הנה כל העבודה והיגיעה של עובדי ה' בתפלה הוא לבוא למדת האהבה[הכוונה היא לאפוקי יראה. היראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", ויקדיש לה – בדרך אגב – את פרק ב, אבל תכלית התפלה זה אהבה, והיא הנצרכת גם לדבקות בה' וגם לזיכוך הנה"ב. אם כן, מתבקש שיש שתי אהבות – אהבה אחת של דבקות ואהבה אחת של בירור וזיכוך הנה"ב – ואת זה יסביר בהמשך.]. כי התפלה כללות ענינה הוא ב' דברים [כאן אומר את הכלל של הקונטרס – שני עניני התפלה.], הא' לקשר ולדבק נפשו באלקות, וזהו מה שתפלה הוא ל' התחברות וכמו התופל כלי חרס [יש כאן רמז שכתב יותר במפורש בקונטרס התפלה – בו הוא התחיל, וקונטרס העבודה הוא שיא וסיום כל ההוראות שמסר הרבי הרש"ב לתמימים, ולכלל החסידים, עד משיח – שאי אפשר להתחיל להתפלל בלי לב נשבר. לב נשבר זה כלי חרס שבור, אלא שאף על פי כן יש "התופל כלי חרס" – אי אפשר לתקן כמו שהיה בהתחלה, אבל אפשר איכשהו לדבק בחזרה. כאן רומז, בלי לומר, שהאדם צריך להיות כלי חרס נשבר, ואז בא להתפלל והתפלה פועלת על כלי החרס דבקות, לדבק אותו באלקות] דהיינו התקשרות והתחברות נפשו באלקות, ועש"ז נק' התפלה סולם [בחינה זאת, שקודם קראנו לה ה"יכין" שבתפלה, נקראת גם "סולם"] וכמ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה [בארבעת העולמות, עד לשיא עליות התפלה לעולם האצילות, כפי שיסביר כאן בפרק הראשון. התפלה במובן של סולם זה דווקא הכוונה של התפלה, ולא הדיבור של התפלה. "מוצב ארצה" זה עולם העשיה, וכמו שיסביר תיכף זה עבודת ההודאה – להודות לה'. "מגיע השמימה" זה תפלת שמו"ע, תפלת האצילות, שזה בחינה של יחודא עילאה ממש – ראית עין השכל שבלב את עצם האלקות, כפי שיסביר תיכף] ואי' בזהר סולם דא צלותא שע"י הסולם דתפלה מתעלה נר"ן שבנפשו עד שראשו [ראש הנשמה, בחינת "ישראל – לי ראש". הפסוק "וראשו מגיע השמימה" אמור ביעקב, לפני שקבל את שם ישראל. כתוב במדרש שהוא פחד לעלות, עוד לא היה לו שם ישראל, אך אם היה לו חוש בעתיד היה יודע שהוא הוא ישראל ולכן הוא לא צריך לפחד להגיע עד ראש הסולם. אם היה מגיע בעצמו, מטפס עד סוף הסולם, כבר היה משיח והגאולה האמיתית והשלימה, בלי שעבוד מלכויות. בגלל שהוא לא עלה עד ראש הסולם התוצאה היא שעבוד ארבע מלכויות – כנגד ארבע שליבות הסולם. במקום עליה בקדושה זכה לשעבוד ארבע מלכויות. צריך לעלות בסולם התפלה, ומכאן רמז ברור שלצאת מהברור תלוי בעבודת התפלה, העליה בסולם. כל העליה בסולם זה מצד כוונת התפלה, שזה הכל מצד הנה"א על כל דרגותיה – נר"נ ונשמתא דנשמתא (הכולל ח"י, וזה תפלת שמו"ע)] מגיע השמימה, היינו התקשרות עצמות הנשמה בחי' נשמתא לנשמתא [נשים לב שכאן – כמו ברוב מאמרי החסידות עד לרבי (יש גם קודם, אבל ככה זה ככלל) – אין חילוק בין עצם הנשמה לח"י, ואת ה"נשמתא לנשמתא" קורה כאן "עצמות הנשמה"] במקור חוצבה בעצמות אוא"ס ב"ה [דבקות זאת היא לשון הפיוט – "יחידה ליחדך". "יחידה ליחדך" זה לא אוטומטי, אבל כשעולים עד ראש הסולם זוכים לכך] בתפלת שמו"ע [אחר כך יכתוב שבתפלת שמו"ע התפלה 'נשפכת' מעצמה – זה אחד הסימנים לעליה לאצילות, שהתפלה יוצאת מעצמה בלי שהאדם אפילו חושב על מה שאומר], שגם הנר"ן עולים ונכללים בהתקשרות זאת [כשמגיעים למדרגת ההתקשרות הזאת של עצמות הנפש כל המדרגות התחתונות עולות ונכללות בדרגת האצילות].