דינא דמלכותא דינא

קבר יוסף הצדיק, שכם ת"ו – ז תמוז תשמ"ט

הפרשה הזו – פרשת חקת – היא פרשת התהו בתורה. פרה אדומה היא על דרך נשמה דתהו שיורדת אל תוך העולם. כמו שיש אדם שעושה כל מיני מעשים שאין להם שחר כך הפרה אדומה. בזה זה חוקק את החקיקה עד למטה מטה, עד לאבי אבות הטומאה, ועד להפיכתה לכללא דאורייתא – "זאת חקת התורה", דהיינו "מי יתן טהור מטמא לא אחד". כל הסיפורים של פרשת חקת הם סיפורים קצרים של תהו, של אורות מרובים ותקיפים בכלים מועטים. איך לך פרשה בתורה שיש בה כל כך הרבה 'פצצות' – וגם הרבה מות המאפיין את עולם התהו כמיתת אהרן ומרים – וכל סיפור כזה היא פצצה רבה בכלים קטנים.

יש עוד שני פרטים חשובים שלא הזכרנו אותם אתמול: הראשון הוא הנדר של ישראל בחרמה והנדר של יפתח שבהפטרה [נדר עולה עוד יוסף חי]. נדר זה אורות תקיפים של תהו. נדר זה יותר משבועה. בקבלה, נדר זה באמא ושבועה זה במוחין הפנימיים דז"א. נדר זה גילוי של עצמות אמא, 'רקיעא תמינאה'. שבועה היא מלשון שבע, מה שאמא משפיעה על ז המידות, אבל האמא בעצמה שם שורש המלכות [למאמר כאן קראנו: שורש התגלות המלכות בבינה, כמו שנסביר]. עיקר מה שמשה רבינו זכה להיקרא מלך – "ויהי בישורון מלך" – זה רק אחרי מה שעשה בסוף הפרשה שלנו, להילחם מלחמות ה' בסיחון ועוג. עד כאן היה מלך בכח, מכאן הוא כבר מחיל להיות בפועל. זה קורה לאחר הסתלקות האחים שלו. כשיש שלושה שמנהיגים יחד את המדינה במשך כל הארבעים שנה במדבר – עם כל המעלה שכל אחד מהם משפיע: הבאר והענן – זה לא מלך. חז"ל אומרים שהתורה ניתנה על ידי שלושה – משה אהרן ומרים – ועם כל זה הוא עדין לא מלך. זה קורה רק אחרי ההסתלקות שלהם, ואז הענן והבאר חוזרים בזכותו ואז הוא יכול להיות מלך. ומה זה מלך? להתחיל להילחם מלחמות ה', שלא היו קודם. אפילו המלחמה הראשונה בעמלק, ביציאת מצרים, לא היתה מדין מלך. הוא מינה את יהושע להילחם, וכן לא סיים אותה – "ויחלוש יהושע" ולא הכניע לגמרי כמו שצריך בעמלק. הכל היה דין של הוראת שעה, לא כמו שאמור להתנהל. מלחמה זה "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".

[אגב, זו ה'פאשלה' הגדולה של כל המלחמות פה בארץ, שלא סיימו את הניצחון. השגיאה הגורלית, ב-ה הידיעה. שלא קיימו "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". שלום הגליל זה הכי גרוע מן הבחינה הזו וששת הימים הכי פחות. תוך כדי המלחמה בלבנון, שהיינו מתוסכלים מחוסר הלחימה כמו שצריך, חיברנו יחוד על דרך הקבלה, קבלה מעשית, על הפסוק הזה – "ארדוף אויבי ואשיגם" וכו' – שאמרנו אותו בישיבה בירושלים (מופיע במלכות ישראל ח"ג). הפסוק הזה כתוב פעמיים, בתהילים ובספר שמואל, ובפרק שירה הוא שירת החתול. העכבר אומר: 'ה' הוא הצדיק ואני הרשעתי' ומצדיק עליו את הדין. אין אויב יותר 'עכברי' מאשר האויב שלנו היום, למי שמכיר את חכמת הפרצוף... הבעיה של צה"ל היא שלא מספיק 'חתולי' בלחימה שלו. אמרתי את זה רק דרך אגב, כי זו מלחמה אמיתית, כמו שרואים בכל מלחמות התנ"ך. כל מה שה' העמיד את השמש בשביל יהושע זה לא בשביל לנצח. כבר ניצחו. זה רק בשביל לרדוף אותם ולגמור אותם. זה עיקר דין מלחמה, בעוד אצל יהושע ועמלק ברפידים זו היתה רק הוראת שעה. אז משה רבינו לא היה מלך, כי מלך גומר את המלחמות שלו. זו הראיה בשטח שאין כאן מלכות, רק איזה ממסד-מינהל-מינהלה, שאין כח אף פעם לגמור את המלחמה עד הסוף. במלחמת לבנון זה היה כל כך בולט, שהגוי האמריקאי נתן לנו זמן מסוים כדי לגמור ולא ניצלנו את זה. מתפארים בזה שלא נכנסו לבירות. ימותו הרבה? מה פתאום ימותו הרבה? ימותו הרבה גוים. זה שמתו הרבה זה בגלל 'טומאת הנשק' שלהם, "טהרת הנשק"... להוי ידוע, שעל פי קבלה אי אפשר להחליט את ארץ ישראל בידינו אם לא כובשים את ערי הבירה שלהם, את בירות קהיר ודמשק. יש את זה מפורש בשיחה מהרבי. אפילו כיבוש סמלי שיחזירו אחר כך. בלי זה אי אפשר להכניע את הקליפה. יש להם סודות, קליפות, שיושבות בערים שלהם. כך הוא אמר במפורש בששת הימים. הנסיגה מתחילה מזה שאתה לא גומר את הניצחון. תוך כדי הניצחון מתחילה הנסיגה].

הסיפור השני של תהו שיש בפרשה הוא הסיפור שרש"י מביא בפסוק האחרון, על עוג מלך הבשן, שעקר הר ורצה להרוג את ישראל. זה לאין ערוך תהו מאשר סיפורי שמשון הגיבור. בכתבי האריז"ל כתוב ששמשון הוא משיח דתהו, נשמה של משיח שבבחינת תהו. חז"ל אומרים שהיה חיגר בשתי רגליו, והרגלים הם עיקר הכלים של האדם, והוא היה במיעוט כלים – "שפיפון עלי אורח". עם כל זה, הסיפור של עוג יותר תהו מזה. הוא מגמד את הסיפור של שמשון [את הנס של ההריגה שלו עשה ה'. כל סיפורי המדבר שייכים יותר לידית ה' ופחות לבחירה החופשית, כמו שר' אייזיק עצמו אומר].

* * *