סעודת ר"ח ניסן תש"ע – גל עיני, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים, מזל טוב על ספר התורה שזכינו לסיים – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

ניגנו "אלי אתה" (אדמו"ר הזקן). לחיים לחיים, חדש טוב, חדש של גאולה.

ניגנו "צמאה לך נפשי". לחיים לחיים. ניגנו "הבינוני". לחיים לחיים.

א. "שמור את חדש האביב" – ראשית חדשי הנוקבא – "איהי אמונה"

היום ר"ח ניסן, "חדש האביב" – "שמור את חדש האביב". צריך לשמור שהחדש הזה יבוא בזמנו, ובשביל זה גם מעברים את השנה. "'שמור' לנוקבא" – האריז"ל כותב שחדשי הקיץ הם חדשי הנוקבא, תיקונין דנוקבא. חדשי החרף – הדכורא, הזכר. לכן בכוונות הפנימיות של כחות הנפש כנגד החדשים חדש תשרי, שמתחיל את חדשי הדכורא, עליו נאמר "ראש דבר אמת" – מדתו אמת, "איהו [הזכר] אמת". אבל חדשי הקיץ, החל מהיום, ר"ח ניסן, חדשי הנוקבא – תקוני גלגלתא דנוקבא – הם אמונה, "איהי אמונה". לכן הכח הפנימי של הנפש כנגד חדש ניסן הוא כח האמונה. "איהו אמת [תשרי], איהי אמונה [ניסן]". אחרי ניסן באים כל חדשי הקיץ.

בחת"ת של היום – יש מצוה "לחיות עם הזמן" – שלישי של פרשת ויקרא, מוזכרת המלה "אביב", שם החדש, "אם תקריב מנחת בכורים להוי' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". רש"י כותב ש"אם" כאן זה לא לשון תנאי, אלא זה אחד המקומות ש"אם" זה חובה – מדובר על מנחת העומר. מה זה האביב? "כי השעורה אביב", כך כותב רש"י. מנחת העומר מביאים מהשעורה, "אביב קלוי באש". גם קרבן פסח הוא קרבן של אש, "צלי אש", וגם למחרת – "ממחרת השבת", למחרת הפסח – זה גם קרבן קלוי באש. מצד אחד זה "כרמל", זה רך, אבל כדי שיהיה אפשר לגרוס-לשבור אותו צריך שיהיה קלוי באש. אז בעצם זה כולל את שני היסודות, יש בזה לחלוחית, שזה מים, וגם אש, וזה ה"אביב". אם כן, מכאן אנו לומדים שחדש האביב נקרא על שם השעורה, על שם מנחת העומר – כל החדש בסימן של "ואם תקריב מנחת בכורים [העומר]", שזה התיקון של שם בן. הרי שעורה זה מאכל בהמה. הייתי חושב שהעיקר בחדש ניסן זה החטה, המצה, שהיא מאכל אדם. אבל הנה, "חדש האביב", כפי שיוצא מהחת"ת של היום, נקרא על שם השעורה – על שם מאכל בהמה, שזה בן. זה מתאים למה שאמרנו שהתיקונים של חדשי הקיץ הם תקוני נוקבא, ונוקבא היא שם בן.

אף על פי שהמצה זה חטה, ולא שעורה – אם כי שאפשר גם לעשות מצה משעורה, אפשר לנסות השנה – זה מאכל אדם, בכל אופן ידוע שבזהר זה נקרא "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה, קטנות אבא. לכן אף על פי שזה אבא, זה מה, יש בזה בחינה של בן – בן ד-מה – כי זה אמונה, לא אמת. בעצם לכל החגים יש אמונה, כידוע – החל מ"מיכלא דמהימנותא" בפסח, דרך "רזא דמהימנותא" בשבועות (כינוי התורה בזהר, ובשבועות מקבלים את התורה – רז זה פנימיות התורה, "נשמתא דאורייתא", את הרז אי אפשר להבין בשכל, יש בו נשיאת הפכים, לכן זה שייך לאמונה יותר מאשר לאמת, כל דבר שאי אפשר להבינו בשכל הוא בעצם אמונה) ועד "צלא דמהימנותא" בסוכות ("בסוכות תשבו שבעת ימים" בצל האמונה, אף על פי שחדש תשרי הוא חדש האמת – הפנימיות היא אמת, אבל המקיף הוא אמונה). הסדר הוא מפנימי – "מיכלא דמהימנותא" – צריך להפנים את זה, לטעום את זה, הגוף נהנה מזה (כידוע החקירה בנגלה אם מי שמודר הנאה ממצה מותר לאכול כזית מצה בליל הסדר – ה"בנין שלמה", וכך הרבי – סובר שכן, כי היות שהמצוה עצמה היא שהגוף יהנה מהמצה אז זה בגדר "לאו ליהנות נתנו" ומותר", ויש חולקים על זה, ה"דברי חכמים"), ועד למקיף דמקיף של "צלא דמהימנותא" (מקיף רחוק). באמצע יש "רזא דמהימנותא" שזה גם מקיף, גם לא מובן, אבל כשלומדים פנימיות התורה זה בכל אופן "מטי ולא מטי", נוגע ואינו נוגע, כי אם לא נגע בי בכלל, אפילו לא ברובד הכי גבוה של השכל, לא למדתי שום דבר. אבל זה רז – רזא זה "מקיף דחיה", המקיף הקרוב של האמונה. לפי זה "מיכלא דמהימנותא" זה הנר"נ, ה-צ, "צדיק אוכל לשובע נפשו". יש סוד הצלם, וגם לאמונה את הצלם של האמונה. את ה-צ של הצלם דאמונה משלימים ומתקנים באכילת המצה, "מיכלא דמהימנותא". את ה-ל של הצלם דאמונה מקבלים בחג שבועות, במתן תורה, "זמן מתן תורתנו", ב"רזא דמהימנותא". את ה-ם הסתומה ("לםרבה המשרה ולשלום [סוכת שלום] אין קץ") מקבלים ב"צלא דמהימנותא" בסוכות. אז ג הרגלים הם כדי להשלים את הצלם של אמונת ישראל. אבל ההתחלה, היום זה ראש חדש – ראש השנה למלכי ישראל וגם ראש השנה לרגלים – כל הרגלים כלולים ברגל הראשון, פסח, ולכן כולם "זכר ליציאת מצרים", ולעניננו הכל נכלל ב-צ, ב"וצדיק אוכל לשבע נפשו" ("ועמך כלם צדיקים") של המצת מצוה בליל הסדר – כך אנחנו אוכלים ממש את האמונה שלנו. בזכות זה שמפנימים ומעכלים את האמונה יבואו אחר כך שתי הדרגות הבאות, ה-ל וה-ם של הצלם, שני המקיפים. ר"ת מיכלא-רזא-צלא זה מרץ – אמונה נותנת מרץ, כפי שאנחנו אוהבים לרמוז. מכאן המרץ היהודי. מי שיש לו אמונה בשלמות יש לו מרץ.

אמרנו שהאביב על שם השעורה דווקא. הייתי חושב שעיקר החדש זה קרבן פסח או אכילת מצה – "חג הפסח" או "חג המצות" (כידוע ההסבר של הקדושת לוי בזה). אבל לא, "חג האביב" ו"שמור את חדש האביב", "שמור לנוקבא", זה דווקא על שם העומר, השעורה. יש רמז יפהפה: רש"י מביא על הפסוק "אביב קלוי באש" את הפסוק שכתוב בסוף מכת ברד "כי השעֹרה אביב" = כה ברבוע, אדם במילוי. בתוספת "אביב קלוי באש" זה מעלה מ-כה ברבוע ל-לג ברבוע, לדרכנו זה אומר ששני הלשונות האלה משלימים וצריך לחברם, כפי שעושה רש"י.

ברמזים שנאמרו לגבי אביב הכי מפורסם הוא שזה אב-יב, ו-אב בעצמו זה א-ב, שרומז ל-ג אבות, אברהם יצחק ויעקב, ו-יב זה יב שבטים. על היום כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", שכל יב החדשים נמנים החל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים" – זה חדש האביב, אב ל-יב שבטים, שכנגד יב החדשים, וגם רמוזים כנגד יב הנשיאים שמתחילים לקרוא החל מהיום. היום קראנו את נשיא יהודה, המלך בנשיאים, נחשון בן עמינדב. מחר, ב' ניסן, הילולת הרבי הרש"ב, קוראים את "נתנאל בן צוער נשיא יששכר", מי שנתן לשבטים את העצה להקריב. וכך הלאה – יב נשיאים כנגד יב השבטים. אב זה ראש, אבל כמו שאמרנו קודם זה רומז ל-ג אבות – א זה אברהם ו-ב זה יצחק-יעקב. אם כן, בתוך המלה אביב יש את כל היסוד והבנין של בית ישראל – א-ב-יב.

יש ווארט מפורסם של דער היילגע רוז'ינר, שפעם אחת יצא עם חסידיו ליער ושם עמדו להתפלל מנחה באיזה מקום, בעובי היער, ואחרי שמו"ע הרבי, דער הייליגע ריז'ינער, נפל נפילת אפים כדרכו. אחרי זה אחד החסידים העיז לשאול – הרי לפי הלכה נפילת אפים זה רק במקום שיש בו ספר תורה (כמו שעכשיו זכינו לסיים), ואין כאן. הוא ענה לו: דעו לכם שכל הס"ת נכלל בשם הוי', וכל שם הוי' נכלל ב-י, וה-י נכלל בקוצו של י, ואני הקוצו של י. לכן אני יכול וצריך ליפול כאן נפילת אפים אף שלא רואים בגשמיות ס"ת. למה הבאנו את הסיפור הזה כאן? כי גם בסוד של אביב מתבקש לומר ככה: יש יב שבטים, ופשיטא שהם כלולים בתוך האב – אם יש אבות יש תולדות, והתולדות נכללים באבות. אבל ה-אב הוא א-ב, וגם ה-ב נכלל בתוך ה-א, ומי זה ה-א? אברהם אבינו. מה התכונה שלו? גם חסד, אבל עוד יותר מחסד – "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". הצדקה זה החסד, אבל הכל מתחיל מ"והאמן" – אותיות אמונה, והופעה ראשונה של שרש אמן בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה". "תשורי מראש אמנה" – אנחנו "מאמינים בני מאמינים", אבל יש "ראש כל המאמינים", הגם שכל האבות הם מאמינים. מה הוא מאמין בה'? שה' עושה נסים ונפלאות. שגם שהוא חשוך בנים – ה' הבטיח וה' יקיים שיהיו לו ילדים, שיהיה עם ישראל, שיהיה זרע קדש, כמו שנאמר בהמשך "כי ביצחק יקרא לך זרע". חז"ל אומרים במדרש רבה על ה-ב של "ביצחק" (חוץ מהדרוש היותר מוכר של "ביצחק ולא כל יצחק") שזרעו של יצחק זה מי שמאמין ב-ב עולמות. מי שמאמין ב-ב עולמות, זה כמו הסיפור המפורסם של הרבי הקודם מול האקדח השלוף, שמי שיש לו אלו-ה אחד ושני עולמות לא מפחד מהצעצוע הזה, הוא לא עושה עליו רושם כלל וכלל, כי הוא מזרעו של יצחק – "כי ביצחק" – ומי שמזרעו של יצחק צוחק עליך, בעל האקדח. לכן גם התורה מתחילה עם ב – האמונה בשני עולמות. הרי מעשה בראשית זה מה שה' ברא, וקודם כל, דבר ראשון, חלק מהאמונה בקב"ה שברא שני עולמות. זה שיש אלו-ה אחד ושני עולמות זה "הא בהא תליא". בכל אופן, מה שרצינו כאן להדגיש שהכל נכלל ב-א של חדש האביב, "החדש הזה לכם ראש חדשים", אברהם ראש כל המאמינים, "תשורי מראש אמנה", "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה".