כל המושג הבדלה הוא 'בין זה לזה', מהבינה. איך זה בנפש? כמו שנאמר שאם אני לא מגרה אותך בחיצוניות אתה לא מתפעל ממני בכלל, כל זמן שאני לא נותן לך סטירה או מפריע לך לישון או עושה משהו גס בחיצוניות אתה לא פונה אלי ולכן הגירוי הא' של מדת הדין הוא חיצוני. קודם יש משהו, קורה משהו בחיצוניות וזה מגרה את הדין ואחר-כך מסתכלים בפנימיות. "מה קורה שם בישיבת שכם?" "מי הרב שם?", "מה הוא אמר לו?" מתוך גירוי חיצוני הוא בא להתבונן בפנימיות ואז יש לו דין אחר על הפנימיות. הדין החיצוני הוא אחר.

מן הסתם, השכל הפנימי שידון יותר את הפנימיות יהיה רפוי יחסית להתעוררות הראשונה המגרה. וכל זה הוא מידת הדין שזה שפל ואין לעשות מזה עניין כמו קרח, שמחזיק במחלוקת. מחלוקת זה ה-עניין (אצלו), זו הדמוקרטיה – שיהיו כמה שיותר מפלגות... זה לא שהוא חולק על משה אלא פשוט מחזיק במחלוקת, אצלו זו תכלית. וזו מדת הדין. הריבוי הוא התכלית – מה רבו מעשיך ה' (ריבוי), אך למעלה זה חסד – מה גדלו מעשיך ה'. גבורה – עיקר הרבותא – זה מה רבו מעשיך ה', ובזה קרח רואה אלקות, דוקא בנס הריבוי המופלג והוא רוצה להחליט את זה ככה. וכאן אצלנו זה חייב להיות שפל אחרת הריבוי מתפרע. לעתיד לבוא עיקר ההפלאה תתגלה בריבוי, בצמצום, במחלוקת, אך היום צריך להכניע את זה תחת החסדים.

כל זה – תיקון המלכות – הוא רק תיקון ראשון. כל הדינא דמלכות דינא – קודם דינא קשיא אחר כך דינא רפיא ואין זה התיקון הסופי, אלא התיקון הסופי הוא 'חסדי דוד הנאמנים', להמשיך חסדים במלכות. לעתיד לבוא הדין מגיע למצב שלאחר שמגיע להכרה שצריך להתבטל לחסד, אז מגלים שבשרשו הוא יותר גבוה מהחסד. זה סוד הבטול – שמי שמתבטל בסוף מתגלה שהוא הכי גבוה. ואם לא יתבטל, זה לא יתגלה.

כשם ש'מינה דינין מתערין' נאמר בבינה מצד חיצוניותה (כל הנ"ל מה שעולים לבינה ומשם ממשיכים דינא רפיא למלכות– הכל רק בחיצוניות בינה)... כך פנימיות הבינה הוא עניין המתקת הדין (זה משהו אחר מעד עתה) ...  והתהפכותו לחסד גלוי ממש

אם מגיעים לפנימיות בינה הדין הופך לחסד ואם מגיעים לחיצוניותה אפשר רק להרפות את הדין, כיון שיש שם רק נטייה לדין ולא דין גמור. זה תלוי בהתבוננות: כמו אב שמתרגז על בנו ומתבונן ורואה שיש לו אסמכתא על פי התורה ברוגז זה אם התורה מסכימה, ובכל זאת הדין יהיה רפוי יותר רק שלא יתהפך. אך אם הוא שייך לר' נחמן שאמר: שילד יהודי – היעלה על הדעת לתת מכה לילד יהודי? זה לא שייך בכלל (ומה הוא עושה עם "חוסך שבטו שונא בנו", זו שאלה).

זו פנימיות הבינה – ואז זה יורד מהפרק והופך את דין לגמרי. יכול להיות שבחיצוניות בינה, זה לא הפיכה אלא שהדין בטל מעיקרא. הפיכה היא איזה לימוד זכות שהופך את הדבר לגמרי – כמו לימוד זכות על מעשה נקמה, שלימוד זכות כל כך גדולה על מה שנדמה לי שעשה עול ומגיע לו ענש על זה, תהפוך את מה שחשבתי מתחילה. אך בעליה לבינה שהיא חקירת המניע, אם אני מגיע למניע שבעצם המניע שלו הוא רק טוב, ולכאורה המניע לא מצדיק מעשה לא טוב (זה רק בחיצוניות הבינה – את זה אני רוצה לומר לתקשורת רק צריך למצוא את המילים המתאימות), שאם אני רואה מעשה מפוקפק, ובתחילה אני לא יודע אם הוא טוב או לא, אז יש מי שמהרגע הראשון יחליט שעשה רע גמור, ואני מהרגע הראשון ספוקי מספקי, יש לי ספק או שהוא טוב או שהוא רע.

מה אני עושה הלאה? אם אני רוצה לדון את המעשה, ככל שיש פקפוק בטוב\ברע שבעצם המעשה, אני חייב, ואין לי על מה להסתמך אלא רק על המניע שלו. ככל שיש צד לכאן ולכאן אני חייב להשתמש במאמר חז"ל "מגלגלין זכות ע"י זכאי ומגלגלין חוב ע"י חייב", בהתחלה אני לא יודע אם זה זכות\חוב, אך אם אני מתבונן שהאדם הזה הוא זכאי, ככל שאני מרגיש שהוא זכאי וגם המניע שלו זכאי, זה מכריע את כל המאזנים לגבי כל המעשה. זה כשזה מתחיל בפקפוק-בספק. יש לי מספיק נתונים ראשונים כדי להיות מפוקפק, זה כבר חידוש לתקשורת.