דינא דמלכותא דינא

קבר יוסף הצדיק, שכם ת"ו – ז תמוז תשמ"ט

הפרשה הזו – פרשת חקת – היא פרשת התהו בתורה. פרה אדומה היא על דרך נשמה דתהו שיורדת אל תוך העולם. כמו שיש אדם שעושה כל מיני מעשים שאין להם שחר כך הפרה אדומה. בזה זה חוקק את החקיקה עד למטה מטה, עד לאבי אבות הטומאה, ועד להפיכתה לכללא דאורייתא – "זאת חקת התורה", דהיינו "מי יתן טהור מטמא לא אחד". כל הסיפורים של פרשת חקת הם סיפורים קצרים של תהו, של אורות מרובים ותקיפים בכלים מועטים. איך לך פרשה בתורה שיש בה כל כך הרבה 'פצצות' – וגם הרבה מות המאפיין את עולם התהו כמיתת אהרן ומרים – וכל סיפור כזה היא פצצה רבה בכלים קטנים.

יש עוד שני פרטים חשובים שלא הזכרנו אותם אתמול: הראשון הוא הנדר של ישראל בחרמה והנדר של יפתח שבהפטרה [נדר עולה עוד יוסף חי]. נדר זה אורות תקיפים של תהו. נדר זה יותר משבועה. בקבלה, נדר זה באמא ושבועה זה במוחין הפנימיים דז"א. נדר זה גילוי של עצמות אמא, 'רקיעא תמינאה'. שבועה היא מלשון שבע, מה שאמא משפיעה על ז המידות, אבל האמא בעצמה שם שורש המלכות [למאמר כאן קראנו: שורש התגלות המלכות בבינה, כמו שנסביר]. עיקר מה שמשה רבינו זכה להיקרא מלך – "ויהי בישורון מלך" – זה רק אחרי מה שעשה בסוף הפרשה שלנו, להילחם מלחמות ה' בסיחון ועוג. עד כאן היה מלך בכח, מכאן הוא כבר מחיל להיות בפועל. זה קורה לאחר הסתלקות האחים שלו. כשיש שלושה שמנהיגים יחד את המדינה במשך כל הארבעים שנה במדבר – עם כל המעלה שכל אחד מהם משפיע: הבאר והענן – זה לא מלך. חז"ל אומרים שהתורה ניתנה על ידי שלושה – משה אהרן ומרים – ועם כל זה הוא עדין לא מלך. זה קורה רק אחרי ההסתלקות שלהם, ואז הענן והבאר חוזרים בזכותו ואז הוא יכול להיות מלך. ומה זה מלך? להתחיל להילחם מלחמות ה', שלא היו קודם. אפילו המלחמה הראשונה בעמלק, ביציאת מצרים, לא היתה מדין מלך. הוא מינה את יהושע להילחם, וכן לא סיים אותה – "ויחלוש יהושע" ולא הכניע לגמרי כמו שצריך בעמלק. הכל היה דין של הוראת שעה, לא כמו שאמור להתנהל. מלחמה זה "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".

[אגב, זו ה'פאשלה' הגדולה של כל המלחמות פה בארץ, שלא סיימו את הניצחון. השגיאה הגורלית, ב-ה הידיעה. שלא קיימו "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". שלום הגליל זה הכי גרוע מן הבחינה הזו וששת הימים הכי פחות. תוך כדי המלחמה בלבנון, שהיינו מתוסכלים מחוסר הלחימה כמו שצריך, חיברנו יחוד על דרך הקבלה, קבלה מעשית, על הפסוק הזה – "ארדוף אויבי ואשיגם" וכו' – שאמרנו אותו בישיבה בירושלים (מופיע במלכות ישראל ח"ג). הפסוק הזה כתוב פעמיים, בתהילים ובספר שמואל, ובפרק שירה הוא שירת החתול. העכבר אומר: 'ה' הוא הצדיק ואני הרשעתי' ומצדיק עליו את הדין. אין אויב יותר 'עכברי' מאשר האויב שלנו היום, למי שמכיר את חכמת הפרצוף... הבעיה של צה"ל היא שלא מספיק 'חתולי' בלחימה שלו. אמרתי את זה רק דרך אגב, כי זו מלחמה אמיתית, כמו שרואים בכל מלחמות התנ"ך. כל מה שה' העמיד את השמש בשביל יהושע זה לא בשביל לנצח. כבר ניצחו. זה רק בשביל לרדוף אותם ולגמור אותם. זה עיקר דין מלחמה, בעוד אצל יהושע ועמלק ברפידים זו היתה רק הוראת שעה. אז משה רבינו לא היה מלך, כי מלך גומר את המלחמות שלו. זו הראיה בשטח שאין כאן מלכות, רק איזה ממסד-מינהל-מינהלה, שאין כח אף פעם לגמור את המלחמה עד הסוף. במלחמת לבנון זה היה כל כך בולט, שהגוי האמריקאי נתן לנו זמן מסוים כדי לגמור ולא ניצלנו את זה. מתפארים בזה שלא נכנסו לבירות. ימותו הרבה? מה פתאום ימותו הרבה? ימותו הרבה גוים. זה שמתו הרבה זה בגלל 'טומאת הנשק' שלהם, "טהרת הנשק"... להוי ידוע, שעל פי קבלה אי אפשר להחליט את ארץ ישראל בידינו אם לא כובשים את ערי הבירה שלהם, את בירות קהיר ודמשק. יש את זה מפורש בשיחה מהרבי. אפילו כיבוש סמלי שיחזירו אחר כך. בלי זה אי אפשר להכניע את הקליפה. יש להם סודות, קליפות, שיושבות בערים שלהם. כך הוא אמר במפורש בששת הימים. הנסיגה מתחילה מזה שאתה לא גומר את הניצחון. תוך כדי הניצחון מתחילה הנסיגה].

הסיפור השני של תהו שיש בפרשה הוא הסיפור שרש"י מביא בפסוק האחרון, על עוג מלך הבשן, שעקר הר ורצה להרוג את ישראל. זה לאין ערוך תהו מאשר סיפורי שמשון הגיבור. בכתבי האריז"ל כתוב ששמשון הוא משיח דתהו, נשמה של משיח שבבחינת תהו. חז"ל אומרים שהיה חיגר בשתי רגליו, והרגלים הם עיקר הכלים של האדם, והוא היה במיעוט כלים – "שפיפון עלי אורח". עם כל זה, הסיפור של עוג יותר תהו מזה. הוא מגמד את הסיפור של שמשון [את הנס של ההריגה שלו עשה ה'. כל סיפורי המדבר שייכים יותר לידית ה' ופחות לבחירה החופשית, כמו שר' אייזיק עצמו אומר].

* * *

כל זה היה הקדמה לכך שפרשת חקת נקראת פרשת התהו, והיא מגלמת את שורש התגלות המלכות בבינה. נתחיל לקרוא את המאמר מתוכו:

"מינה דינין מתערין". הזהר אומר שמבינה, מחיצוניות אמא, הדינים מתעוררים. המלכות דקדושה מכונה דינא רפיא. דינא הם אותיות שם אדני, שם המלכות, אבל שם הוא כבר ממותק. איפה הוא מתעורר? בבינה. האריז"ל מסביר את זה על פי מאמר חז"ל "דינא דמלכותא דינא". הפעם הראשונה היא 'דינא קשיא', שאחר שהיא נכפלת הדין השני מרפה את הראשון, והוא כבר דין רפוי. כתוב בהרבה מקומות בקבלה – וזה דבר שנוגע לכל סודות הצמצום ומה שלפניו בספר עמק המלך – שיש שלושה מקומות של דין, ג בחינות אלקים: יש דין באמא, שעליו נאמר "מינה דינין מתערין". זה מקור שמעורר דינים. בנפש זה מקום שמקפיד על המנגד שלו. חכמה טהורה איננה מקפידה, אבל השגה מקפידה על הסברה הנוגדת. כמו שני תלמידי חכמים שלוחמים ביניהם את מלחמת ה' בלימוד התורה, אז יש עימות וקפידא  ביניהם על הסברא הלא-ישרה של השני. אני מתמלא רוגז עליך שיש לך ראש עקום. זה נקרא קפידא מצד הסברא. זה השורש בבינה. אבל יש קשה בגבורה. זה לא קפידא, יש כבר רצון להעניש. מגיע לו מאסר עולם אז גמרנו. זהו זה. בבינה עוד אין רצון להעניש, בגבורה כבר יש. דינא רפיא שבמלכות זה כבר לתת עונש מחושב – עם חנינה, עם הורדת שליש, הטבות וכו'. גם בגבורה וגם במלכות הדין הוא דין של ענישה, אבל בבינה זה עוד לא עולה על הדעת רק יש את עצם ההקפדה, שזה לא מוצא חן בעיני. מה שאני מתייחס למה שעשית בתור שטות זה בבינה, אחר כך שבא לי לתת עונש על זה – זה בגבורה.

שאלה: הענישה היא בתור עונש או כדי לתקן?

תשובה: כל עונש בתורה זה כדי לתקן. לא להתנקם, כמבואר ברמב"ן ובכל ספרי החסידות. לא נקמה אלא תקון לו ולעולם גם יחד. עצם ההתעוררות של הדין זה שצריך לסלק אותו, שלא יעשה את זה עוד הפעם, אבל אם אתה כבר עושה חשבון – זה סימן של מוחין. כל מוחין כבר מרפים את הדין, בסוד דגש ורפה.

איפה האריז"ל כותב את הכוונה הזו? בכוונות ראש השנה. כידוע גם בהלכה, היום הראשון הוא יום של דין קשה והשני הוא כבר דין קל. בחסידות מוסבר שהיום הראשון הוא דין על חיצוניות העולמות והשני הוא על פנימיות העולמות. לכן מי שזוכה דנים אותו ביום השני של ראש השנה ולא ביום הראשון. היום הראשון הוא יותר על הגוים. כך כתוב שראוי שאדם יתפלל, שידונו אותו ביום השני.

דינא דמלכותא [הראשון] היינו בנין המלכות מן הגבורה – מן הדינא קשיא. אך דינא דמלכותא דינא [השני] היינו כאשר מקבלת ממקור הגבורות בבינה, בבחינת "מינה דינין מתערין" שבבינה, ואזי נעשה דינא רפיא במלכות.

קודם המלכות מקבלת רק מן הגבורה ואז יש בה רק דין קשה, אבל אחר כך היא מקבלת – וזה מה שנעשה בראש השנה בסוד השופר – מן הבינה, שהיא מקור הדין, ובזה הדין הקשה מתרפה מתקפו שבא מן הגבורה.

והיינו, שראשית התעוררות הדין בבינה היא בעיקר הנטיה המודעת לדין, שהוא ענין עצם ההקפדה על הסוטה מדרך האמת כפי שהיא מצוירת היטב בכח הבינה [הדין בבינה היא רק על הסטיה], כמבואר בדא"ח. אך אין מידת הדין ממש [כלומר מידת הדין עצמה, מידת הענישה] מוגדרת עדין כל צרכה.

ממילא, אם אתה חוזר לשם, אם המלכות עולה לבינה היא יכולה לחדש את הציור שלה ולשנות את הענישה. להמתיק קצת את הציור, כי שם הוא עוד קצת היולי ועוד לא מצויר עד הסוף. הבינה היא שכל, היא שכל, והגבורה היא ענף שלה בלב. הגבורה היא פחד, היא ב-ו קצוות של המציאות, ולכן הפחד בה הוא מן המציאות. למה אתה לו נותן עונש? כי אתה מפחד ממנו.

המלכות נקראת 'בת' ובינה 'אמא'. כתוב: "כי אמה ביתה".

שאלה: למה נקראת פעם אמא תתאה ופעם נקראת בת?

תשובה: אמא זה משפיע, ביחס לבי''ע היא אמא, מחיה ומהווה אותם. אמא תתאה – לגבי התתאה, לגבי המציאות של התחתונים. ולגבי המידות באצילות הבינה היא אמא. היא מולידה ומטפחת את הבנים – המידות של ז''א. המלכות ביחס לאצילות נקראת בת.

בכלל – "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש" וזה נאמר גם לגבי המלכות, שיש לה זיקה לבינה יותר מאשר לאיש, וכאן הכוונה שכשמתעוררת מידת הדין אצל האיש לתת ענש הוא אינו מסוגל לעלות ולהגיע להקפדה היהודית ולדין היהודי כמו שזה בבינה השכלית, שמשמשת להמתיק רק שאין זה חסד עדיין אלא הרפית הדין, והאשה – שיש בה בינה יתירה – כן עולה למקור הדינים, שם עוד אין ציור לעונש, וממילא גם כשמוחלט אצלה שאכן צריך עונש, המלכות תמיד יכולה לתת חנינה.

ידוע ש"דינא דמלכותא דינא" נאמר דוקא לגבי אומות העולם, יש ספק בהלכה אם זה שייך כאן בארץ ולפי רוב הפוסקים אין זה שייך. זה דיון, לא כאן המקום.

וגם אם נאמר שיש כאן (שלפי דעתינו אנו אומרים שאין כאן על פי הרמב"ם), זה עדיין ספק אם זה דינא דמלכות דינא כי מלכות של תורה לא נותנת למלך בעלות על כל הקרקע של ארץ ישראל. וגם אם נאמר שיש מלכות אין זה אומר שזה דינא דמלכות דינא, לפי הסברא של בעלות על הקרקע.

אם זה בעיקר דין של אומות העולם אז מדוע משתמשים בזה? למה זה מושג בקבלה? אלא מה, זה לפי הכלל בחז''ל שמלכות דארעא כעין מלכות דרקיעא וזה נאמר גם לגבי אומות העולם. המלכות כמו שהיא גם אצל אומות העולם זו דוגמא למלכות כמו שהיא למעלה בשמים.

מה רואים אצל אומות העולם – רואים בסיפורים בחסידות וכן אצל אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, שביקשו באופן אישי שדוקא המלך ידון אותם, המלך בעצמו ולא מישהו אחר. יש ב' מאמרים גדולים על זה– שאצל מלך בעצמו יש ענין של דינא רפיא, והמנהג אצל אומות העולם שהפעולה הא' של מלך היא לחון. בדרך כלל יש מנהג שהפעולה הראשונה שכשהמלך מקבל את כתר המלכות היא חנינה. יש סיפורים כאלו שסידרו שתיק מסוים יהיה הראשון שהמלך יפתח, שכך מקובל שאת התיק הראשון שהמלך פותח הוא חונן.

ומה קורה אצל המלך כשהוא מעלה את מידת הדין למקור הגבורות כמו שזה באמא? כמו כאן – שאפילו שיאמר שהוא מקפיד על המעשה, הוא אינו מתפעל מן המציאות לומר שהבן אדם הזה מסוכן לצבור. זה שהוא נותן חנינה לאחד אין זה אומר שהוא מבטל את הדין, הוא רק מעלה את הדין למקום כזה שאין לו פחד מן המציאות 'מה יקרה אם אדם כזה ישוחרר'. וזה סימן של מלך שהוא שולט על המציאות ולא מתפעל ממנה. הוא יוצר מציאות חדשה ומבטל את הקודמת. זה כמו סוד היובל – שכשמתחיל יובל חדש זה עולם חדש וצריך לבטל את הישן, כלומר אין להתפעל מן המציאות הקודמת. ואחר כך המלך בעצמו יוצר מציאות חדשה שהיא שלו, ובה – במלכות שהוא בורא יוצר ועושה – יש התפעלות וענישה למי שעובר על החוק.

שאלה: עלית המלכות – במי ובמה הדבר תלוי, בהנחה שיש כאן מלכות?

תשובה: זה כמו שאמרנו קודם שיש סימן מובהק לדבר, כמו הסימן לכך שאין כאן מלכות הוא שלא גמרו את המלחמה, זה סימן שזה לא מלך כי מלך לא מתנהג ככה. הסימן שזו כן מלכות זו החנינה. זה הכל – זה לאו דוקא תהליך של עבודה, 'איך ממשיכים את זה?', המציאות הזו פשוט שורה. כמו שחסידים אומרים אם תיקח מקל ותעשה ממנו רבי, שזה לכאורה מה שהיינו מצפים כאן ממדינת ישראל, שלוקחים בול עץ ועושים ממנו מלך, שזה הכנסת אז לפי הוורט החסידי הכנסת הייתה צריכה להפוך להיות לרבי, ובאמת יכול היות שזה חלק מהטעם הפנימי לאלו שמאמינים במדינה, על פי סיפור זה, שמה שלא תיקח ותמנהו להיות מנהיג והוא יקבל השראה של מנהיג, כך מקובל שזה נקרא סמכות מלמטה. יש סמכות מלמעלה זה שהשם סומך את משה ומשה סומך את יהושע ויש סמכות של העם וזה בדיוק הענין לכאורה, שחושבים שכאן העם סמך את המדינה ואז גם כשתיקח בול עץ כו'... אך אלו חסידי פולין ובחב''ד לא קיבלו את זה, שבול עץ הופך רבי.

תיקון של אחיזה בשתי הקצוות יחד הוא על דרך 'חד-רך' של המשיח, שהוא חד לאומות העולם ורך לישראל. למשיח צריך להיות דינא קשיא לאומות העולם. דינא קשיא זה חיצוניות המציאות, ודינא רפיא זה פנימיות המציאות. מה שאמרת שפה בארץ יש דינא רפיא זה היפוך יוצרות, כי כאן הדינא רפיא הוא לחיצוניות – זה קלקול. הדינא רפיא צריך לבוא לאחר שיש דינא קשיא כלפי החיצוניות, אז אפשר לעשות הבדלה ודינא רפיא לגבי הפנימיות. אבל כאן דינא רפיא כלפי הערבים זה קלקול והיפוך יוצרות. זה דינא רפיא לגבי החיצוניות – קלקול.

שאלה: האם העלאת המלכות לבינה תלויה בזכויות של עם ישראל? במה זה תלוי?

הרב: ודאי, זה תלוי בזה שקודם כל נקבל מלכות. ברגע שיהיה מלך על פי תורה – ומלכותו ברצון קיבלו עליהם...

אולי זה יסביר לך, יש משל של ידידנו, דניאל שליט, שהסביר לעיתון לפני כמה ימים: אם תיקח מנגינה של קוזאקים ותשמע אותה לפי איך ששר אותה הקוזאק ואחר כך תשמע בדיוק את אותה מנגינה כמו שיהודים שרים אותה ב'טיש' של הרבי ותביא מוזיקולוג, שישמע, הוא פשוט יגיד שזו מנגינה של קוזאקים שהיהודים גנבו אותה. אך מי ששומע, שיש לו 'אזנים לשמוע', באופן הכי מוחשי הוא ידע שלא נגע ולא פגע זה בזה, וזה שונה מן הקצה אל הקצה, הרחק מזרח ממערב, שבפי הקוזאק – שהמנגינה באמת נלקחה ממנו – אין בזה שום השראת אלוקות, זה גוף ללא נשמה, ובפי היהודי זה חדור אלקות ויש בזה השראת אלוקות. שוב, המומחה למוזיקה לא יבחין בשום דבר רק יאמר שזו גניבה. זו דוגמא טובה, כל דבר שבקדושה – מצד החיצוניות – כמו הגוף וזה מה שבין הדם והגוף של היהודי לשל הגוי – ש'אף על פי שנדמה בחומריותו אותו הדבר', אך הבחירה העצמית של הקב"ה ואיפה שיש השראת אלוקות זה רק כאן ולא שם! בתוך הגוף דוקא, בתוך אותם תווי הנגינה, שהם על דרך הגוף – הכלים. בחיצוניות לא רואים את זה. אם זה נעשה בקדושה יש בזה השראת אלוקות ויש בזה את כל הסגולות הללו שאנו מסבירים. ואם בכל זאת אתה שואל איך מגיעים לזה, זה ע"י שהמלך יתבונן.

בצורה הכי פשוטה, מה כתוב כאן? שבשביל שתהיה מלכות צריך לעלות לבינה. בינה זה שמיעה, 'שמע ישראל'. מלכות שעולה לבינה, זה קורה במלכויות של ראש השנה, החתימה של המלכויות זה בעצמו עלית המלכות לבינה. מה כתוב שם בסוף? שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. יש מחלוקת האם שמע ישראל זה מלכויות, איפה זה כתוב במלכויות? ב'אחד', והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. זה ר' יוחנן שפוסק שפסוק זה שייך למלכויות, השיא של מלכויות. זו הדוגמא הכי טובה של עלית המלכות לבינה וזה קורה בראש השנה. נאמר את זה אחרת, שהעם יתחיל להתבונן. כמו שיש מבצעים של הרבי, יש הרבה יהודים, עוד לפני המבצעים, מיקירי ירושלים שהיו עושים מבצע זה על דעת עצמם – לומר עם יהודי חילוני – לא שומר תורה ומצוות – שמע ישראל, יש כמה סיפורים מהדור הקודם. לומר עם עם ישראל שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, זו דוגמא של העלאת המלכות לבינה. בינה זה להבין את שרש האמונה שלנו, ה' אלקינו ה' אחד.

עד כאן היתה ההקדמה, עכשיו נקרא מתוך הספר:

מפשט המאמר דינא דמלכותא דינא משמע שביצוע הדין דמלכותא בפועל ממש הוא בהסכמת התורה.

מה זה דינא דמלכות דינא, הפשט? עד כאן אמרנו סוד. שהסוד הוא שהדין הראשון הוא דינא קשיא והשני הוא דינא רפיא.

שאלה: הדין הראשון הוא דינא קשיא והדין השני הוא דין תורה?

תשובה: הדין הראשון הוא שככה מלך עושה דין והשני הוא שהתורה מסכימה שככה הדין על פי תורה. מה שהמלכות עושה התורה מסכימה, שהיא תורת אמת, תורת חיים, תורת חסד.

והיינו שבשעת מעשה, שעת ביצוע בפועל ממש מאיר בדין המוגדר, דהיינו דינא קשיא, מעצם הנטיה לדין, אך מכיון שנטיה זו היא ממקום בינה – עלמא דאתכסיא, שמבחינת הנסתרות וגו', סוד תורת אמך וד''ל – ע"כ תוך כדי כיוון מידת הדין למעשה, מרפה היא את קשיחות מידת הדין הגלויה, וד''ל.

מה כתוב כאן? על פי פשט זה ההפך. בפשט, התורה מסכימה לנהוג לפי הדינא קשיא.

מה זה דינא דמלכות דינא? אתה לא מבסוט מהדינא דמלכות, והתורה אומרת שזה דין – תיכנע. על פי הפשט הדין השני קשה עוד יותר, שהתורה אומרת שזה הדין ואתה לא יכול להתחמק מזה, שבלי הדין השני יש לך הוה אמינא להתחמק והדין השני בא ואומר שאתה תפוס בדינא דמלכותא ולא יכול להתחמק, לא יכול לצאת מזה. לפי זה, הדין הזה, השני, קשה יותר לכאורה, אז מה ההסבר? קודם אם התורה מסכימה. הסכמת התורה כאן, במה שכתוב "והיינו שבשעת מעשה" הנ''ל, זו לא החנינה של המלכות זו עצם הנטיה לדין בבינה – 'תורת אמך'. מוסר אביך זה גבורות דאבא. זה הפסוק הראשון שצריך ללמד ילד יהודי (על פי הירושלמי) אלו גבורות דאבא כפי שנשמעים בבינה. "שמע בני מוסר אביך", ושם – כשנשמעים בבינה, כך כתוב בקבלה, הגבורות דאבא הופכים להיות חסדים דאמא. "ואל תיטוש תורת אמך" – מקור הדין כמו שהוא באמא, זאת אומרת שיש נטיה לדין.

נסביר יותר: יצא דין נגד מישהו, מה הדין השני? זה כמו שהולכים לערער על הראשון. הולכים לבית משפט יותר גבוה, לערעורים, ושם מקוים שבערעור, שככל שבית המשפט יותר גבוה הוא יותר חסד ויותר חכם וגם חושבים שהיות והוא יותר גדול וגבוה, לכן הוא מקיף יותר את המציאות ופחות יכנס לפרטיה ולא כל-כך איכפת לו מהפחד כאשר אדם יפגש עם המציאות והיות שהוא גבוה יותר, הוא (המערער) מקוה לנטיה לחסד. ומה קורה כשאתה הולך לערער ובכל זאת בית המשפט לערעורים מאשר את הדין הראשון? אתה רצית שיתבטל ופתאום הבג''ץ מאשר את הבית דין הנמוך. מה החידוש בזה שהלכת לערער ובאת למקום של "אם צדקת מה תיתן לו", שלא אכפת לו ממך בכלל, אך בכל זאת התאכזבת והפסק דין אושר? החידוש הוא שגם שחשבת שזה מקום גבוה, שזה מוחין – בינה, שזה חסד וזה מקום שאינו שייך למציאות ובודאי זה חסד שם, שבשרש הכל טוב, מכל מקום הופתעת לדעת שגם שם יש נטיה לדין. וזה מה שכתוב כאן.

זו נטיה לדין ללא עיצוב-ציור של ענישה, לכן ענישה אינה מתחילה שם. שם זה רק אישור פסק הענישה שניתן למטה ב"היכל הזכות". שם יושב המתיבתא דרקיעא ושופט את הנשפטים. בגבורה יש היכלות וכל ספירה נמצאת בתוך היכל, וספירת הגבורה נמצאת בתוך "היכל הזכות", שם יושב הבית דין – יש לו שם יפה – ואם לא זכית, שם מתקבל פסק הענישה. ואם אתה רוצה לערער, אתה צריך לעלות לבינה, שם הכל רחמים, אבל יתכן מאד שתופתע ששם מאשרים את הפסק. אם כי אמרנו שאין שם ציור ענישה, שם לא יכלו להמציא פסק ענישה כזה, אך היות שיש שם נטייה לדין יכולים לומר שם שהדבר באמת חמור ואם הוחלט שכך הפסק דין אז אני מאשר את זה. השופט העליון לא נחית לפרטים, הוא רק אומר, ומצד עצמו לא היה נותן עונש כזה כי אינו שייך לענישה, רק שכן שייך לנטייה לדין ומאשר שיש מקום לדין. זה לכאורה הפשט של דינא דמלכות דינא שזה עולה לתורה ושם באמת מאשרים את פסק המלך. למה זה בכל זאת יכול להרפות את הדין? זה כתוב בהמשך:

תוך כדי כיוון מידת הדין למעשה, מרפה היא את קשיחות מידת הדין הגלויה וד''ל.

כתוב כאן שאותו שופט עליון, תוך כדי אישור ביצוע הדין למעשה, יכול להכניס שם כמה הקלות-הטבות. אפילו להבליע את זה, שלא תרגיש.

אם הוא (השופט) באמת תורת אמך, תורת ה' למעלה, אז היות שהוא רק נטיה לדין ולא מידת הענישה של הדין, משם יכול הוא להרפות את הדין. מה זה הנסתרות ("...מקום בינה, עלמא דאתכסיא, שמבחינת הנסתרות וגו'")? זה תמיד נשיאת הפכים שהוא יכול בבת אחת לאשר את הדין ותוך כדי כך לעשות משהו שימתיק אותו קצת. נס-נסתרות. זה בשביל לקיים את הפירוש על פי סוד לפי הפירוש על פי הפשט.

הסוד – הדין השני הוא דינא רפיא. הפשט – העלאה לתורה שהיא תתן את האישור. כל מה שאמרנו עד עכשיו בא רק לאחד את שני הפירושים, שהפשט הוא אותו הדבר, שאף על פי שהתורה מאשרת וזו רק נטיה לדין, לכן תוך כדי כיוון מידת הדין למעשה, מרפה היא את קשיחות מידת הדין הגלויה וד''ל.

המאמר דינא דמלכותא דינא נאמר בעיקר לאומות העולם, אך מכיוון שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא – סודו בעליונים וכן מתבטא למטה בנפש האדם בעבודתה את ה'

שהאדם צריך – עם כל דין שיש לו – להגיע מדינא דמלכותא דינא שלו לדין על פי תורה ואז הוא מגיע לדינא רפיא. כל אחד הוא מלך שמטיל אימה בארמונו, וכאשר מתעורר אצלו דין ענישה לבנו – דינא קשיא – צריך הוא אז להגיע לדינא על פי תורה וממילא זה ירפה את הדין שהתעורר בתחילה. וזה נקרא העלאת המלכות והדין הקשה שירד למקומה.

אם בכלל אין לך דין, זה 'חוסך שבטו שונא בנו' והמלכות אצלך אינה בנויה כראוי. דינא דמלכותא זה בנין המלכות (הראשון) מן הגבורות.

שאלה: אם יש גבורה ואין לה מלכות, מה קורה? סתם מרביץ כל היום?

תשובה: יכול להיות. מלכות זה צדק, 'צדק מלכותא קדישא', זה שופט, מלך. גבורה בלי מלכות זה להיכנס לבית של משהו ולתת 'פאטש'. בתוך הבית שלך – אם אין לך גבורה, המלכות לא נבנית. ואם זה רק גבורה ואינך יודע איך להמתיק אותה, נשארת אז רק הגבורה. וזה לגמרי גוי, זה לא על פי תורה.

אם כן, מהי העבודה שהדינא דמלכותא דינא באמת יהיה דינא? על פי הקבלה, הדינא צריך להיות רפיא וכן כנ"ל צריך הוא לעלות לתורה, שכך יהיה כתוב שם (בתורה), ואז ממילא היות שהתורה היא באמת למעלה מימות עולם ו"אם צדקת מה תיתן לו", לכן במילא נמתק (נרפה קצת) הדין גם כשמקבל אישור מהתורה. אם זה דינא קשיא ללא הדין השני זה תהו, מלכות עשו, של הסטרא אחרא.

המידה הזו בפנימיותה שייכת גם בישראל, לכן יש דעות בהלכה ששייך הדבר גם בישראל, ומכיוון שמלכות דארעא כעין מלכות דרקיעא– יש בזה סודות עליונים וענין זה שייך גם בנפש האדם שבישראל (ויש משהו בזה שלא שייך בישראל).

אצל הגוי השימוש בדינא דמלכות דינא נעשה מתוך הרגשת בעלות בלעדית ושליטה מוחלטת, מה שאין כן אצל היהודי שנעשה הדבר מתוך הרגשת שליחות ומילוי תפקיד. המלך לא מרגיש בעלות על הקרקע, זו שייכת לעם– נחלת אבות.

הערה: ג שעות ראשונות הקב''ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן... והגמרא אומרת שלא להתפלל מוסף ביחיד כי אז יש דין קשה. ושואלים: הרי בג ראשונות יושב ועוסק בתורה ורק אחר כך יושב ודן? תירוץ אחד הגמרא הופכת. התירוץ השני אומר כך: "תורה דכתיב בה אמת – אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין, דין שלא כתוב בו אמת הקב"ה עושה לפנים משורת הדין". וצריך לומר שכשיושב ועוסק בתורה, הוא יושב בדין.

הרב: צריך להסביר שזה יותר חמור מצד הבינה, שיש הקפדה ממלאית מצד הרגשת סטייה. אם עיקר הדין הוא על סטייה פנימית, הוא חמור יותר בתחילה, שם הענישה היא בדרך ממילא. מ'קפידא' בלי צורת ענישה מוגדרת יוצאת ענישה בדרך ממילא. ויש סוג נוסף של ענישה, כמו שאחד מתרגז סתם, בכל מקום שכתוב חרון אף זה עושה רושם (חז"ל), זה יכול להיות פשוט סילוק, שה' מסתלק ואתה מתמוטט.

יכולה להיות קפידה מצד התורה ואז תהיה ענישה בדרך ממילא. זה יכול להיות חמור יותר. זה בערך מה שרציתי לומר על מה שעלול להיות חמור יותר– הדין מן השמים מאשר של בשר ודם.

דרך אגב, זה המקום היחיד שכתוב בפירוש שהדם היהודי הוא יותר יקר בעיני ה' מדם של גוי. ה"משך חכמה" אומר שלאחר מתן תורה דם של ישראל נתייקר בעיני ה' ודם של גוי נעשה זול בעיני ה'. ואינו מפרש בלשון תמיהה. כתוב "כיון שהוחמרו, הוקלו" ומפרש בניחותא: כיון שהוחמרו דם של יהודי, הוקלו דם של גוי. ולכן לא ניחא ליה להקב"ה לתת עונש ליהודי (אף על פי שהוא עדין מוזהר).

שאלה: האם יש שני מינים של הרפיה? אחד שלמעלה לא מבינים בעולם הזה, או מצד זה שנותנים אמון בפנימיות? זה אותו הדבר? איך זה מחולק דוקא ככה שדינא קשיא זה על החיצוניות והרפיא על הפנימיות? איזה כח בנפש מחלק את זה?

תשובה: אפילו שאנו אומרים שרפיא זה על הפנימיות, בעצם זה על חיצוניות הפנימיות, פנימיות הנראית לעין, שהיא פנימיות נמדדת. דין מתייחס למציאות נמדדת. אך מציאות נסתרת – שם הדין לא מתייחס כלל וכלל. ומידת הרחמים ענינה 'אף על פי כן': אף על פי שמגיע לך לגמרי כך וכך על פי מידת הדין, שאתה 'שוואנץ', אתה לא בסדר – גם מצד הפנימיות. אך היות שיש שם משהו נסתר לגמרי, אין שייכות לדין ומידת הדין אינה מתייחסת לזה בכלל, ולמידת הרחמים יש בדבר הזה, הנסתר, ולכן הדין נמתק ומתבטל לגמרי. דינא רפיא אינו המתקה אלא הרפיה אף על פי שכך השתמשתי בביטוי.

יש מוסר על ההתנהגות החיצונית ויש מוסר של 'תנועת המוסר' היום, של חשבון נפש על כל מניעיך הפסיכולוגים. זה וזה מוסר ולא חסידות. מוסר זה מידת הדין.

כל המושג הבדלה הוא 'בין זה לזה', מהבינה. איך זה בנפש? כמו שנאמר שאם אני לא מגרה אותך בחיצוניות אתה לא מתפעל ממני בכלל, כל זמן שאני לא נותן לך סטירה או מפריע לך לישון או עושה משהו גס בחיצוניות אתה לא פונה אלי ולכן הגירוי הא' של מדת הדין הוא חיצוני. קודם יש משהו, קורה משהו בחיצוניות וזה מגרה את הדין ואחר-כך מסתכלים בפנימיות. "מה קורה שם בישיבת שכם?" "מי הרב שם?", "מה הוא אמר לו?" מתוך גירוי חיצוני הוא בא להתבונן בפנימיות ואז יש לו דין אחר על הפנימיות. הדין החיצוני הוא אחר.

מן הסתם, השכל הפנימי שידון יותר את הפנימיות יהיה רפוי יחסית להתעוררות הראשונה המגרה. וכל זה הוא מידת הדין שזה שפל ואין לעשות מזה עניין כמו קרח, שמחזיק במחלוקת. מחלוקת זה ה-עניין (אצלו), זו הדמוקרטיה – שיהיו כמה שיותר מפלגות... זה לא שהוא חולק על משה אלא פשוט מחזיק במחלוקת, אצלו זו תכלית. וזו מדת הדין. הריבוי הוא התכלית – מה רבו מעשיך ה' (ריבוי), אך למעלה זה חסד – מה גדלו מעשיך ה'. גבורה – עיקר הרבותא – זה מה רבו מעשיך ה', ובזה קרח רואה אלקות, דוקא בנס הריבוי המופלג והוא רוצה להחליט את זה ככה. וכאן אצלנו זה חייב להיות שפל אחרת הריבוי מתפרע. לעתיד לבוא עיקר ההפלאה תתגלה בריבוי, בצמצום, במחלוקת, אך היום צריך להכניע את זה תחת החסדים.

כל זה – תיקון המלכות – הוא רק תיקון ראשון. כל הדינא דמלכות דינא – קודם דינא קשיא אחר כך דינא רפיא ואין זה התיקון הסופי, אלא התיקון הסופי הוא 'חסדי דוד הנאמנים', להמשיך חסדים במלכות. לעתיד לבוא הדין מגיע למצב שלאחר שמגיע להכרה שצריך להתבטל לחסד, אז מגלים שבשרשו הוא יותר גבוה מהחסד. זה סוד הבטול – שמי שמתבטל בסוף מתגלה שהוא הכי גבוה. ואם לא יתבטל, זה לא יתגלה.

כשם ש'מינה דינין מתערין' נאמר בבינה מצד חיצוניותה (כל הנ"ל מה שעולים לבינה ומשם ממשיכים דינא רפיא למלכות– הכל רק בחיצוניות בינה)... כך פנימיות הבינה הוא עניין המתקת הדין (זה משהו אחר מעד עתה) ...  והתהפכותו לחסד גלוי ממש

אם מגיעים לפנימיות בינה הדין הופך לחסד ואם מגיעים לחיצוניותה אפשר רק להרפות את הדין, כיון שיש שם רק נטייה לדין ולא דין גמור. זה תלוי בהתבוננות: כמו אב שמתרגז על בנו ומתבונן ורואה שיש לו אסמכתא על פי התורה ברוגז זה אם התורה מסכימה, ובכל זאת הדין יהיה רפוי יותר רק שלא יתהפך. אך אם הוא שייך לר' נחמן שאמר: שילד יהודי – היעלה על הדעת לתת מכה לילד יהודי? זה לא שייך בכלל (ומה הוא עושה עם "חוסך שבטו שונא בנו", זו שאלה).

זו פנימיות הבינה – ואז זה יורד מהפרק והופך את דין לגמרי. יכול להיות שבחיצוניות בינה, זה לא הפיכה אלא שהדין בטל מעיקרא. הפיכה היא איזה לימוד זכות שהופך את הדבר לגמרי – כמו לימוד זכות על מעשה נקמה, שלימוד זכות כל כך גדולה על מה שנדמה לי שעשה עול ומגיע לו ענש על זה, תהפוך את מה שחשבתי מתחילה. אך בעליה לבינה שהיא חקירת המניע, אם אני מגיע למניע שבעצם המניע שלו הוא רק טוב, ולכאורה המניע לא מצדיק מעשה לא טוב (זה רק בחיצוניות הבינה – את זה אני רוצה לומר לתקשורת רק צריך למצוא את המילים המתאימות), שאם אני רואה מעשה מפוקפק, ובתחילה אני לא יודע אם הוא טוב או לא, אז יש מי שמהרגע הראשון יחליט שעשה רע גמור, ואני מהרגע הראשון ספוקי מספקי, יש לי ספק או שהוא טוב או שהוא רע.

מה אני עושה הלאה? אם אני רוצה לדון את המעשה, ככל שיש פקפוק בטוב\ברע שבעצם המעשה, אני חייב, ואין לי על מה להסתמך אלא רק על המניע שלו. ככל שיש צד לכאן ולכאן אני חייב להשתמש במאמר חז"ל "מגלגלין זכות ע"י זכאי ומגלגלין חוב ע"י חייב", בהתחלה אני לא יודע אם זה זכות\חוב, אך אם אני מתבונן שהאדם הזה הוא זכאי, ככל שאני מרגיש שהוא זכאי וגם המניע שלו זכאי, זה מכריע את כל המאזנים לגבי כל המעשה. זה כשזה מתחיל בפקפוק-בספק. יש לי מספיק נתונים ראשונים כדי להיות מפוקפק, זה כבר חידוש לתקשורת.