כל זה היה הקדמה לכך שפרשת חקת נקראת פרשת התהו, והיא מגלמת את שורש התגלות המלכות בבינה. נתחיל לקרוא את המאמר מתוכו:

"מינה דינין מתערין". הזהר אומר שמבינה, מחיצוניות אמא, הדינים מתעוררים. המלכות דקדושה מכונה דינא רפיא. דינא הם אותיות שם אדני, שם המלכות, אבל שם הוא כבר ממותק. איפה הוא מתעורר? בבינה. האריז"ל מסביר את זה על פי מאמר חז"ל "דינא דמלכותא דינא". הפעם הראשונה היא 'דינא קשיא', שאחר שהיא נכפלת הדין השני מרפה את הראשון, והוא כבר דין רפוי. כתוב בהרבה מקומות בקבלה – וזה דבר שנוגע לכל סודות הצמצום ומה שלפניו בספר עמק המלך – שיש שלושה מקומות של דין, ג בחינות אלקים: יש דין באמא, שעליו נאמר "מינה דינין מתערין". זה מקור שמעורר דינים. בנפש זה מקום שמקפיד על המנגד שלו. חכמה טהורה איננה מקפידה, אבל השגה מקפידה על הסברה הנוגדת. כמו שני תלמידי חכמים שלוחמים ביניהם את מלחמת ה' בלימוד התורה, אז יש עימות וקפידא  ביניהם על הסברא הלא-ישרה של השני. אני מתמלא רוגז עליך שיש לך ראש עקום. זה נקרא קפידא מצד הסברא. זה השורש בבינה. אבל יש קשה בגבורה. זה לא קפידא, יש כבר רצון להעניש. מגיע לו מאסר עולם אז גמרנו. זהו זה. בבינה עוד אין רצון להעניש, בגבורה כבר יש. דינא רפיא שבמלכות זה כבר לתת עונש מחושב – עם חנינה, עם הורדת שליש, הטבות וכו'. גם בגבורה וגם במלכות הדין הוא דין של ענישה, אבל בבינה זה עוד לא עולה על הדעת רק יש את עצם ההקפדה, שזה לא מוצא חן בעיני. מה שאני מתייחס למה שעשית בתור שטות זה בבינה, אחר כך שבא לי לתת עונש על זה – זה בגבורה.

שאלה: הענישה היא בתור עונש או כדי לתקן?

תשובה: כל עונש בתורה זה כדי לתקן. לא להתנקם, כמבואר ברמב"ן ובכל ספרי החסידות. לא נקמה אלא תקון לו ולעולם גם יחד. עצם ההתעוררות של הדין זה שצריך לסלק אותו, שלא יעשה את זה עוד הפעם, אבל אם אתה כבר עושה חשבון – זה סימן של מוחין. כל מוחין כבר מרפים את הדין, בסוד דגש ורפה.

איפה האריז"ל כותב את הכוונה הזו? בכוונות ראש השנה. כידוע גם בהלכה, היום הראשון הוא יום של דין קשה והשני הוא כבר דין קל. בחסידות מוסבר שהיום הראשון הוא דין על חיצוניות העולמות והשני הוא על פנימיות העולמות. לכן מי שזוכה דנים אותו ביום השני של ראש השנה ולא ביום הראשון. היום הראשון הוא יותר על הגוים. כך כתוב שראוי שאדם יתפלל, שידונו אותו ביום השני.

דינא דמלכותא [הראשון] היינו בנין המלכות מן הגבורה – מן הדינא קשיא. אך דינא דמלכותא דינא [השני] היינו כאשר מקבלת ממקור הגבורות בבינה, בבחינת "מינה דינין מתערין" שבבינה, ואזי נעשה דינא רפיא במלכות.

קודם המלכות מקבלת רק מן הגבורה ואז יש בה רק דין קשה, אבל אחר כך היא מקבלת – וזה מה שנעשה בראש השנה בסוד השופר – מן הבינה, שהיא מקור הדין, ובזה הדין הקשה מתרפה מתקפו שבא מן הגבורה.

והיינו, שראשית התעוררות הדין בבינה היא בעיקר הנטיה המודעת לדין, שהוא ענין עצם ההקפדה על הסוטה מדרך האמת כפי שהיא מצוירת היטב בכח הבינה [הדין בבינה היא רק על הסטיה], כמבואר בדא"ח. אך אין מידת הדין ממש [כלומר מידת הדין עצמה, מידת הענישה] מוגדרת עדין כל צרכה.

ממילא, אם אתה חוזר לשם, אם המלכות עולה לבינה היא יכולה לחדש את הציור שלה ולשנות את הענישה. להמתיק קצת את הציור, כי שם הוא עוד קצת היולי ועוד לא מצויר עד הסוף. הבינה היא שכל, היא שכל, והגבורה היא ענף שלה בלב. הגבורה היא פחד, היא ב-ו קצוות של המציאות, ולכן הפחד בה הוא מן המציאות. למה אתה לו נותן עונש? כי אתה מפחד ממנו.

המלכות נקראת 'בת' ובינה 'אמא'. כתוב: "כי אמה ביתה".