והאהוי"ר שבהתגלות הלב שבאה מההתבוננות בגדולת ה' שאוהב את ה' וחפץ באמת לדבקה בו בתשוקה מורגשת בלב זהו בחי' רוח [כעת הגיע למדרגת הרוח. התחיל את הלך המחשבה באמירה שכאשר מגיעים לרוח באמת עולים לנשמה, ואז הסביר חלוקה בין רוח לנשמה בתניא, ולשם כך הסביר בכלל את כל הנר"נ (עם כמה דקויות בנפש), וכעת חוזר לענין – להסביר מה זה רוח, שזה לא רק התעוררות טבעית אלא מה שבא מתוך התבוננות פנימית.], וההתבוננות בזה הוא במדרי' באלקות ששיך בהם השגה [זה חידוש, שרוח היינו תוצאה של התבוננות בעיקר במה שגם מי שבעולם היצירה יכול להשיג בטוב טעם – ממלא כל עלמין, ולא סובב כל עלמין או "כולא קמיה כלא חשיב".] והוא בהאור וחיות אלקי הבא בבחי' התלבשות בעולם להוות ולהחיות את העולמות [מה שנקרא "האין של היש" או "כח הפועל בנפעל". הוא מתבונן בכך, למשל בסיפור המפורסם של המגיד שלקח שעון ואמר שהשען עוור באחת מעיניו – הוא ראה כיצד הפועל משתקף בנפעל שלו. בהמשך הוא יאמר שממש להרגיש יש מאין זה למעלה מהשגה, אפילו בעולם הבריאה, אבל להתבונן בכך דרך משלים – שתיכף יקרא להם לבושי השגה, שמטעימים לו את הענין האלקי כמה שמסוגל להבין – זה ההתבוננות ששייכת לכאן.] ובד"כ בבחי' ממכ"ע שבכ"ז שייך בחי' השגה גמורה כמ"ש בלקו"ת ד"ה וידעת דרוה"ר, והעבודה בזה הוא לייגע א"ע ביגיעת נפש [להתבונן בעומק.] ויגיעת בשר [לשבת, להשתלט על גופו, ולשם כך גם להשפיל עת עצמו, את גופו-נפשו-הבהמית.] בהשגה והתבוננות זו לידע ולהשיג הענינים היטב לא בידיעה כללית לבד [מאדה"ז ואילך, כל חסידות חב"ד נגד התבוננות כללית, כי התבוננות כללית זה דמיונות, ובשביל שלא יהיה דמיון צריך להתבונן היטב באופן מפורט.] כ"א בידיעה פרטית ועמוקה בעומק ואמיתת הענינים האלו ויתקע ויקשר דעתו בחוזק בזה [כמבואר בתניא פ"ג.] להיות הענין נרגש היטב במוחו ולבו ועי"ז יתעורר באהבה אמיתית לה' ית' ובתשוקה מורגשת בהתגלות לבו לדבקה בו ית' ["לדבקה בו יתברך" זה חוזר לכך שכל מה שכותב כאן – כל הסוגריים, שממשיכים עוד שני דפים – זה הכל עליה בסולם רק לדבקה בו יתברך, ולא בירור הנה"ב. כאן לראשונה מפורשת לשון דבקות ברוח.]. והנה עם היות דעבודה זו היא בבחי' המוחין [שהרי ה"יגיעת נפש" היא במוחין, ומתייגע "יגיעת נפש ויגיעת בשר" להתבונן.] בבחי' השגה והתבוננות טובה [בקונטרס ההתפעלות קורא לזה "מחשבה טובה" – מחשבה שנוגעת בי. יש מחשבה סתמית, שאני לומד לבחינות או סתם כך, וזה לא נוגע בי. יש "מחשבה טובה [הקב"ה מצרפה למעשה]" שנוגעת בי. בקונטרס ההתפעלות מסביר באריכות, וכאן רק רומז בלשון "התבוננות טובה".] כנ"ל מ"מ ה"ז בחי' רוח להיות שהעיקר כאן הוא התעוררות המדות שבלב, וההתבוננות היא לעורר את המדות [זו הכוונה, ולכן זה שייך לרוח. זה לא התבוננות נטו, בלי כוונה של מדות, שממנה באות מדות מסוג אחר ובדרך ממילא.]. והגם שהוא בהשגה גמורה ובהעמקת הדעת מ"מ כ"ז הוא בחי' חיצוניות המוחין [פעם ראשונה שמשתמש בביטוי זה – חיצוניות המוחין, ולא מוחין דגדלות.] כמו שהן בלבושי השגה [הוא זקוק למשלים. חסידות חב"ד זה המון משלים – מהנפש, מהטבע (כמו שרבי הלל כותב שכל ענין באלקות צריך משל מהטבע ומשל מהנפש) – ומי שזקוק למשלים בשביל לטעום משהו מהנמשל זה נקרא שההתבוננות שלו היא בלבושי ההשגה, וזה חיצוניות המוחין. כתוב שמשל זה אותיות שמלה – זה לבוש – ולבוש זה כמו מדות-מדים, הו"ק שבעולם היצירה. לכן, המוחין האלה שזקוקים ללבושי השגה הם שייכים אל המדות – המדים-הלבושים – של הנפש.] שזהו בחי' המוחין השייכים אל המדות. ועמ"ש בסי' בשבת ברכות בפסוק השמים מספרים [שם, בסידור עם דא"ח, מסביר שמה שמשתמש בלבושי השגה זה חיצוניות המוחין השייך אל המדות.] ועמ"ש בדרוש תקעו עת"ר ד"ה וזאת התרומה. והביטול בזה הוא הביטול שבמחי' המדות דהיינו ביטול היש לא הביטול דמוחין שלמעלה מבחי' ביטול היש לבד כו' [בכל מדרגה רוצה להסביר את הבטול שלה, וכמו שהסביר את הבטול של ההודאה – בנפש – כך בא כעת, אחרי שהסביר מה זה רוח, להסביר את דרגת הבטול שכאן. מה זה שמדה בטלה? המדה מצד עצמה היא יש, "יש מי שאוהב", ולכן הבטול שלה הוא בטול היש. בהמשך הוא יסביר שגם בעולם הבריאה, לכאורה, זה לא בטול במציאות אלא סוג של בטול היש, אבל שם היש הוא אחרת – זה לא יש אמיתי אלא אפשריות המציאות, ולכן לומר "בטול היש" ביצירה זה אחרת לגמרי מאשר "בטול היש" בבריאה. ביצירה זה יש אמיתי, ממשי, וגם באהבת ה' שלי יש ישות, והבטול הוא בטול היש האמיתי הזה לאין. בעולם הבריאה, שעוד לא בטול במציאות (שרק באצילות), בטול היש זה משהו אחר לגמרי.] (וזו היא עבודה שבלב [כי התעוררו מדות הלב, ויש לו גם בטול היש לאין.] שעז"נ וידעת היום והשבות אל לבביך דוקא [וידעת היום" זו ההתבוננות, אבל זו התבוננות שמעוררת את הלב ויורדת עליו – "והשבות אל לבביך".], דאהוי"ר שבהתגלות הלב הן מצות האוי"ר שנצטוינו עליהם [כל המצוות בו"ק, כמו ששרש המצוות בתפארת ששוכן ביצירה. כתוב בחסידות שמצות עשה של אהבה ויראה צריכות להתבטא בפעימות בלב (צריך לבדוק את זה אם מכשיר רפואי, אם קיימת את המצוה) – זה צריך להיות ב"תפארת גופא", עם ביטוי גשמי. הוא אומר שקיום מצוה זו היא ברוח – בזה קיימת בשלמות את המצוה. הבעל שם טוב אומר שגם מי שהתבונן והרגש נשאר אצלו בעיבור, בעשיה, אם זה מה שהוא מסוגל זוקפים לזכותו את המצוה. אבל ממש קיום של "ואהבת" זה בעולם היצירה.]. והן השייכים לקיום התו"מ רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כמ"ש בסש"ב פ"ד ופ"מ ובכ"ד, ובהם וע"י דוקא הוא בירור וזיכוך הנה"ב [כאן הוא קצת עבר פאזה, כי כל הקטע הזה לא מדבר על מה שקראנו עמוד "בעז" – בירור וזיכוך הנה"ב – אלא רק על העליה בסולם של כוונת התפלה (עמוד "יכין"). אבל כאן, במאמר מוסגר, הוא אומר – כמו שהיה בכותרת – ש"על זה נאמר 'והשבות אל לבביך'" ו"אהבת... בכל לבבך", "בשני יצריך". כשמקיימים את המצוה, היות שיש לזה ביטוי גשמי ממש, זה מתקן ומברר את הנה"ב. בהמשך הוא יאמר שזה תלוי באותיות גשמיות של התפלה. למה דווקא בתפלה עובר לדבר גם על העמוד השני של התפלה? כי עולם היצירה הוא העולם של השניות, של שני היצרים. זה שייך גם להשגה כאן – היצר הרע יכול להבין רק דברים ששייכים לו, אור הממלא כל עלמין, "כי הוא חייך". מבין רק מה שטוב לו, ואם מבין שטוב לו להמשך אחרי ה' ורע לו לעזוב אותו הוא יימשך אחרי ה'. אם כן, ביצירה השתמש לראשונה במלה "לדבקה בו" ולאידך אומר שזה קיום מצוות התורה, "ואהבת... בכל לבבך", בשני יצריך, וזה מקום זיכוך הנה"ב. לפי זה, וכך יכתוב בהמשך, בעולם העשיה אין בירור הנה"ב כל הכבוד ליהודי הפשוט עם הודאתו הפשוטה, אבל זה לא עושה בירור וזיכוך של נפשו הבהמית. כאן יש עוד סיבה למה לא להסתפק בזה, ולעלות בקדש, כי מצוה מהתורה לזכך את הנה"ב.], והוא מדת כל אדם [גם מתאים למה שכותב בחסדי דוד, בשם האריז"ל, שכל אחד נולד עם נפש-רוח, וכל השאר זה תוספות שלא כולם זוכים להם. נפש-רוח שייך לכל אחד, ולכן מדרגה זו היא מדת כל אדם – נפש פשיטא, הודאה, וגם הדבר הזה, שתלוי רק במאמץ של האדם (בתניא גם מקשר זאת לניצוץ משה רבינו שיש בכל אחד, שאם אחד עושה מאמץ ויגיעה יכול להגיע לאהבה ויראה, להגיע גם לדרגת הרוח בה תלוי בירור וזיכוך הנה"ב). כלמדנו חסדי דוד אמרנו שלפעמים מובן בזהר שאדם נולד רק עם נפש, וגם הרוח זה תוספת אם זכה, אבל האריז"ל אומר שלכל פרצוף יש לכתחילה נ"ר – "והנגלֹת לנו ולבנינו". איך נסביר את הסברא האמיתית שיש רק נפש? בגלוי יש באמת רק נפש בהתחלה, אמונה פשוטה, הודאה פשוטה, אבל עם יגיעה – יגיעת נפש ויגיעת בשר – אפשר להגיע גם לרוח (וזה גם לא בדיוק אתה, אלא עם ניצוץ משה רבינו, עמו אפשר גם לשבור – יותר בקושי – את חטאת נעורים).] אשר כאו"א מחויב [זה חידוש מופלא של החסידות. גם בהלכות ת"ת יש חידוש מופלא, שכל יהודי צריך להגיע לידיעת התורה (שם אומר שלא כל אחד יכול, ואומר מה לעשות בינתיים, אבל צריך להתייגע בכך כל החיים). זה ידוע בנגלה, אף שגם שם זה חידוש, אבל כאן אומר דבר שבעל נגלה לא יאמר – שחובה על כל יהודי להתבונן בשביל לעורר את המדות. אף על פי כן זה רק רוח, ולא נשמה או נשמתא לנשמתא.] לידע את ה' לייגע את עצמו בהשגה והתבוננות כדבעי למהוי ולהעמיק דעתו בחוזק ולהתעורר באהבה וחפיצה ותשוקה מורגשת בלב להיות לבו חפץ באמת באלקות [שוב חוזר על זה – אני לא אוהב את ה' כמו אחד שהסכים להתחתן אלא על דרך "חפץ בבת יעקב", אני חפץ בו באמת. כל זמן שאדם לא חפץ אל ה' כמו שבחור חפץ בבחורה, באמת, עם תשוקה ואהבה, זה לא אהבת ה' – זה לא רוח.] (ועי"ז הוא בירור וזיכוך הנה"ב כו' [גם על ידי זה זיכוך ובירור נה"ב. כפי שיסביר, אהבה זה אש. לכאורה שתי הבחינות זה אש – עליה בסולם ותאוה – וצריך הרבה הסבר על ההבדל אחר כך. תאוה לה' זה אש, כמו כל התאוות, אבל על ידי – תוך כדי שאתה מתאוה, אף שלא תשיג זאת – זה שורף לך את כל התאוות האחרות. לפעמים כתוב שצריך לשלול כל התאוות האחרות כדי להגיע לתאוה לה', אבל כאן משמע שתוך כדי שאתה מגיע לאהבת ה' באמת זה שורף את התאוות (ולא צריך להיות מובדל). כפי שעוד יתבאר, בע"ה, זה נוגע גם למחלוקת בין אדמו"ר האמצעי לרבי אהרן מסטראשלא.]) ולדבקה בו ע"י קיום התורה והמצות [שהתורה בשבילך זה נשיקין והמצוות זה חיבוק, כמו שכתוב בתניא פמ"ה. אתה חפץ בה', כמו בחורה שחפצה בבחור, ואז הנשיקין זה התורה והחיבוק זה המצוות, וחייבים להגיע למדרגה הזאת.] כו').

עד כאן הסברנו הערב, שלכל אחד יש נפש-רוח, ועוד צריך להסביר נשמה ונשמתא לנשמתא. כל זה בתוך סוגריים. אחר כך, בעמ' 10, חוזר לשטף הדברים.