מה זה דינא דמלכות דינא? אתה לא מבסוט מהדינא דמלכות, והתורה אומרת שזה דין – תיכנע. על פי הפשט הדין השני קשה עוד יותר, שהתורה אומרת שזה הדין ואתה לא יכול להתחמק מזה, שבלי הדין השני יש לך הוה אמינא להתחמק והדין השני בא ואומר שאתה תפוס בדינא דמלכותא ולא יכול להתחמק, לא יכול לצאת מזה. לפי זה, הדין הזה, השני, קשה יותר לכאורה, אז מה ההסבר? קודם אם התורה מסכימה. הסכמת התורה כאן, במה שכתוב "והיינו שבשעת מעשה" הנ''ל, זו לא החנינה של המלכות זו עצם הנטיה לדין בבינה – 'תורת אמך'. מוסר אביך זה גבורות דאבא. זה הפסוק הראשון שצריך ללמד ילד יהודי (על פי הירושלמי) אלו גבורות דאבא כפי שנשמעים בבינה. "שמע בני מוסר אביך", ושם – כשנשמעים בבינה, כך כתוב בקבלה, הגבורות דאבא הופכים להיות חסדים דאמא. "ואל תיטוש תורת אמך" – מקור הדין כמו שהוא באמא, זאת אומרת שיש נטיה לדין.

נסביר יותר: יצא דין נגד מישהו, מה הדין השני? זה כמו שהולכים לערער על הראשון. הולכים לבית משפט יותר גבוה, לערעורים, ושם מקוים שבערעור, שככל שבית המשפט יותר גבוה הוא יותר חסד ויותר חכם וגם חושבים שהיות והוא יותר גדול וגבוה, לכן הוא מקיף יותר את המציאות ופחות יכנס לפרטיה ולא כל-כך איכפת לו מהפחד כאשר אדם יפגש עם המציאות והיות שהוא גבוה יותר, הוא (המערער) מקוה לנטיה לחסד. ומה קורה כשאתה הולך לערער ובכל זאת בית המשפט לערעורים מאשר את הדין הראשון? אתה רצית שיתבטל ופתאום הבג''ץ מאשר את הבית דין הנמוך. מה החידוש בזה שהלכת לערער ובאת למקום של "אם צדקת מה תיתן לו", שלא אכפת לו ממך בכלל, אך בכל זאת התאכזבת והפסק דין אושר? החידוש הוא שגם שחשבת שזה מקום גבוה, שזה מוחין – בינה, שזה חסד וזה מקום שאינו שייך למציאות ובודאי זה חסד שם, שבשרש הכל טוב, מכל מקום הופתעת לדעת שגם שם יש נטיה לדין. וזה מה שכתוב כאן.

זו נטיה לדין ללא עיצוב-ציור של ענישה, לכן ענישה אינה מתחילה שם. שם זה רק אישור פסק הענישה שניתן למטה ב"היכל הזכות". שם יושב המתיבתא דרקיעא ושופט את הנשפטים. בגבורה יש היכלות וכל ספירה נמצאת בתוך היכל, וספירת הגבורה נמצאת בתוך "היכל הזכות", שם יושב הבית דין – יש לו שם יפה – ואם לא זכית, שם מתקבל פסק הענישה. ואם אתה רוצה לערער, אתה צריך לעלות לבינה, שם הכל רחמים, אבל יתכן מאד שתופתע ששם מאשרים את הפסק. אם כי אמרנו שאין שם ציור ענישה, שם לא יכלו להמציא פסק ענישה כזה, אך היות שיש שם נטייה לדין יכולים לומר שם שהדבר באמת חמור ואם הוחלט שכך הפסק דין אז אני מאשר את זה. השופט העליון לא נחית לפרטים, הוא רק אומר, ומצד עצמו לא היה נותן עונש כזה כי אינו שייך לענישה, רק שכן שייך לנטייה לדין ומאשר שיש מקום לדין. זה לכאורה הפשט של דינא דמלכות דינא שזה עולה לתורה ושם באמת מאשרים את פסק המלך. למה זה בכל זאת יכול להרפות את הדין? זה כתוב בהמשך:

תוך כדי כיוון מידת הדין למעשה, מרפה היא את קשיחות מידת הדין הגלויה וד''ל.

כתוב כאן שאותו שופט עליון, תוך כדי אישור ביצוע הדין למעשה, יכול להכניס שם כמה הקלות-הטבות. אפילו להבליע את זה, שלא תרגיש.

אם הוא (השופט) באמת תורת אמך, תורת ה' למעלה, אז היות שהוא רק נטיה לדין ולא מידת הענישה של הדין, משם יכול הוא להרפות את הדין. מה זה הנסתרות ("...מקום בינה, עלמא דאתכסיא, שמבחינת הנסתרות וגו'")? זה תמיד נשיאת הפכים שהוא יכול בבת אחת לאשר את הדין ותוך כדי כך לעשות משהו שימתיק אותו קצת. נס-נסתרות. זה בשביל לקיים את הפירוש על פי סוד לפי הפירוש על פי הפשט.

הסוד – הדין השני הוא דינא רפיא. הפשט – העלאה לתורה שהיא תתן את האישור. כל מה שאמרנו עד עכשיו בא רק לאחד את שני הפירושים, שהפשט הוא אותו הדבר, שאף על פי שהתורה מאשרת וזו רק נטיה לדין, לכן תוך כדי כיוון מידת הדין למעשה, מרפה היא את קשיחות מידת הדין הגלויה וד''ל.

המאמר דינא דמלכותא דינא נאמר בעיקר לאומות העולם, אך מכיוון שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא – סודו בעליונים וכן מתבטא למטה בנפש האדם בעבודתה את ה'

שהאדם צריך – עם כל דין שיש לו – להגיע מדינא דמלכותא דינא שלו לדין על פי תורה ואז הוא מגיע לדינא רפיא. כל אחד הוא מלך שמטיל אימה בארמונו, וכאשר מתעורר אצלו דין ענישה לבנו – דינא קשיא – צריך הוא אז להגיע לדינא על פי תורה וממילא זה ירפה את הדין שהתעורר בתחילה. וזה נקרא העלאת המלכות והדין הקשה שירד למקומה.

אם בכלל אין לך דין, זה 'חוסך שבטו שונא בנו' והמלכות אצלך אינה בנויה כראוי. דינא דמלכותא זה בנין המלכות (הראשון) מן הגבורות.