זה סדר מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה, למה זה לא היה קודם? לא צריך לשאול כזאת שאלה, אבל אם יש תשובה אז אפשר לשאול. התשובה היא שרק עכשיו נקרא שהאדם הגיע לדרגה, כפי שיאמר בהמשך. הודאה פשוטה זה לא מדרגה, זה תשתית שיש לכל יהודי, ואף שלא כל יהודי בעולם אומר "מודה אני" בבקר זה כי הוא בגלות. זה שהוא יחזור בתשובה ויתחיל לומר "מודה אני" – גם שיהיה צדיק גמור (לא של תניא), שמקיים כל השו"ע קלה כחמורה – זה לא מדרגה עדיין. זה טוב מאד, יהודי טוב, אבל הכל בעשיה. היית על הארץ ונשארת על הארץ – אם היה לכלוך ומחיצות והעלמים מסביב סילקת אותם, אבל לא עלית לשום מקום. רק כאן אפשר לומר עליך שאתה בעל דרגה, כבר עלית לאיזה מקום – כשיש לך הכרה למה צריך להודות, וקצת יותר הכרה מאדם רגיל בדבר שאתה מודה בו, וגם יש לך הארה נפשית בהודאה הזאת, שזה הרגש פנימי. זה מתאים לבעל שם טוב, כי הוא אומר שהסדר הזה של הכנעה-הבדלה-המתקה הוא רק דרך תנועה של עליה – עליה לארץ. היסוד של זה הוא "לך לך" – כמה שאברהם עובד ה' נפלא זה כאילו לא השיג כלום עד כה, לא עלה לשום מקום, ורק כאשר ה' בא ואומר לו "לך לך מארצך [הכנעה] וממולדתך [הבדלה] ומבית אביך [המתקה] אל הארץ אשר אראך" הוא מתחיל לעלות. לכן מאד מובהק שהדבר המפורש הזה כאן (הוא לא משתמש במילים, אבל זה ברור מאד למעיין) כי כאן מתחיל לדבר על עליה.

כל שלושת הדברים הללו לא נמצאים בעשיה – לא יודע למה הוא צריך להודות (הכל פשוט ומובן מאליו, הוא מודה), לא יודע בדיוק במה מודה (באלקים, בלי להבין), והרגש פנימי אין לו. הוא עושה זאת בקבלת עול, או בטבע יהודי פשוט, אבל בלי הרגש פנימי בזה. ברגע שהוא עולה לעולם הרוח, התפעלות המדות, הוא מעלה אתו את הנפש – את ההודאה] ([כאן, בסוגריים בתוך סוגריים (כדרכו בקדש), בא לומר עוד חידוש – בכל סוג של הודאה יש מעלה. בנפש לפני שעלתה יש מעלה ואחרי שעלתה לרוח יש בה מעלה. במדרגות האחרות – כמו הרוח במקומה לעומת עלייתה לנשמה – לא עושה 'צריכותא' כזאת. דווקא כאן מסביר שיש מעלה בנפש כמו שהיא במקומה, בעשיה, 'און חכמות', בלי מדרגות, ביחס לנפש שעלתה בדרגה. זה בעצם אומר שכאן הוא כותב, בסגנון של חב"ד כבד, את מה שהבעל שם טוב אהב יהודים פשוטים. שיש מעלה ביהודי פשוט הקשור לפשיטות העצמותו, ומסירותו זה לעצמות ה', וזה דווקא כשאין לו שום מדרגה, וברגע שיש לו דרגה כל שהיא הפסיד זאת. זה אחד מפלאי תורת הבעל שם טוב, שמחד אוהבים את היהודי הפשוט בהיותו פשוט, ומאידך הבעל שם טוב היה מקרב ומלמד את היהודים הפשוטים וגם מעלה אותם בדרגות. אבל צריך לדעת שיש מעלה גם בפשטות, כשאין לך שום מדרגה. לא תמיד מובן מה מתכוונים כשאומרים יהודי פשוט – חושבים אחד פשוט, בלי הרבה שכל – אבל ההגדרה של פשוט זה אחד שאין לו דרגות. הצמח-צדק לא אהב חיל פשוט, בלי דרגות, שזה אומר שלא שוה. אבל יהודי פשוט יש בהחלט מעלה שאין לו דרגות. אפילו על המשיח כתוב "לא תואר לו" – אין לו עוד תאר ועוד תאר שמקבלים באוניברסיטה] גם י"ל דיש הודאה כללית וכמו מודה אני לפניך כו' שהודאה זו אינה במדרי' פרטיות באלקות כ"א הודאה כללית לאלקות וכן הביטל ונתינת עצמותו בהודאה זו אין בזה איזה ענין פרטי כ"א מה שבכללות מציאותו הוא נותן א"ע לאלקות בהודאה זו (ויש בזה יתרון מעלה בעצם נתינת עצמותו שהיא אמיתית יותר מהנתינה באיזה ענין פרטי, והוא לפי שהענין הפרטי הוא למעלה ממדריגתו משא"כ הנתינה לאלקות בכלל (שלמעלה ממדרי' פרטיות) זה קרוב מאד לכאו"א מישראל [כאן אומר עוד חידוש: כל דרגה זה השגה בדרגה פרטית, כמו "כולא קמיה כלא חשיב". מי שאומר "מודה אני לפניך" לא חושב ש"כולא קמיה כלא חשיב", אין אצלו שום גוון ב"לפניך". ברגע שה"לפניך" מקבל גוון זה נקרא כבר מדרגה פרטית, והרי מכל מדרגה פרטית הוא רחוק ריחוק אין סופי – הוא לא שמה. כשאומר סתם "מודה אני לפניך" לא שייך לומר שהוא שם או לא, כי זה לא שום מדרגה פרטית. בגלל שכל מדרגה פרטית היא למעלה מעלה ממדרגתו, לכן מודים לכך – זה משהו נעלה]. וגם יש בזה יתרון מה שהנתינה הוא בכל מהותו [אומר זאת מצד החפצא ומצד הגברא: מצד החפצא, בהודאה פרטית החפצא רחוק ממנו ובהודאה כללית החפצא (הקב"ה) קרוב אליו. וכן מצד הגברא, כשיש מדרגה פרטית ההתמסרות שלי לה' היא חלקית, אך ב"מודה אני לפניך" בכלל מוסרים את כל המהות], ולכן באמת הודאה זו ["מודה אני" של הבקר והעבודה עד ברוך שאמר, תפלת העשיה, כפי שיאמר] היא יסוד העבודה דכל היום וכמ"ש במ"א) וזה העבודה דעשי' בבחי' נפש שהיא בחי' הודאה כללית לבד (ובפרטיות בתפלה הוא עד ב"ש [כאן נעשה רמז רחוק, אבל נחמד מאד: מברוך שאמר מתחילות המדרגות, ועד ברוך שאמר אין שום מדרגות – אתה במקומך. אם יש לכלוך במקום שלך אתה צריך לנקות, כמו מצות "תרומת הדשן" עוד לפני התפלה – להוציא את הפח החוצה. כל עבודת העשיה זה לנקות למטה, אבל אתה עוד לא עלית לשום מקום, וזה יסוד היום. מ"ברוך שאמר" מתחילה העליה. הוא כותב כאן ברוך שאמר בקיצור, כמו בכ"מ – ב"ש. והרמז הרחוק –  ב"ש זה בש של אתב"ש, משם מתחילה המדרגה, אבל לפני כן היה את. את זה א, אלופו של עולם, ו-ת בתחתית המדרגה, שאין תחתון למטה הימנו. את אומר בדיוק מה שהבעל שם טוב אמר, שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות, שה-ת מחוברת ל-א. ברגע שמתחילים לעלות – כשאני עולה מ-ת ל-ש – ה' יורד מ-א ל-ב. לא רק שיורד אלי, אלא תוך כדי הירידה ה-א גם מתלבשת ב-ב (כמבואר בכש"ט), ולכן זה מסתתר – כבר לא אותה א כמו שהיתה קודם. לפי זה, דווקא היסוד, שזה הודאה, זה ה-את, ואחר כך מתחילים לעלות דרגה וזה ה-בש – ברוך שאמר. לפי זה עולם הבריאה צריך להיות גר ועולם האצילות צ"ל דק. יש פעם אחת בחומש שרש"י משתמש באתב"ש רק לגבי צירוף דק, כשמדבר על הקטרת (התקשרות הנשמה בעצמות ה') – בדרך כלל מחליפים מלה שלמה, אך כאן אומר להחליף רק ק ב-ד, ואז לקבל תרי"ג מצוות התורה. זה חילוף דק, וזה מתאים לכך שזה קטרת – העבודה של אצילות, תפלת שמו"ע]). אמנם יש הודאה פרטית היינו במדרי' פרטיות [וברגע שהשגת פרט עברת מקרבתך לה' ל"מרחוק הוי' נראה לי"] כמו בענין יחו"ע איך שכולא קמי' כל"ח, דאמיתית השגה זאת היא רק בנשמות גבוהות אשר עבודתם היא בבחי' הביטול דיחו"ע [נשמות דאצילות.], אך בכאו"א מישראל צ"ל ביטל זה [היינו הבטול של ההודאה הפרטית הזאת.] וכמ"ש בקונטרס עה"ח פ"ז [אמרנו שאת קונטרס העבודה כתב בהמשך – שנים כתב הרבה שנים קודם, "קונטרס התפלה" ו"קונטרס ומעין", ובסוף כתב "קונטרס עץ החיים" ו"קונטרס התפלה". כאן מפנה לקונטרס עה"ח, שם גם מסביר שכל יהודי צריך את הבטול דהודאה ל"כולא קמיה כלא חשיב".], רק שבדרך כלל הוא בבחי' הודאה לבד ומ"מ בהודאה זו יש בחי' ידיעה והשגה ובחי' הרגש פנימי כו' [מה שכותב כאן זה שיש לו את מה שקראנו קודם הבדלה-המתקה של מדרגה זאת.] וכמש"ש פזו"ח. ועם היות שהידיעה הזאת אינה אמיתית כי אמיתית הידיעה דבחי' יחו"ע היא שבאה בבחי' התאמתות [הנחה עצמית, אקסיומה. התאמתות זה "איהו אמת" לעומת "איהי אמונה" – בחינת זכר לעומת בחינת נקבה.] דוקא שז"ע ראית עין השכל כנודע, ועכ"פ בבחי' השגה פנימית דבחי' פנימיות בינה [בינה דאצילות, וראית עין השכל זה באצילות, אבל כפי שנסביר יש גם הארה מזה בפנימיות הבריאה, שם יש התאמתות כל שהיא בעין השכל שבלב לענין "כולא קמיה כלא חשיב".] (דעש"ז נקרא בינה כלה עילאה בחי' אישתצי גושמא כו' וכמ"ש במ"א [כמבואר בלקו"ת שה"ש אודות שתי בחינות כלה – על שם התשוקה (כלה תתאה, מלכות) ועל שם הכליון (כלה עילאה, בינה). כלה עילאה זה שהענין כל כך התאמת אצלו עד שהתבטל לחלוטין – זה גם נקרא אמת. או שרואה זאת, או ששומע זאת כל כך עד שהוא נעשה 'אויס'.]) אבל מה שיודע ומשיג הענין בבחי' חיצוניות ההשגה אין זה השגה אמיתית בענין הזה [אבל כאן מדובר על אחד שלומד כל החיים מאמרי חסידות, וגם מתבונן בהם, אבל כל ידיעתו בנושאים אלו היא מרחוק לגמרי – כפי שממשיך להסביר. זה לא שקר או רמיה עצמית או פולחן עצמי, כמו שמבאר על מדרגות בקונטרס ההתפעלות – זה בסדר לפי מדרגתך, אבל זה עדיין לא ידיעה.], מ"מ ה"ז בא בבחי' ידיעה והרגש פנימי [וזה יתרון ההודאה הפרטית, שבשבילו הבעל שם טוב רצה לקדם יהודים פשטים.] (שבזה יש יתרון בהודאה זו לגבי ההודאה כללית הנ"ל. והיא דרגא בעבודה משא"כ הודאה כללית הנ"ל אינה בחי' דרגא עדיין כ"א הוא יסוד העבודה וראשיתה כו' [כנ"ל, שרק מכאן מתחילה הדרגה.]) ובחי' הודאה זו י"ל שזהו עליית מדרי' נפש והתכללותה במדרי' הרוח או גם למעלה מזה [זה שאומר "יש לומר" זה אומר שזה הסבר מחודש שלו – הסבר אמיתי ונכון לענין עלית העשיה ליצירה, עלית הנפש לרוח. מסיים "או גם למעלה מזה" – אם האדם ישיג יותר ויותר יוכל לעלות בהודאתו למעלה מיצירה, אבל זה עדיין יהיה ההודאה שלו. אמרנו שהבעל שם טוב לקח את היהודי הפשוט ולמד אותו תורה, ובא אדמו"ר הזקן וגם למד אותו חסידות בטוב טעם ודעת – הכל בשביל שיהיה לו יותר ידיעה. אף שכל חייו יעלה במדרגות הכי טובות לו, אבל לא אמיתיות – כי אינו נשמה דאצילות – אבל כל פעם משיג יותר ויודע יותר, ואז הנפש-ההודאה עולה לרוח וגם למעלה מזה. הכל פונקציה של הידיעה שלו – ככל שהידיעה שלו גדלה גם ההרגש שלו גדל, ואם עולה לבריאה גם מקבל צורה אחרת (לא ראי ההרגש בעולם המדות כראי המדות בעולם השכל) – אבל זה הכל הודאה. כאן הכל חיצוני, אבל בדרך כלל שוללים בחב"ד חיצוניות וכאן זה החיצוני הכי טוב שאתה יכול לעשות.]).