שאלה: אם יש גבורה ואין לה מלכות, מה קורה? סתם מרביץ כל היום?

תשובה: יכול להיות. מלכות זה צדק, 'צדק מלכותא קדישא', זה שופט, מלך. גבורה בלי מלכות זה להיכנס לבית של משהו ולתת 'פאטש'. בתוך הבית שלך – אם אין לך גבורה, המלכות לא נבנית. ואם זה רק גבורה ואינך יודע איך להמתיק אותה, נשארת אז רק הגבורה. וזה לגמרי גוי, זה לא על פי תורה.

אם כן, מהי העבודה שהדינא דמלכותא דינא באמת יהיה דינא? על פי הקבלה, הדינא צריך להיות רפיא וכן כנ"ל צריך הוא לעלות לתורה, שכך יהיה כתוב שם (בתורה), ואז ממילא היות שהתורה היא באמת למעלה מימות עולם ו"אם צדקת מה תיתן לו", לכן במילא נמתק (נרפה קצת) הדין גם כשמקבל אישור מהתורה. אם זה דינא קשיא ללא הדין השני זה תהו, מלכות עשו, של הסטרא אחרא.

המידה הזו בפנימיותה שייכת גם בישראל, לכן יש דעות בהלכה ששייך הדבר גם בישראל, ומכיוון שמלכות דארעא כעין מלכות דרקיעא– יש בזה סודות עליונים וענין זה שייך גם בנפש האדם שבישראל (ויש משהו בזה שלא שייך בישראל).

אצל הגוי השימוש בדינא דמלכות דינא נעשה מתוך הרגשת בעלות בלעדית ושליטה מוחלטת, מה שאין כן אצל היהודי שנעשה הדבר מתוך הרגשת שליחות ומילוי תפקיד. המלך לא מרגיש בעלות על הקרקע, זו שייכת לעם– נחלת אבות.

הערה: ג שעות ראשונות הקב''ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן... והגמרא אומרת שלא להתפלל מוסף ביחיד כי אז יש דין קשה. ושואלים: הרי בג ראשונות יושב ועוסק בתורה ורק אחר כך יושב ודן? תירוץ אחד הגמרא הופכת. התירוץ השני אומר כך: "תורה דכתיב בה אמת – אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין, דין שלא כתוב בו אמת הקב"ה עושה לפנים משורת הדין". וצריך לומר שכשיושב ועוסק בתורה, הוא יושב בדין.

הרב: צריך להסביר שזה יותר חמור מצד הבינה, שיש הקפדה ממלאית מצד הרגשת סטייה. אם עיקר הדין הוא על סטייה פנימית, הוא חמור יותר בתחילה, שם הענישה היא בדרך ממילא. מ'קפידא' בלי צורת ענישה מוגדרת יוצאת ענישה בדרך ממילא. ויש סוג נוסף של ענישה, כמו שאחד מתרגז סתם, בכל מקום שכתוב חרון אף זה עושה רושם (חז"ל), זה יכול להיות פשוט סילוק, שה' מסתלק ואתה מתמוטט.

יכולה להיות קפידה מצד התורה ואז תהיה ענישה בדרך ממילא. זה יכול להיות חמור יותר. זה בערך מה שרציתי לומר על מה שעלול להיות חמור יותר– הדין מן השמים מאשר של בשר ודם.

דרך אגב, זה המקום היחיד שכתוב בפירוש שהדם היהודי הוא יותר יקר בעיני ה' מדם של גוי. ה"משך חכמה" אומר שלאחר מתן תורה דם של ישראל נתייקר בעיני ה' ודם של גוי נעשה זול בעיני ה'. ואינו מפרש בלשון תמיהה. כתוב "כיון שהוחמרו, הוקלו" ומפרש בניחותא: כיון שהוחמרו דם של יהודי, הוקלו דם של גוי. ולכן לא ניחא ליה להקב"ה לתת עונש ליהודי (אף על פי שהוא עדין מוזהר).

שאלה: האם יש שני מינים של הרפיה? אחד שלמעלה לא מבינים בעולם הזה, או מצד זה שנותנים אמון בפנימיות? זה אותו הדבר? איך זה מחולק דוקא ככה שדינא קשיא זה על החיצוניות והרפיא על הפנימיות? איזה כח בנפש מחלק את זה?

תשובה: אפילו שאנו אומרים שרפיא זה על הפנימיות, בעצם זה על חיצוניות הפנימיות, פנימיות הנראית לעין, שהיא פנימיות נמדדת. דין מתייחס למציאות נמדדת. אך מציאות נסתרת – שם הדין לא מתייחס כלל וכלל. ומידת הרחמים ענינה 'אף על פי כן': אף על פי שמגיע לך לגמרי כך וכך על פי מידת הדין, שאתה 'שוואנץ', אתה לא בסדר – גם מצד הפנימיות. אך היות שיש שם משהו נסתר לגמרי, אין שייכות לדין ומידת הדין אינה מתייחסת לזה בכלל, ולמידת הרחמים יש בדבר הזה, הנסתר, ולכן הדין נמתק ומתבטל לגמרי. דינא רפיא אינו המתקה אלא הרפיה אף על פי שכך השתמשתי בביטוי.

יש מוסר על ההתנהגות החיצונית ויש מוסר של 'תנועת המוסר' היום, של חשבון נפש על כל מניעיך הפסיכולוגים. זה וזה מוסר ולא חסידות. מוסר זה מידת הדין.