לחיים לחיים, צריך קצת להתבונן בין פרשה לפרשה. נלמד ניגון חדש, לכבוד שחרור אסירי ציון בציון. יש בתהלים קמ"ו "הוי' מתיר אסורים הוי' פֹקח עורים הוי' זֹקף כפופים הוי' אֹהב צדיקים וגו'" (וצריך להבין, ונתבאר במ"א, איך נכנסו הצדיקים לרשימת המסכנים) – נעשה מזה ניגון. יש לזה גם חלק שני, אבל מספיק ללמוד היום את החלק הראשון.

וע"י אמיתית העבודה בבחי' רוח [והיינו כנ"ל, שהעליה תמיד על ידי ההגעה לאמיתית המדרגה בה אתה עומד – לנקודה האמצעית. כלומר, אם אדם מוצא עצמו שלא עולה מדרגה לדרגה סימן שאינו באמת כלל במדרגתו.] ה"ה עולה אח"כ לעולם הבריאה [עוד לפני שמסביר את מדרגת הרוח, מסביר את תכליתה – לעלות עוד למעלה, לא לעמוד על השליבה.], והיינו שיעלה ויגיע למדרי' נשמה שהיא העבודה דבחי' המוחין וגם בחי' רוח עולה ונכלל בזה כהתכללות היצי' בעולם הבריאה [המובא בספרי הקבלה.] כו'. והענין הוא דהנה בסש"ב פל"ח ול"ט [כאן יש חידוש, דרך עיון בספר תניא קדישא.] מבו' דהעבודה בבחי' דו"ר טבעיים עולה בעולם חיצי' ודו"ר שכליים הם בברי', ולכאורה נראה דהיינו האהוי"ר שבהתגלות הלב הבאה ע"י התבוננות כו', אך באמת נראה הכוונה שם דדו"ר שכליים המה נעלים הרבה יותר מהאוי"ר הנ"ל [היינו מאהוי"ר שעל פי התבוננות סתם, שהם עדיין גילוי אהבה מסותרת, אז מה מאפיין דו"ר שכליים באמת?], והמה מה שבאים בדרך ממילא מההתבוננות בגדולת אוא"ס ב"ה כו' [התעוררות אהבה ויראה אינה לחיצה על כפתור בנפש שמעורר אהבה ויראה – זו החיצוניות שדוחים. מה שכן, מתבוננים בענין שמעורר אהבה או יראה, אבל זה עדיין דו"ר לא שכליים. דו"ר שכליים זה בלי בחירת נושא, בלי מגמה לעורר משהו, אלא שרק מתבונן בגדולת אוא"ס ומתבונן בה', בלי שום כוונה לעורר שום דבר, ואז מה שבא לו ממילא זה דו"ר בדרגת השכל ממש, זה דו"ר שכליים וזה בעולם הבריאה.], וממש"ש בפל"ט אך היינו דוקא נשמות ממש [מושג שצריך להסביר.] שהן בחי' מוחין דגדלות א"ס ב"ה אבל בחי' הרוח של הצדיקים [התפעלות המדות על פי התבוננות.] וכן שאר כל נשמות ישראל שעבדו את ה' בדו"ר המוסתרת בלב כללות ישראל כו' [שזה בעולם העשיה, שאפילו לא התבונן לעורר האהוי"ר שיתפעל ממש בתוך לבו. יש כאן איזו רושם, עובד ה' במודע ולא רק "מצות אנשים מלומדה", יש משהו שבא מאהוי"ר המסותרות בלב – זה בעשיה.], הנה ממש"א גבי נשמה שהיא בחי' מוחין דגדלות וממה שכותב בב' חלוקות בחי' הרוח של הצדיקים והעבודה דשאר כל נש"י בדו"ר המוסתרת דהיינו דו"ר טבעיים, נראה בפרטיות המדרי' דנפש רוח ונשמה, דהאהבה המסותרת אשר כך יאתה להן כו' המבו' בסש"ב פט"ז היא בחי' נפש לבד להיות שהאהבה אינה מה שחפץ באמת כ"א בבחי' הסכם לבד [למה קורה לזה הסכם? "להיות שהאהבה אינה מה שחפץ באמת". אהבה אמיתית זה שאתה חפץ באמת, כמו "חפץ בבת יעקב". אם יש חתן שאומרים לו שנגמר הזמן להיות רווק, וזו המיועדת שלך. אם מסכים ללכת על זה כי הוריו או הרבי שלו אמרו לו זה גם מעורר, הוא הולך עם הסכם אבל לא "חפץ בבת יעקב". הוא אומר שכל זמן שזה לא חפץ אמיתי בלב זה לא רגש אמיתי, לא בדרגת עולם היצירה. ברגע שיש לו מספיק שכל לעורר אהבה כי מוכן ללכת על זה – כי הסכים, וכעת עושים 'ווארט' – זה דו"ר טבעיים בעולם העשיה, וזה לפחות מה שמצפים מכל יהודי בקיום תומ"צ. זה שיש לו חפץ באמת אומר שזה מה שנקרא "רוח של צדיקים" (למטה מנשמה).] (וגם ההשגה המביאה לזה אינה השגה גמורה [מק"ו ממה שנתבאר קודם לענין העליה ליצירה.]) (והסכם זה אינו כמו ההסכם הנשאר אחר האהבה בתפלה שהוא בבחי' רושם לבד השייך להקיום בפועל כל היום, משא"כ ההסכם דכך יאתה לו [זה ביטוי של הבנה שזה שידוך טוב בשבילי. ממילא יש כאן איזו אהבה, שנקראת הסכם, וזה הרבה יותר חזק ממה שנשאר אחרי הסתלקות התבוננות התפלה כרושם.] הוא בבחי' חיות והרגש יותר ומ"מ ה"ז רק בבחי' הסכם לא שחפץ באמת כו') [כאן יש הגדרה יפה חדשה. כפי שאמרנו, בתוך כל המדרגות שלו יש הרבה דקויות. הוא אומר שאצל כל היהודים שבדרגת עולם העשיה – שקודם אמר שזה עבודת הודאה, וכעת מחדש משהו – יש עוד ענינים. בסוף הפסקה יאמר שכל מה שדברנו על הודאה זה המלכות של הנפש, אך נפש כוללת גם מלכות וגם נה"י, בעוד שהרוח זה כבר חג"ת. מחד, הנה"י זה גם חלק ממדות הלב, שהרי הרבה פעמים מדברים לא רק על שלש מדות אלא על שש מדות הלב. כלומר, נה"י זה באמצע – מחד זה בנפש ומאידך מצטרף לעתים ל-ו' ספיראן מקננים ביצירה. אז ההסבר הוא שיש הודאה, שזה מצד המלכות, אבל יש גם דו"ר של יהודים פשוטים – זה לא ממש התפעלות המדות ברגש מובהק, אבל איזה שהוא רגש יש שם. כשהיהודי הפשוט של הבעל שם טוב עושה מצוה הוא לא מרגיש רק הודאה, יש לו איזה דו"ר, אבל זה בדרגת העשיה. הוא מסביר שהדו"ר שיש לו זה מצד הנה"י של הנפש, ואילו הכלל – ההודאה של הנפש – זה המלכות. זה מה שהוא יכתוב לקמן. יחסית לדו"ר, שזה התפעלות המדות חג"ת, קוראים לזה טבעי לגמרי – בלי התפעלות מורגשת ממש – אבל בכל אופן יש לו צד שהוא קשור למדות, כי זה מדות, זה דו"ר, ולא הודאה בלבד.

כאן יש לנו הגדרה חדשה, ענין חדש, ובתוכו גופא הוא מתחלק לשני דברים. כל מה שמצד נה"י נקרא הסכם בנפש (לפעמים המלה הזאת מתייחסת דווקא להוד, אבל לפעמים זה מתייחס לכל הנה"י). בפרצוף הדעת "הסכמת הדעת" זה ההוד של פרצוף הדעת, ולפעמים מוצאים בחסידות שזה מתחיל מנצח. בכללות, כל ענין ההסכמה זה הנה"י, ובתוך זה יש שתי דרגות של הסכם – זה חידוש יפה כאן. יש הסכם שזה רושם גמור לאחר שהאדם התפעל – היתה לו התפעלות המדות בתפלה, ממש אהבה ויראה, בדרגת רוח, אבל אחרי שהוא סוגר הסדור ומקפל התפלין והולך לעבודה זה נעלם, אלא שנשאר רושם. זה סוד הרשימו, אחרי הצמצום – שסיים להתפלל – נשאר רושם. הרושם הזה מספיק כדי שכל היום יקיים תומ"צ כיהודי חרדי, ולרשימו הזה קוראים הסכם. הרושם הזה הוא בלי מחשבה (כמו שאומר בתניא שאי אפשר לדבר בלי מחשבה, ואם פולט דיבורים כאלה זה רשימו ממחשבה שהיתה לו פעם). כאן הוא אומר שכעת מדבר על משהו אחר, יהודי שיש לו עבודה – לא ממש יהודי פשוט שאין לו עבודה, אלא יהודי שלומד ומתבונן ומנסה לעורר משהו לפני שמקיים מצוה (הלואי עלינו, שלפני הנחת תפלין מתכונן ומנסה לעורר משהו) – אבל לא ממש מצליח לעורר מדות, לעלות ליצירה ולעורר רוח, אלא רק התעוררות של מדות טבעיות מסותרות בלב. הוא אומר שגם לזה קוראים הסכם, אבל זה הסכם יותר חזק מהסכם הרושם שנשאר אחרי הכל, כשהולכים הביתה, כי כאן זה התכוננות – "הכון לקראת אלהיך ישראל". יש יהודי פשוט שמתכוון למצוה במודע, ולא זוכה להוליד מדות, אבל יש לו משהו בלב – זה לא הודאה אלא דו"ר טבעיים של אחד בעולם העשיה. תיכף הוא יאמר לנו שזה בחינת נה"י, ואילו ההודאה שלו זה המלכות שלו.