([הסוגריים שמתחילים כאן – ונמשכים עד עמ' 10 – מסבירים את עלית העולמות. אנחנו מכירים את הרבי רש"ב שסגנונו סוגריים בתוך סוגריים, וקשה לעקוב אחריו, אבל צריך לקרוא פעמיים עד שתופסים היכן מתחילים ונגמרים סוגריים, ואז כדאי למי שלומד בעיון לעשות לעצמו סימן ולחלק כל ענין שהוא מסביר בפני עצמו, כי יש כאן המון ענינים. עיקר החידוש של כל מה שכותב כאן, עד סוף פרק א', הוא מה זאת אומרת שהנפש עולה להכלל ברוח. מה זה נפש-רוח-נשמה זה פשוט יחסית – הוא גם יסביר מה זה כל דבר בעבודת ה' – אבל החידוש הוא מה זאת אומרת שהנפש עולה לדרגת הרוח והרוח עולה לדרגת הנשמה, ואחר כך הנר"נ עולם עולים להתכלל באצילות (כפי שכתב במשפט אחד לפני הסוגריים)] ועליית והתקשרות הנשמה הוא ע"י העבודה בכל מדרי' שבה בפרט [כדי שהנשמה תתעלה לאצילות, עד ראש הסולם, אי אפשר לקפוץ מיד – צריך לעלות שליבה אחר שליבה, בפרט. לכן יש סדר התפלה – זה הסדור שלנו, תפלת העשיה עד ברוך שאמר, תפלת היצירה עד ברכו, תפלת הבריאה עד שמו"ע ותפלת האצילות זה שמו"ע – וצריך לעבור את כל השלבים]. תחלה העבוד' דבחי' נפש בבחי' הודאה [אחרי ההכנה של "הריני מקבל וכו'", אבל יש בחינה של עבודה זו עוד קודם, ב"מודה אני", אך זה לא ממש מסדר התפלה. בכל אופן, כל התפלה, עד ברוך שאמר, זה נקרא "עבודת ההודאה" – עבודת הנפש. כל עבודת הנפש, כולל אהבתה, נכללות ב"עבודת ההודאה". להודות זה גם לומר תודה, וגם להודות על דבר שאיני תופס לגמרי שהוא נכון. כלומר, זה בעצם סוג של אמונה – מודה בדבר שהוא בגדר אמונה אצלי, ולא בגדר השגה. כאן לא מחלק בין שני המובנים, אך בדרך כלל בחסידות מודגש הצד של הודאה על משהו בלתי נתפס. תתכן תפיסה מסוימת, ויש בכך דרגות שונות – יתכן שזה הספירות הכלולות בהוד, אף שמחדש כאן שכל עבודת ההודאה זה מלכות, ובשביל נה"י מתאר עבודה אחרת. הוד שייך ליהודה, וראובן-שמעון-לוי-יהודה זה חגת"מ – מלכות זה יהודה, "איהי בהוד". כל התפלה, כל מה שאומרים בבקר, עד ברוך שאמר (ולא עד בכלל) זה עבודת ההודאה – הכל מצד הנפש] וכמ"ש במ"א ענין הביטול דהודאה [הקונטרס הזה, חוץ מזה שמה שמסביר את מדרגות האהבה, מה שמאד מענין אותו (כי זה חב"ד טהור), שכל מדרגה ומדרגה הולכת עם סוג אחר של בטול. הרבה פעמים אנו מסבירים שעיקר חסידות חב"ד זה לתת תחושה איך הבטול מתבטא בכל דרגה ודרגה. כל דבר אחר, אפילו אהבה וכו', זה יש – "יש מי שאוהב" – זה בחיצוניות העולמות. עיקר החידוש של חב"ד זה להסביר את הבטול שבכל דרגה ולהבחין בינו לבין דרגות אחרות. כך פותח כאן שיש בטול דהודאה]. וכן קיום התומ"צ בפו"מ בסו"מ וע"ט, שזהו העבודה דבחי' עשי' כנודע [ההודאה מחייבת גם משהו בפועל, לכן ממשיך שלכך שייך "המעשה הוא העיקר" בעולם העשיה. כשנדייק על כמה מדרגות יש כאן –מתחיל משלשה עולמות, וברגע שמבאר עלית עשיה ליצירה זה עוד מדרגה, ועלית יצירה לבריאה זה עוד מדרגה, ואם הבריאה עולה לאצילות זה כבר שבע בחינות של עבודה (במקום ארבעה עולמות). זה רק שלד ראשוני, שבתוכו יש המון דקויות – לפעמים מחלק בפירוש ולפעמים לא. כאן זה דוגמה שלא מחלק – ברור שהודאה בלב וקיום תומ"צ זה שני דברים, אך לא מחלק. פשיטא לכל אחד שהודאה בלב (וכ"ש הבטול שבהודאה, שהוא חויה נפשית) ועשיה בפועל זה שני דברים. בכל אופן, כל זה שייך לעולם העשיה]. וע"י עולה לבחי' היצי' [שזה עיקר החידוש כאן. ענין כל העמודים הראשונים זה להסביר את ענין הסולם. זה שיש שליבה ועומדים עליה זה לא מענין –מה שמענין זה איך עולים לשליבה הבאה. רק להסביר את הדרגות שוב זה יש, ודווקא כשאסביר איך עולים מעשיה ליצירה אז זה כמוסבר בחסידות – בפרט אצל רבי הלל, באריכות גדולה – אז כל הבינים זה בחינת "אין". זה כל מה שהאדם הוא מהלך ("ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"), מלאכים לומדים מה זה כל שליבה בלבד – הם נמצאים במדרגה אחת כל הזמן, ולא צריכים ללמוד חסידות איך עולים. אבל נשמות עולות וזה מה שהן צריכות ללמוד. גם בכתר שם טוב, לפני אור חב"ד, יש התבוננויות – ציורים שלפי חב"ד הם התבוננות כללית לגמרי, אבל לצדיקים גדולים זה מספיק – איך עולים בארבעת העולמות. בחב"ד, חוץ מזה שזה סוג של דמיון, עיקר החידוש זה להבין את משמעות העליה, כשהעיקר זה הבטול בכל מדרגה. יש עוד כלל גדול בחסידות, שעל ידי הבטול האדם מגיע לנקודה האמצעית של המדרגה בה הוא עומד, ובדרגה האמצעית הזאת יש עמוד חלול – שגם "צדיק שמו" (זה קשור בחסידות להתקשרות לצדיק, שכולל את כל העליות מעולם לעולם) – ודרך העמוד החלול הוא נשאב לעולם שמעליו. שם הווארט הוא שפנימיות הדרגה שאתה עומד בה עכשיו, שזה בטול הדרגה בה אתה עומד, שואב אותך לדרגה העליונה. כאן, חוץ מזה שעם הבטול אתה נשאב למעלה, רוצה להסביר מה זאת אומרת עליה – "מאין באת [מעולם העשיה, עולם ההודאה] ולאן אתה הולך [עולם היצירה, עולם של התפעלות המדות]" – להסביר מה קרה עם הנפש כאשר עלית מנפש לרוח. האם הנפש נעלמה והלכה לה? לא, זה החידוש שהנפש צריכה לעלות לרוח ולהתכלל בה. כאן מסביר רק אופן אחד, איך להסביר מה זה הודאה – של הנפש, שנשארת – תוך כדי העליה לעולם היצירה, עולם ההתפעלות של הרוח. וכך הוא מסביר:] היינו שיעלה ויגיע להעבודה דבחי' רוח בחי' התפעלות המדות, וגם בחי' נפש מתעלה בזה וכענין התכללות העשי' ביצי' [בין חדושי החסידות שמסבירה בנפש, בפנימיות, את המבואר בקבלה. בקבלה יש הרבה ביטויי התכללות כגון דא, שעולם העשיה עולה ונכלל ביצירה], והיינו דההודאה היא במדרי' עליונה יותר [ההודאה עצמה עולה דרגה, יש עדיין נפש אבל היא עולה לדרגת הרוח] ובידיעה ביותר איך שצריך להודות והידיעה בהמדרי' שמודה בזה ובבחי' הרגש פנימי יותר [כאן אומר שלשה דברים, הדוגמה הראשונה של סדר מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה. קודם נסביר זאת, ואחר כך נסביר למה זה מופיע דווקא כאן ולא הופיע קודם. הוא אומר שעבודת ההודאה, שזה הנפש, כאשר עולה לרוח (עולם היצירה, התפעלות המדות), ממשיכה להודות, רק שיש: א) יותר ידיעה איך צריך להודות (קודם לא ידע איך צריך להודות). ב) יותר ידיעה בהמדרגה שמודה בזה (אפילו שהודאה זה על מה שלא מבין, בכל זאת כשעולה דרגה מבין יותר – לא ידיעה אמיתית, אבל הרבה יותר מקודם). ג) בבחינת הרגש פנימי יותר (קודם לא היה רגש בהודאה, אבל בעולם הרגש – עולם היצירה – כאשר הוא מודה הוא מתרגש, ברגש פנימי). זה שאני צריך להודות לה', שקודם גם לא חשבתי על זה – סתם אמרתי "מודה אני לפניך" – אבל זה שה'איך' הזה חייב להודות לה' זה הכנעה. זה שאני מכיר יותר טוב באין סופיות של ה', מי שאני מודה בו והבחינה שאני מודה בה, זה הבדלה. זה שיש לי רגש זה סוג של אור – שיש לי הארה בנפש תוך כדי שאני מודה זה המתקה.