ו. פירוק הבטחון לאמונה-תקוה

לכבוד ב' ניסן נאמר עוד ווארט, שמתקשר עם ההתחלה. אמרנו שגם את ה-ב רבתי של "בראשית" אפשר לפרש כאמונה ב-ב עולמות. אבל היות שאמרנו בהתחלה ש-אביב ר"ת אמונה-בטחון-יראה-בטחון, אפשר לומר שה-ב רבתי של "בראשית" היא לשון בטחון. בשביל לברוא את העולם הקב"ה צריך הרבה בטחון, בטחון מופרז. אמרנו קודם ווארט שלא גמרנו, ש"הרימותי בחור מעם" – פסוק שהרבי דרש באותה התוועדות – שלכאורה בחור יותר מזכיר בטחון מאשר יראה. איך אפשר גם לרמוז את זה? ש-בחור נוטריקון בטחון גמור. בהקדמה לתניא כתוב בסוף "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל הדבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בהוי' גומר בעדנו" – צריך בטחון גמור שה' גומר בעדנו. בטחון גמור = 324 ו-בחור = 216 – זה "שלם וחצי", בחור וחצי. לא מספיק להיות בחור, צריך להיות בחור וחצי, וזה בטחון גמור. זה הבחור האמתי.

כמו שאמרנו, בשביל לברוא עולם צריך להיות עם הרבה בטחון. על פסח כתוב "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", שבשביל להוציא את עם ישראל מארץ מצרים – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי שמים וארץ", כי יותר קשה – להוציא מארץ שעבד לא ברח ממנה צריך "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", צריך כח של בטחון ברגלים (דילוג ברגל אחת וקפיצה בשתי רגלים, בזכות אבות ובזכות אמהות). כשה' בורא את העולם הוא קופץ לענין בשתי רגלים – "שוקיו עמודי שש" זה העולם שהשתוקק לבוראו ונברא בששה ימים. על דרך הטבע אין שום בטחון שהעסק יצליח, זה לא פשוט בכלל, אבל יש לה' בטחון מופרז לגמרי – ב רבתי זה בטחון אין סוף. איזה בטחון יש לה' שקופץ לענין הזה, לברוא את העולם יש מאין ואפס המוחלט, ולבטוח בנו שנתקן ולא נקלקל יותר. הרבה הוא ברא והחריב, אבל בסוף הלך על זה – ברא ובוטח שיסתדר בסוף. זה בטחון מופרז לגמרי. למה "הרימותי בחור מעם"? כי הכי דומה לקב"ה, ה' אומר שזה עם הבטחון הגמור זה אחד שדומה לי. הוא יכול להיות משיח. גם אני הלכתי ככה על לברוא את העולם. עוד לא ראיתי את התוצאות בדיוק, אבל אני זוכר שככה אני הייתי.

זה ה-ב רבתי, אבל מי יכול להתדמות לקב"ה? לקפוץ לתוך העסק עם כזה בטחון גמור, נגד כל הסיכויים ונגד כל הטבע? לכן כתוב "בראשית ברא אלהים את". הבטוי הראשון הולך על הקב"ה, "בראשית ברא אלהים", ואחר כך מתחילים הנבראים – "את השמים ואת הארץ". מתחיל מ"את", שידוע שיש הרבה פירושים בזה. אני, ההתחלה שלי, היא את – או שזה כל האותיות מ-א עד ת, או שזה סוד הצמצום כמו שכתוב בקדושת לוי (יש לו כמה פירושים מאד יפים על זה – מומלץ לקרוא). מי יכול להתדמות לה', "והלכת בדרכיו", עם ב רבתי של בטחון גמור? לפני שנאמר רמזים ב"את" נאמר ש"ראשית" זה "חכמה" – "ראשית חכמה" ו"בראשית" מתורגם "בחכמה". ה-ב של "בראשית" זה בטחון – בטחון זה ב-טחון, ו-טחון = חכמה. בראשית מתורגם בחכמה, וגם בטחון זה בחכמה – "כלם בחכמה עשית", זה מתבקש. אמרנו שבטחון זה פעולת רגלים, אבל ידוע שנו"ה זה החו"ב של הנוקבא. מי שהכי בוטח זה הנצח, בטחון פעיל שבורא את העולם – זה החכמה של ה"שמור את חדש האביב". בכל אופן, בטחון = בחכמה. אם אני כותב "בטחון ראשית ברא אלהים" זה עולה 1275 – המשולש של 50, רמז לשלמות נש"ב, כל במשולש, "ומבקשי הוי' יבינו כל", "תאמינו לי ותבינו". עד כאן ה-ב הרבתי של בראשית, ב של בטחון גמור, בטחון מופרז, של ה' לברוא את העולם.

אבל שוב, זה הוא, אבל מה זה אנחנו? אנחנו מתחילים מ-את – אמונה-תקוה. ידוע – כתוב ב"היום יום" בעשי"ת, הווארט היחיד שזוכה לכל כך הרבה ימים בלוח "היום יום", ששה ימים רצופים – שפעם אחת המגיד יצא לחבריא קדישא ואמרת להם "ושבת עד הוי' אלהיך", עד שהוי' שלמעלה מהטבע יהיה אלקיך. רבי זושא שמע זאת ויצא מהכלים, ואמר שאיני יכול לכך, אבל אני יכול לפרק את זה. כשאי אפשר להגיע למשהו לריכוז, בעצמה רבה, אז צריך לפרק לגורמים ואז כולי האי ואולי זוכים ליישם. רבי זושא פרק את התשובה ל"תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו", "הצנע לכת עם הוי' אלהיך". אותו דבר, כשיש ב רבתי – בטחון גמור של הקב"ה לדלג לתוך העסק – זה גדול עלי. אבל מה אני יכול לעשות? לפרק את זה. ב רבתי מפרקים לאמונה ותקוה. אמרנו שהמלה אמונה מופיעה ט"פ ללא אות שימושית. "תקוה" מופיעה יב פעמים, מתוכן ו"פ הולך ביחד עם המלה "יש" (זה פלאי פלאים, אין כזו תופעה בתנ"ך). אמרנו שבטחון זה גם עם יש – "אל כל החיים יש בטחון". כך הרבי הקודם אומר, בכמה מאמרים, שכאשר יש חוט תקוה יש על מה להתלות – יש משהו.

זה לא כמו שכתוב באותו פסוק "מי בכם ירא הוי' שמע בקול עבדו" – לא התיחסנו קודם ל"שמע בקול עבדו", וגם רבי נחמן לכאורה לא התייחס – ומה זה "שמע בקול עבדו"? לא מספיק להיות "ירא הוי'" בשביל לזכות לאמונה, אלא צריך להיות גם "שמע בקול עבדו". רש"י אומר שזה הנביאים, אבל כתוב "עבדו" בלשון יחיד. הנביאים זה כמו אמונת צדיקים, אבל יש "עבדו" לשון יחיד – "חד בדרא". "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ויכול להיות שבדור של ירמיהו זה הוא עצמו. לכן מוסיף שצריך להיות "ירא הוי'" וגם "שמע בקול עבדו" – צריך להיות מקושר לרבי האחד של הדור. אז יהיה לך הרבה "הלך חשכים ואין נגה לו" – אפשר לפרש את הפסוק בדרך הבעל שם טוב, באופן חיובי. חשכים = חשמל, אז "הלך חשכים" זה מי שהולך בתוך החשמל, ומה שמאיר לו זה רק האין האלקי, "ואָיִן נגה לו", ואז "יבטח בשם הוי'". "שמע בקול עבדו" ר"ת שבע – "שבע יפול צדיק וקם", אם הצדיק הזה "הלך חשכים" הוא רוצה לקום, ולא רק ליפול, צריך לזה להיות "שמע בקול עבדו". זה היה מאמר מוסגר – השלמה לפסוק.

אמרנו שלחלק את הבטחון זה לאמונה ותקוה – אין ויש. כאן תקוה נכנסת במקום הבטחון, אבל זה פחות ברגע שאני מחלק לגורמים אני מאבד אנרגיה, כמו בפיזיקה – כשאני מחלק את האטום הרבה אנרגיה הולכת לאיבוד. רק ככה אני יכול לקיים את הענין, אבל הרמה של הכח ירדה פלאים. קודם היה בטחון מופרז, ב רבתי של הקב"ה, ופתאום זה הופך להיות אמונה-תקוה. יש מחלוקת אחרונים, והרבי הולך חזק על זה שצריך בטחון ממש בטוב הנראה והנגלה. יש מתנגדים שאומרים שבטחון זה דרגת הנביאים, ועד שיש מי שאומר שאסור שיהיה בטחון. הרבי אומר לו – זה כתוב בחובת הלבבות בפירוש, איך אפשר לומר אחרת, כנראה לא למדת חובת הלבבות. בכל אופן, זה נושא שחוזר הרבה בשיחות הרבי, אמונה לעומת בטחון. כעת עושים פשרה – אמונה-תקוה. זה כמעט בטחון, זה במקום ה-ב רבתי, אבל במקום זה את – אמונה-תקוה. אנחנו שואפים שמתוך אמונה-תקוה אולי כן נזכה לבטחון המופרז, צריכים כן לחזור ולקיים "והלכת בדרכיו" ב-ב רבתי. בשביל להביא את המשיח צריך "אורות דתהו בכלים דתיקון" – אורות דתהו זה בטחון מופרז והכלים זה על ידי "את".

איך אני יודע ש-את זה אמונה-תקוה? קודם כל, אמונה תקוה = תריג. סימן שכל המצוות, כל התורה כולה, זה בשביל ליישם את שלמות היחוד של אמונה-תקוה. במקום אחר הוסבר הרמז למה ה-תריג מתחלק ל-רמח ו-שסה, ש-רמח זה אברהם, שחי 175 שנה, שזה אמונה-חכמה, אבל אם מוסיפים עוד חכמה זה כבר רמח. אם מוסיפים עוד ה"פ חכמה – שעולה שסה – ואז יחד זה תריג. מוסבר אצלנו בהרבה מקומות ש-תריג זה אמונה אחת ו-ז חכמות. רבי נחמן אומר שמי שמתייאש הוא טפש. מי ששלם בשבע חכמות העולם הוא מלא תקוה, כי ז"פ חכמה = תקוה. שבע חכמות העולם, שיחד נותנות תקוה, מתחלקות כקני המנורה ל-ב ו-ה. שתי הראשונות מצטרפות לאברהם, הן ב-רמח, והשאר שסה, והכל יחד זה תריג. זה כמו אז, א למעלה מ-ז, "אז ישיר", זה תריג – א אמונה ו-ז חכמה. כמו שעשינו קודם רמז יפהפה של בטחון-ראשית (בראשית) – נ במשולש, כל המספרים מ-1 עד 50, רמז לשער ה-נ – כך נחשב "בראשית ברא אלהים אמונה תקוה השמים ואמונה תקוה הארץ". גם בענינים רוחניים צריך אמונה ותקוה, כמו לימוד תורה מן השמים – בשביל להצליח בלימוד צריך כל הזמן אמונה-תקוה. וגם כדי להצליח בקיום מצוות בארץ, החל ממצות ישוב הארץ, צריך אמונה-תקוה (ודווקא "ואת הארץ" אמור להחזיר אותי לבטחון הגדול של ה-ב רבתי). כל אותיות אלו במלה בראשית – כתוב בתקו"ז ש"בראשית" זה שיר-תאב. תאב זה תקוה-אמונה-בטחון. בכל אופן, ה-ב זה ה-ב רבתי של בראשית. שוב, אם אכתוב כנ"ל – "בראשית ברא אלהים אמונה תקוה השמים ואמונה תקוה הארץ" = 3125 = 5 בחזקת 5 (ב-ה בראם) = השתלשלות התלבשות השראה = מודעות עצמית מודעות אלקית מודעות טבעית וכו' וכו'. אם אני חוזר גם לבטחון – "בטחון ראשית ברא אלהים אמונה תקוה השמים ואמונה תקוה הארץ" = 3198 = הוי' פעמים יחי המלך. לחיים לחיים!

תפלת ערבית למטה.