן מצות האוי"ר שנצטוינו עליהם [כל המצוות בו"ק, כמו ששרש המצוות בתפארת ששוכן ביצירה. כתוב בחסידות שמצות עשה של אהבה ויראה צריכות להתבטא בפעימות בלב (צריך לבדוק את זה אם מכשיר רפואי, אם קיימת את המצוה) – זה צריך להיות ב"תפארת גופא", עם ביטוי גשמי. הוא אומר שקיום מצוה זו היא ברוח – בזה קיימת בשלמות את המצוה. הבעל שם טוב אומר שגם מי שהתבונן והרגש נשאר אצלו בעיבור, בעשיה, אם זה מה שהוא מסוגל זוקפים לזכותו את המצוה. אבל ממש קיום של "ואהבת" זה בעולם היצירה.]. והן השייכים לקיום התו"מ רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כמ"ש בסש"ב פ"ד ופ"מ ובכ"ד, ובהם וע"י דוקא הוא בירור וזיכוך הנה"ב [כאן הוא קצת עבר פאזה, כי כל הקטע הזה לא מדבר על מה שקראנו עמוד "בעז" – בירור וזיכוך הנה"ב – אלא רק על העליה בסולם של כוונת התפלה (עמוד "יכין"). אבל כאן, במאמר מוסגר, הוא אומר – כמו שהיה בכותרת – ש"על זה נאמר 'והשבות אל לבביך'" ו"אהבת... בכל לבבך", "בשני יצריך". כשמקיימים את המצוה, היות שיש לזה ביטוי גשמי ממש, זה מתקן ומברר את הנה"ב. בהמשך הוא יאמר שזה תלוי באותיות גשמיות של התפלה. למה דווקא בתפלה עובר לדבר גם על העמוד השני של התפלה? כי עולם היצירה הוא העולם של השניות, של שני היצרים. זה שייך גם להשגה כאן – היצר הרע יכול להבין רק דברים ששייכים לו, אור הממלא כל עלמין, "כי הוא חייך". מבין רק מה שטוב לו, ואם מבין שטוב לו להמשך אחרי ה' ורע לו לעזוב אותו הוא יימשך אחרי ה'. אם כן, ביצירה השתמש לראשונה במלה "לדבקה בו" ולאידך אומר שזה קיום מצוות התורה, "ואהבת... בכל לבבך", בשני יצריך, וזה מקום זיכוך הנה"ב. לפי זה, וכך יכתוב בהמשך, בעולם העשיה אין בירור הנה"ב כל הכבוד ליהודי הפשוט עם הודאתו הפשוטה, אבל זה לא עושה בירור וזיכוך של נפשו הבהמית. כאן יש עוד סיבה למה לא להסתפק בזה, ולעלות בקדש, כי מצוה מהתורה לזכך את הנה"ב.], והוא מדת כל אדם [גם מתאים למה שכותב בחסדי דוד, בשם האריז"ל, שכל אחד נולד עם נפש-רוח, וכל השאר זה תוספות שלא כולם זוכים להם. נפש-רוח שייך לכל אחד, ולכן מדרגה זו היא מדת כל אדם – נפש פשיטא, הודאה, וגם הדבר הזה, שתלוי רק במאמץ של האדם (בתניא גם מקשר זאת לניצוץ משה רבינו שיש בכל אחד, שאם אחד עושה מאמץ ויגיעה יכול להגיע לאהבה ויראה, להגיע גם לדרגת הרוח בה תלוי בירור וזיכוך הנה"ב). כלמדנו חסדי דוד אמרנו שלפעמים מובן בזהר שאדם נולד רק עם נפש, וגם הרוח זה תוספת אם זכה, אבל האריז"ל אומר שלכל פרצוף יש לכתחילה נ"ר – "והנגלֹת לנו ולבנינו". איך נסביר את הסברא האמיתית שיש רק נפש? בגלוי יש באמת רק נפש בהתחלה, אמונה פשוטה, הודאה פשוטה, אבל עם יגיעה – יגיעת נפש ויגיעת בשר – אפשר להגיע גם לרוח (וזה גם לא בדיוק אתה, אלא עם ניצוץ משה רבינו, עמו אפשר גם לשבור – יותר בקושי – את חטאת נעורים).] אשר כאו"א מחויב [זה חידוש מופלא של החסידות. גם בהלכות ת"ת יש חידוש מופלא, שכל יהודי צריך להגיע לידיעת התורה (שם אומר שלא כל אחד יכול, ואומר מה לעשות בינתיים, אבל צריך להתייגע בכך כל החיים). זה ידוע בנגלה, אף שגם שם זה חידוש, אבל כאן אומר דבר שבעל נגלה לא יאמר – שחובה על כל יהודי להתבונן בשביל לעורר את המדות. אף על פי כן זה רק רוח, ולא נשמה או נשמתא לנשמתא.] לידע את ה' לייגע את עצמו בהשגה והתבוננות כדבעי למהוי ולהעמיק דעתו בחוזק ולהתעורר באהבה וחפיצה ותשוקה מורגשת בלב להיות לבו חפץ באמת באלקות [שוב חוזר על זה – אני לא אוהב את ה' כמו אחד שהסכים להתחתן אלא על דרך "חפץ בבת יעקב", אני חפץ בו באמת. כל זמן שאדם לא חפץ אל ה' כמו שבחור חפץ בבחורה, באמת, עם תשוקה ואהבה, זה לא אהבת ה' – זה לא רוח.] (ועי"ז הוא בירור וזיכוך הנה"ב כו' [גם על ידי זה זיכוך ובירור נה"ב. כפי שיסביר, אהבה זה אש. לכאורה שתי הבחינות זה אש – עליה בסולם ותאוה – וצריך הרבה הסבר על ההבדל אחר כך. תאוה לה' זה אש, כמו כל התאוות, אבל על ידי – תוך כדי שאתה מתאוה, אף שלא תשיג זאת – זה שורף לך את כל התאוות האחרות. לפעמים כתוב שצריך לשלול כל התאוות האחרות כדי להגיע לתאוה לה', אבל כאן משמע שתוך כדי שאתה מגיע לאהבת ה' באמת זה שורף את התאוות (ולא צריך להיות מובדל). כפי שעוד יתבאר, בע"ה, זה נוגע גם למחלוקת בין אדמו"ר האמצעי לרבי אהרן מסטראשלא.]) ולדבקה בו ע"י קיום התורה והמצות [שהתורה בשבילך זה נשיקין והמצוות זה חיבוק, כמו שכתוב בתניא פמ"ה. אתה חפץ בה', כמו בחורה שחפצה בבחור, ואז הנשיקין זה התורה והחיבוק זה המצוות, וחייבים להגיע למדרגה הזאת.] כו').

עד כאן הסברנו הערב, שלכל אחד יש נפש-רוח, ועוד צריך להסביר נשמה ונשמתא לנשמתא. כל זה בתוך סוגריים. אחר כך, בעמ' 10, חוזר לשטף הדברים.