שאלה: למה נקראת פעם אמא תתאה ופעם נקראת בת?

תשובה: אמא זה משפיע, ביחס לבי''ע היא אמא, מחיה ומהווה אותם. אמא תתאה – לגבי התתאה, לגבי המציאות של התחתונים. ולגבי המידות באצילות הבינה היא אמא. היא מולידה ומטפחת את הבנים – המידות של ז''א. המלכות ביחס לאצילות נקראת בת.

בכלל – "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש" וזה נאמר גם לגבי המלכות, שיש לה זיקה לבינה יותר מאשר לאיש, וכאן הכוונה שכשמתעוררת מידת הדין אצל האיש לתת ענש הוא אינו מסוגל לעלות ולהגיע להקפדה היהודית ולדין היהודי כמו שזה בבינה השכלית, שמשמשת להמתיק רק שאין זה חסד עדיין אלא הרפית הדין, והאשה – שיש בה בינה יתירה – כן עולה למקור הדינים, שם עוד אין ציור לעונש, וממילא גם כשמוחלט אצלה שאכן צריך עונש, המלכות תמיד יכולה לתת חנינה.

ידוע ש"דינא דמלכותא דינא" נאמר דוקא לגבי אומות העולם, יש ספק בהלכה אם זה שייך כאן בארץ ולפי רוב הפוסקים אין זה שייך. זה דיון, לא כאן המקום.

וגם אם נאמר שיש כאן (שלפי דעתינו אנו אומרים שאין כאן על פי הרמב"ם), זה עדיין ספק אם זה דינא דמלכות דינא כי מלכות של תורה לא נותנת למלך בעלות על כל הקרקע של ארץ ישראל. וגם אם נאמר שיש מלכות אין זה אומר שזה דינא דמלכות דינא, לפי הסברא של בעלות על הקרקע.

אם זה בעיקר דין של אומות העולם אז מדוע משתמשים בזה? למה זה מושג בקבלה? אלא מה, זה לפי הכלל בחז''ל שמלכות דארעא כעין מלכות דרקיעא וזה נאמר גם לגבי אומות העולם. המלכות כמו שהיא גם אצל אומות העולם זו דוגמא למלכות כמו שהיא למעלה בשמים.

מה רואים אצל אומות העולם – רואים בסיפורים בחסידות וכן אצל אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, שביקשו באופן אישי שדוקא המלך ידון אותם, המלך בעצמו ולא מישהו אחר. יש ב' מאמרים גדולים על זה– שאצל מלך בעצמו יש ענין של דינא רפיא, והמנהג אצל אומות העולם שהפעולה הא' של מלך היא לחון. בדרך כלל יש מנהג שהפעולה הראשונה שכשהמלך מקבל את כתר המלכות היא חנינה. יש סיפורים כאלו שסידרו שתיק מסוים יהיה הראשון שהמלך יפתח, שכך מקובל שאת התיק הראשון שהמלך פותח הוא חונן.

ומה קורה אצל המלך כשהוא מעלה את מידת הדין למקור הגבורות כמו שזה באמא? כמו כאן – שאפילו שיאמר שהוא מקפיד על המעשה, הוא אינו מתפעל מן המציאות לומר שהבן אדם הזה מסוכן לצבור. זה שהוא נותן חנינה לאחד אין זה אומר שהוא מבטל את הדין, הוא רק מעלה את הדין למקום כזה שאין לו פחד מן המציאות 'מה יקרה אם אדם כזה ישוחרר'. וזה סימן של מלך שהוא שולט על המציאות ולא מתפעל ממנה. הוא יוצר מציאות חדשה ומבטל את הקודמת. זה כמו סוד היובל – שכשמתחיל יובל חדש זה עולם חדש וצריך לבטל את הישן, כלומר אין להתפעל מן המציאות הקודמת. ואחר כך המלך בעצמו יוצר מציאות חדשה שהיא שלו, ובה – במלכות שהוא בורא יוצר ועושה – יש התפעלות וענישה למי שעובר על החוק.

שאלה: עלית המלכות – במי ובמה הדבר תלוי, בהנחה שיש כאן מלכות?

תשובה: זה כמו שאמרנו קודם שיש סימן מובהק לדבר, כמו הסימן לכך שאין כאן מלכות הוא שלא גמרו את המלחמה, זה סימן שזה לא מלך כי מלך לא מתנהג ככה. הסימן שזו כן מלכות זו החנינה. זה הכל – זה לאו דוקא תהליך של עבודה, 'איך ממשיכים את זה?', המציאות הזו פשוט שורה. כמו שחסידים אומרים אם תיקח מקל ותעשה ממנו רבי, שזה לכאורה מה שהיינו מצפים כאן ממדינת ישראל, שלוקחים בול עץ ועושים ממנו מלך, שזה הכנסת אז לפי הוורט החסידי הכנסת הייתה צריכה להפוך להיות לרבי, ובאמת יכול היות שזה חלק מהטעם הפנימי לאלו שמאמינים במדינה, על פי סיפור זה, שמה שלא תיקח ותמנהו להיות מנהיג והוא יקבל השראה של מנהיג, כך מקובל שזה נקרא סמכות מלמטה. יש סמכות מלמעלה זה שהשם סומך את משה ומשה סומך את יהושע ויש סמכות של העם וזה בדיוק הענין לכאורה, שחושבים שכאן העם סמך את המדינה ואז גם כשתיקח בול עץ כו'... אך אלו חסידי פולין ובחב''ד לא קיבלו את זה, שבול עץ הופך רבי.

תיקון של אחיזה בשתי הקצוות יחד הוא על דרך 'חד-רך' של המשיח, שהוא חד לאומות העולם ורך לישראל. למשיח צריך להיות דינא קשיא לאומות העולם. דינא קשיא זה חיצוניות המציאות, ודינא רפיא זה פנימיות המציאות. מה שאמרת שפה בארץ יש דינא רפיא זה היפוך יוצרות, כי כאן הדינא רפיא הוא לחיצוניות – זה קלקול. הדינא רפיא צריך לבוא לאחר שיש דינא קשיא כלפי החיצוניות, אז אפשר לעשות הבדלה ודינא רפיא לגבי הפנימיות. אבל כאן דינא רפיא כלפי הערבים זה קלקול והיפוך יוצרות. זה דינא רפיא לגבי החיצוניות – קלקול.