ג. "מאין באת ולאן אתה הולך" של האמונה (והקבלה לפסח-מצה-מרור)

אמרנו שרבי נחמן מסביר את הסיבתיות – מה מביא למה. נסתכל באמונה: מה שאמרנו עד עכשיו זה שאמונה מביאה לידי בטחון, שזה די פשוט. מי שיש לו ספקות באמונה, רחמנא ליצלן, איך מחזקים לו את האמונה? למה אדם עלול ליפול מהאמונה? מה צריך לחזק כדי לחזק את האמונה? היות שאצלנו האמונה זה רדל"א, אז לכאורה אין מה לעשות. אף על פי כן יש כמה דברים שכן מועילים לחזק את האמונה – ככה לומד רבי נחמן מהפסוקים. כמו שאמרנו, מה שהכי מענין אותנו זה תכונות נפש, ולא דברים חיצוניים – תלות פנימית בין תכונות נפש. רבי נחמן כותב שיש שלשה דברים בנפש שבהם תוקף האמונה תלוי:

אחד מהם זה שתיקה. הפסוק אומר בתהלים "האמנם אלם צדק תדברון" ורש"י כותב ש"האמנם" זה לשון אמונה. איך זוכים ל"האמנם"? על ידי "אלם", ואחר כך "צדק תדברון" – על ידי ה"חש" יש "מל". קודם, בשביל לחזק את האמונה, צריך לשתוק.

אחר כך הוא אומר שיש גם את ההיפך – הוא לא אומר שזה ההיפך, זה רק שתי פסקאות – שהאמונה מתחזקת על ידי דבורי אמונה, "האמנתי כי אדבר". לדרכנו, היות שאמונה זה רדל"א, אין לו כלי ממש בתוך המח. אז איך בא לידי ביטוי? דווקא בפה, כי יש שרש לאותיות הדבור בפנימיות עתיק, כמו ש"דעת גניז בפומא" – דעת דרדל"א. כולנו מאמינים, יש אמונה, אבל זה יכול להעלם וצריך לדבר על זה. זה קשור למדרש הנ"ל על מי שמאמין ב-ב עולמות, כי כתוב במדרש שצריך להוציא בפיו – כמו הרבי הריי"צ – עד כדי כך שמובן בחז"ל, ורבי נחמן כותב בספר המדות, שעושים מופתים רק למי שמאמין בשני עולמות. מי שזקוק למופת צריך גם להאמין בלב וגם לבטא בפה את האמונה בשני עולמות. מה זה המופת? להמשיך מעלמא דקשוט לעלמא דשקרא. מה זה שני העולמות? אחד אמת ואחד שקר. העולם הזה הוא שקר – מעמיד פנים שקריות, כאילו שיש מציאות נפרדת, יש ודבר נפרד בפני עצמו מבורא עולם. זה עלמא דשקרא. העולם השני זה עלמא דקשוט. מה זה המופת? המשכה וגילוי של עלמא דקשוט בעלמא דשקרא, נקודת אמת שמאירה בתוך השקר, זה המופת, ה"מופתים בארץ מצרים" של פסח ויצי"מ.

בכל אופן, אמרנו שדבר אחד שמסוגל לחזק את האמונה זה שתיקה ודבר שני לכאורה הפוך – "האמנתי כי אדבר". רק משני אלה נלמד שאמונה זה בסוד חשמל, "עתים חשות עתים ממללות", אבל בשרש, באצילות, זה חשמל יחד, "שני הפכים בנושא אחד". אמונה זה דבר שהוא חש, כי אף פעם לא אוכל לבטא את אמונתי, אבל בכל אופן צריך כמה שיותר לדבר – כל פעם שמדברים ממשיכים איזה מקיף בפנימי, בלשון רבי נחמן, ואז נמשך עוד מקיף יותר גבוה, שיותר חש. כל פעם יש את החש ואת המל כדי לחזק את האמונה.

עוד דבר שכותב – הראשון אצלו – הוא שמי שיש לו בעיה עם אמונה זו בעיה בענוה שלו. הוא אומר שענוה מחזקת או מולידה בנפש את האמונה, מגלה את האמונה הירושה לנו מאבותינו, מאברהם ראש כל המאמינים.

אם כן, כותב שהאמונה תלויה בשלשה דברים – בענוה, בשתיקה, בדבור. אפשר לחשוב שאולי ענוה זה שתיקה, אבל זה לא אותו דבר, כל תכונה דבר בפני עצמו – לא ראי זה כראי זה.

בהמשך אומר שכמו שהאמונה היא תוצאה בנפש מענוה ושתיקה ודבור, ככה מי שהוא כן בעל אמונה – "ועמך כלם צדיקים", צדיק זה "בעל אמונה" (כי בעל = אמונה, ו-צדיק זה ב"פ אמונה, "צדיק באמונתו יחיה", ב אמונות) – יוצא מזה שלשה דברים בנפש:

הראשון, שמי שיש לו אמונה מתחכם. לומד את זה מפסוק שכולנו מכירים בתהלים – "עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי", מי שיש לו אמונה ("נאמנה") הוא מתחכם הגם שהוא פתי. יתכן שגם חשב על זה ש"פתי יאמין לכל דבר" – קודם צריך להיות באמת פתי של הקדושה, ואז מתחכם. כמו שידוע על הבעל שם טוב שלא רצה שהיהודים הפשוטים ישארו פתיים, אלא יחכימו, אבל דווקא על ידי חיזוק של האמונה, "תורת הוי' נאמנה", בלימוד תורה באמונה פשוטה של יהודי פשוט. אז בנוסף לפתיות הטובה שלו, "פתי יאמין לכל דבר" בתורה (עד למנהג ישראל האחרון), מתוך זה הוא מחכים יותר ויותר, כמו בסיפור של החכם והתם, שהתם בסוף מחכים מאד ועדיין נשאר תם. אז "עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי", שמתוך אמונה, על ידי אמונה, הוא "נתחכם" (בלשונו של רבי נחמן).

אחר כך הוא אומר שמי שיש לו אמונה בסוף הוא יבין את ה'. לגבי חכמה רק אמר שעל ידי האמונה נתחכם, זוכה לחכמה, אבל לגבי בינה אומר יותר מזה – לא סתם שיהיה נבין, אלא שיבין את הקב"ה. כמו כל הדברים שהוא לומד, זה גם פסוק – בישעיהו – "תאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה". אם "תאמינו לי" אז "תבינו" אותי – כך הנביא אומר בפירוש – "כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה". כל המפרשים, מגדולם ועד קטנם, לא מבינים את הפסוק הזה – מה ישעיהו הנביא מתכוון ב"מלפני לא נוצר אל". יש הוא-אמינא שלפני ה' נוצר אל, רחמנא ליצלן?! לא נכנס לזה, רק נאמר שזו תעלומה מה "מלפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה" ("תאמינו לי ותבינו"). אם כן, אפשר לומר שעל זה נאמר "נבונים לא אשתכחו" – שמשה רבינו מצא חכמים, אבל לא מצא נבונים שיכולים להבין מה פשר הכתוב "מלפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה". הרבה יותר קשה למצוא כאלה, ובאמת לא נמצאו, מאשר אנשים שמחכימים בזכות "עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי". בכל אופן, זה הדבר השני.

דבר שלישי שכותב, שעל ידי האמונה נתיישב דעתו – על ידי האמונה אדם מגיע לישוב הדעת.

יוצא שהאמונה גורמת לכל החב"ד, אבל כל אחד בסגנון שלו – לא אומר שעל ידי האמונה נתחכם, נעשה מבין ונעשה ידען, אלא כל אחד בסגנון שלו, על פי הפסוק שלו. קודם כל, "על ידי האמונה נתחכם", אחר כך על ידי האמונה תבינו אותי. זה גם מופיע לפי הסדר. אחר כך "על ידי האמונה נתיישב דעתו". זה חכמה-בינה-דעת, כל אחד עם קוועטש מיוחד, במיוחד הדבר השני, שתבינו אותי, לגמרי חידוש.

אם כתוב בחז"ל שצריך להתבונן "מאין באת ולאן אתה הולך", אז בעצם את כל ספר המדות אפשר לכתוב כך – כל מדה בנפש מאיפה היא מגיעה ולמה היא גורמת. לפי הווארטים האלה שהוא כתב בצעירותו – מי ששם לב, וזה פשוט, והוא גם אומר את זה – כל הרוח של לקו"מ אחר כך. היות שהאמונה זה הכח העיקרי בנפש, הכח של היום, של תחלת כל הקיץ, וזה הכח שמגדיר את היהודים – מאמינים בני מאמינים, ו"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד, אבל בסופו של דבר, בשרש העליון, ישראל קדמו לתורה – אמונה קודמת לאמת. אבל גם על (חיזוק) האמונה, שקודמת לכל, אומרים גם "מאין באת ולאן אתה הולך" "מאין באת"? מענוה-שתיקה-דבורי אמונה, ו"לאן אתה הולך"? לחב"ד, בסוף אתה נעשה חב"דניק. בסוף האמונה מולידה חכמה, בינה ודעת. אבל כדי שבסוף תהיה חב"דניק, שזה מה שהאמונה תביא לך, צריך גורמי אמונה. החב"דניק האמיתי יודע שהכל זה אמונה, ולא מחזיק שום טובה לחכמה בינה ודעת שלו בפני עצמן, ח"ו – כל החכמה-בינה-דעת לא שוות לו גרוש בפני עצמן, רק בגלל שהן תולדת האמונה. ואיך זוכים לאמונה? על ידי ענוה-שתיקה-דבור. היות שראינו שהאמונה באה משלשה דברים, "על שלשה דברים עולם האמונה עומד", וגם הולכת לשלשה דברים, אז צריך לומר שהשרשים של "מאין באת" משתקפים בתולדות של "לאן אתה הולך".

איך נכוון את זה? שהשתיקה מן הסתם קשורה לחכמה – האמונה עתידה להוליד חכמה מפני שהיא באה מהשתיקה. היות שכתוב "סיג לחכמה שתיקה" אז קודם צריך שתיקה ומזה יוצאת חכמה, אבל דרך האמונה. כשאני אומר "סיג לחכמה שתיקה" אני מצייר שיש מקיף של שתיקה ובתוכו חכמה, כמו עילה ועלול, ובאמת ככה מוסבר – שהמקיפים דאבא נקראו שתיקה ואבא עצמו הוא חכמה – אבל כעת למדנו שהאמונה נכנסת באמצע. השתיקה מביאה לידי אמונה והאמונה מולידה את החכמה. זה חידוש עצום, שהאמונה היא פנימיות עתיק, והיות שהיא פנימיות אבא, זה נכנס בין השתיקה לחכמה כדי לחבר אותן, כדי שיקויים "סיג לחכמה שתיקה".

מה לגבי ענוה? כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל שענוה זה בינה. ענוה זה לא בטול, וכתוב "משה זכה לבינה" – ענוה היא בינה, פרצוף לאה בכתבי האריז"ל. "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" זה פרצוף אמא בקבלה, כולל גם פנימיות אמא. אז זה ש"תאמינו לי ותבינו" בא מהענוה – "נבונים לא אשתכחו" כנראה כי משה לא מצא ענוים כמוהו, כי הוא ה"ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". יכול להיות שהיו שתקנים, אבל ענוים כנראה שלא היו, בדרגה הראויה כדי שעל ידי זה יוולד "ותבינו כי לפני לא נוצר אל וגו'". עוד פעם, יש ענוה ויש בינה, וביניהם – בין הענוה לבין הבינה בשכל (ולא סתם הבנה, אלא הבנת דרכי ה' הנסתרות והנפלאות מעיני כל חי) – צריך אמונה. כל פעם האמונה היא באמצע. האמונה שבאמצע זה על דרך ממוצע המחבר, שהשרש שלו יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר, היות שבאמת שרש האמונה ברדל"א. רק שכתוב "פנימיות אבא פנימיות עתיק" ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק" – משם יורדת האמונה להוליד חכמה משתיקה ובינה מענוה.

אמרנו שדעת גנוז בפומא. לא אמרנו את הפסוק ממנו לומד שענוה מולידה אמונה – זה מאותו פסוק, ועוד כמה פסוקים. "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד" – "עניתי" לשון ענוה. באותו סוק כתוב שהאמונה באה מהדבור, "כי אדבר", וגם כתוב שהאמונה באה מהענוה. "אני עניתי מאד" – הרבה ענוה. זה ממש רמז מובהק לפסוק "והאיש משה ענו מאד" – "עניתי מאד" – צריך להיות ענו מאד כדי להבין את ה'. כמו משה רבינו, עליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", שהוא מבין אותי – זכה להבין אותי, כי הוא ענו. אז שוב, מפסוק זה לומדים גם את הבינה וגם את הדעת. זה שהאמונה תלויה בדבור זה מה שמיישב את הדעת בסוף. האמונה שמיישבת את הדעת זו אמונה שבאה לידי ביטוי בדבור. על דבור כתוב דעת – "ויהי האדם לנפש חיה", ורש"י מסביר "דעה ודבור". הדעת תלויה בדבור. זה גם דבר שצריך להבין בתורת הנפש – "דאגה בלב איש ישיחנה" לאחרים "ודבר טוב ישמחנה". ברגע שאני מדבר, מוציא את הדאגה, הדעת שלי מתחילה להתיישב. לכן כל כך חשוב לדבר על זה. אותו דבר לגבי כל אמונה – חשוב לומר את האמונה כדי ליישב את דעתי בכלל. קודם כל ליישב את דעתי בענין האמונה שלי גופא, ואחר כך בכלל להגיע לישוב הדעת – מי שיש לו דעת מבולבלת צריך לבטא את האמונה.

כתוב "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת" – הן תלויות, ולכן נלמדות מאותו פסוק, כנ"ל.

מה זה קשור ל"רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן – פסח, מצה ומרור"? כל מה שלמדנו כעת זה הקדמה לפירוש ההגדה, ודברי רבן גמליאל הם עיקר ההגדה. פסח זה פה-סח – קרבן פסח זה דעת. מה שנשבר בתהו זה הדעת – זה חרבן הבית, מה שחסר לנו בגלות זה דעת, ישוב הדעת, אנחנו טרודים ומבולבלים, אין לנו ישוב הדעת, אין לנו קרבן פסח. מצה זה ענוה, לחם עוני, "אני עניתי מאד". חמץ זה גאוה ומצה זה ענוה. זה קצת חידוש – הייתי חושב שמצה זה אבא, חכמה, וכאן אנחנו אומרים שזה אמא לפי הקבלה זו. לפי זה אנחנו מפרשים שהמרור זה חכמה, וזה עיקר החידוש. איך מגיבים למרור? כשממררים לך את החיים, וזה מחזק אצלך את האמונה שהכל בסדר, איך צריך להגיב? שותקים. כשאוכלים מרור אי אפשר לדבר, אם זה באמת מר, אלא רק בולעים את זה בשתיקה. כאן פסח מצה ומרור זה דעת-בינה-חכמה. זה שמצה זה ענוה זה פשט, שזה ההבדל בין חמץ למצה. זה שמרור זה שתיקה מובן, אם ככה מתבוננים בזה. מרור לכאורה זה גבורה, לכן תמיד מקשים למה זה נמצא בקערת הסדר באמצע, בתפארת. התשובה תמיד היא שזה מעורר רחמים, ורחמים זה תפארת. אבל אם המרירות באה מצד אמא אני אומר שאמא מתפשטת עד תפארת ז"א. אבל כאן אומרים אחרת, שהגבורה במרור זה גבורה דעתיק, בוצינא דקרדוניתא, שמתגלה בפנימיות אבא דווקא. אבל זו מרירות שפועלת שבנפש שותקים, ומתוך השתיקה – "שתוק כך עלֵה במחשבה לפני" (כמו שאומר רבי נחמן) – מחשבה זה חשב-מה, על דרך חכמה, בטול. הענוה של הסדר זה המצה, אבל הבטול זה המרור – המרור זה בשביל לבטל את המציאות שלנו. אמרנו שזה חדוש לכאורה שהמצה זה אמא ולא אבא, אבל יש לזה אסמכתא – כתוב שמצה זה לשון "מצה ומריבה", "מינה דינין מתערין". זה שייך לחיצוניות אמא. אבל בנפש השתיקה, "האמנם אלם" – זו כוונה כשאוכלים את המרור. זה לזכות לאמונה על ידי שתיקה.

ככה עשינו בקיצור הקבלה בין השלשה דברים של "מאין באת" של האמונה לשלשת הדברים של "לאן אתה הולך" של האמונה. והקבלנו את זה לפסח-מצה-מרור ממטה למעלה, בסדר של דעת-בינה-חכמה, הצירוף שמוליד את היסוד – הכל זה תיקון הברית, היסוד, שהצירוף שלו זה והי. עד כאן הפרק השני שלנו.

[שאלה: יוצא שענוה זה הבדלה, איך זה?] על ידי ענוה יש כריתת הערלה, "המבדיל בין קדש לחול". "ושב יהושע ומל את העם שנית" – הוא כרת את הערלה-הגאוה. משה רבינו, הענו מכל האדם אשר על פני האדמה, נולד מהול, ונתמלא הבית אורה. צריך לחקור אם אור של אמא או של אבא. המילה ביום השמיני, שעל פי הפשט זה הבינה. הרבה פעמים הבדלה זה בינה. ב"הרכבת אנוש לראשנו" יש את כל האפשרויות. אמרנו שיש כאן חידוש, דווקא במקום הזה שענוה כנגד בינה ולא כנגד חכמה כמו שהיינו חושבים, אבל זה סדר מצוין. לחיים לחיים! בכלל, אם מדברים על רבי נחמן, יודעים שרבי נחמן בכלל הוא מוחין דאמא. לחיים לחיים!

ניגנו "והיא שעמדה".