סעודת ר"ח ניסן תש"ע – גל עיני, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים, מזל טוב על ספר התורה שזכינו לסיים – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

ניגנו "אלי אתה" (אדמו"ר הזקן). לחיים לחיים, חדש טוב, חדש של גאולה.

ניגנו "צמאה לך נפשי". לחיים לחיים. ניגנו "הבינוני". לחיים לחיים.

א. "שמור את חדש האביב" – ראשית חדשי הנוקבא – "איהי אמונה"

היום ר"ח ניסן, "חדש האביב" – "שמור את חדש האביב". צריך לשמור שהחדש הזה יבוא בזמנו, ובשביל זה גם מעברים את השנה. "'שמור' לנוקבא" – האריז"ל כותב שחדשי הקיץ הם חדשי הנוקבא, תיקונין דנוקבא. חדשי החרף – הדכורא, הזכר. לכן בכוונות הפנימיות של כחות הנפש כנגד החדשים חדש תשרי, שמתחיל את חדשי הדכורא, עליו נאמר "ראש דבר אמת" – מדתו אמת, "איהו [הזכר] אמת". אבל חדשי הקיץ, החל מהיום, ר"ח ניסן, חדשי הנוקבא – תקוני גלגלתא דנוקבא – הם אמונה, "איהי אמונה". לכן הכח הפנימי של הנפש כנגד חדש ניסן הוא כח האמונה. "איהו אמת [תשרי], איהי אמונה [ניסן]". אחרי ניסן באים כל חדשי הקיץ.

בחת"ת של היום – יש מצוה "לחיות עם הזמן" – שלישי של פרשת ויקרא, מוזכרת המלה "אביב", שם החדש, "אם תקריב מנחת בכורים להוי' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". רש"י כותב ש"אם" כאן זה לא לשון תנאי, אלא זה אחד המקומות ש"אם" זה חובה – מדובר על מנחת העומר. מה זה האביב? "כי השעורה אביב", כך כותב רש"י. מנחת העומר מביאים מהשעורה, "אביב קלוי באש". גם קרבן פסח הוא קרבן של אש, "צלי אש", וגם למחרת – "ממחרת השבת", למחרת הפסח – זה גם קרבן קלוי באש. מצד אחד זה "כרמל", זה רך, אבל כדי שיהיה אפשר לגרוס-לשבור אותו צריך שיהיה קלוי באש. אז בעצם זה כולל את שני היסודות, יש בזה לחלוחית, שזה מים, וגם אש, וזה ה"אביב". אם כן, מכאן אנו לומדים שחדש האביב נקרא על שם השעורה, על שם מנחת העומר – כל החדש בסימן של "ואם תקריב מנחת בכורים [העומר]", שזה התיקון של שם בן. הרי שעורה זה מאכל בהמה. הייתי חושב שהעיקר בחדש ניסן זה החטה, המצה, שהיא מאכל אדם. אבל הנה, "חדש האביב", כפי שיוצא מהחת"ת של היום, נקרא על שם השעורה – על שם מאכל בהמה, שזה בן. זה מתאים למה שאמרנו שהתיקונים של חדשי הקיץ הם תקוני נוקבא, ונוקבא היא שם בן.

אף על פי שהמצה זה חטה, ולא שעורה – אם כי שאפשר גם לעשות מצה משעורה, אפשר לנסות השנה – זה מאכל אדם, בכל אופן ידוע שבזהר זה נקרא "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה, קטנות אבא. לכן אף על פי שזה אבא, זה מה, יש בזה בחינה של בן – בן ד-מה – כי זה אמונה, לא אמת. בעצם לכל החגים יש אמונה, כידוע – החל מ"מיכלא דמהימנותא" בפסח, דרך "רזא דמהימנותא" בשבועות (כינוי התורה בזהר, ובשבועות מקבלים את התורה – רז זה פנימיות התורה, "נשמתא דאורייתא", את הרז אי אפשר להבין בשכל, יש בו נשיאת הפכים, לכן זה שייך לאמונה יותר מאשר לאמת, כל דבר שאי אפשר להבינו בשכל הוא בעצם אמונה) ועד "צלא דמהימנותא" בסוכות ("בסוכות תשבו שבעת ימים" בצל האמונה, אף על פי שחדש תשרי הוא חדש האמת – הפנימיות היא אמת, אבל המקיף הוא אמונה). הסדר הוא מפנימי – "מיכלא דמהימנותא" – צריך להפנים את זה, לטעום את זה, הגוף נהנה מזה (כידוע החקירה בנגלה אם מי שמודר הנאה ממצה מותר לאכול כזית מצה בליל הסדר – ה"בנין שלמה", וכך הרבי – סובר שכן, כי היות שהמצוה עצמה היא שהגוף יהנה מהמצה אז זה בגדר "לאו ליהנות נתנו" ומותר", ויש חולקים על זה, ה"דברי חכמים"), ועד למקיף דמקיף של "צלא דמהימנותא" (מקיף רחוק). באמצע יש "רזא דמהימנותא" שזה גם מקיף, גם לא מובן, אבל כשלומדים פנימיות התורה זה בכל אופן "מטי ולא מטי", נוגע ואינו נוגע, כי אם לא נגע בי בכלל, אפילו לא ברובד הכי גבוה של השכל, לא למדתי שום דבר. אבל זה רז – רזא זה "מקיף דחיה", המקיף הקרוב של האמונה. לפי זה "מיכלא דמהימנותא" זה הנר"נ, ה-צ, "צדיק אוכל לשובע נפשו". יש סוד הצלם, וגם לאמונה את הצלם של האמונה. את ה-צ של הצלם דאמונה משלימים ומתקנים באכילת המצה, "מיכלא דמהימנותא". את ה-ל של הצלם דאמונה מקבלים בחג שבועות, במתן תורה, "זמן מתן תורתנו", ב"רזא דמהימנותא". את ה-ם הסתומה ("לםרבה המשרה ולשלום [סוכת שלום] אין קץ") מקבלים ב"צלא דמהימנותא" בסוכות. אז ג הרגלים הם כדי להשלים את הצלם של אמונת ישראל. אבל ההתחלה, היום זה ראש חדש – ראש השנה למלכי ישראל וגם ראש השנה לרגלים – כל הרגלים כלולים ברגל הראשון, פסח, ולכן כולם "זכר ליציאת מצרים", ולעניננו הכל נכלל ב-צ, ב"וצדיק אוכל לשבע נפשו" ("ועמך כלם צדיקים") של המצת מצוה בליל הסדר – כך אנחנו אוכלים ממש את האמונה שלנו. בזכות זה שמפנימים ומעכלים את האמונה יבואו אחר כך שתי הדרגות הבאות, ה-ל וה-ם של הצלם, שני המקיפים. ר"ת מיכלא-רזא-צלא זה מרץ – אמונה נותנת מרץ, כפי שאנחנו אוהבים לרמוז. מכאן המרץ היהודי. מי שיש לו אמונה בשלמות יש לו מרץ.

אמרנו שהאביב על שם השעורה דווקא. הייתי חושב שעיקר החדש זה קרבן פסח או אכילת מצה – "חג הפסח" או "חג המצות" (כידוע ההסבר של הקדושת לוי בזה). אבל לא, "חג האביב" ו"שמור את חדש האביב", "שמור לנוקבא", זה דווקא על שם העומר, השעורה. יש רמז יפהפה: רש"י מביא על הפסוק "אביב קלוי באש" את הפסוק שכתוב בסוף מכת ברד "כי השעֹרה אביב" = כה ברבוע, אדם במילוי. בתוספת "אביב קלוי באש" זה מעלה מ-כה ברבוע ל-לג ברבוע, לדרכנו זה אומר ששני הלשונות האלה משלימים וצריך לחברם, כפי שעושה רש"י.

ברמזים שנאמרו לגבי אביב הכי מפורסם הוא שזה אב-יב, ו-אב בעצמו זה א-ב, שרומז ל-ג אבות, אברהם יצחק ויעקב, ו-יב זה יב שבטים. על היום כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", שכל יב החדשים נמנים החל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים" – זה חדש האביב, אב ל-יב שבטים, שכנגד יב החדשים, וגם רמוזים כנגד יב הנשיאים שמתחילים לקרוא החל מהיום. היום קראנו את נשיא יהודה, המלך בנשיאים, נחשון בן עמינדב. מחר, ב' ניסן, הילולת הרבי הרש"ב, קוראים את "נתנאל בן צוער נשיא יששכר", מי שנתן לשבטים את העצה להקריב. וכך הלאה – יב נשיאים כנגד יב השבטים. אב זה ראש, אבל כמו שאמרנו קודם זה רומז ל-ג אבות – א זה אברהם ו-ב זה יצחק-יעקב. אם כן, בתוך המלה אביב יש את כל היסוד והבנין של בית ישראל – א-ב-יב.

יש ווארט מפורסם של דער היילגע רוז'ינר, שפעם אחת יצא עם חסידיו ליער ושם עמדו להתפלל מנחה באיזה מקום, בעובי היער, ואחרי שמו"ע הרבי, דער הייליגע ריז'ינער, נפל נפילת אפים כדרכו. אחרי זה אחד החסידים העיז לשאול – הרי לפי הלכה נפילת אפים זה רק במקום שיש בו ספר תורה (כמו שעכשיו זכינו לסיים), ואין כאן. הוא ענה לו: דעו לכם שכל הס"ת נכלל בשם הוי', וכל שם הוי' נכלל ב-י, וה-י נכלל בקוצו של י, ואני הקוצו של י. לכן אני יכול וצריך ליפול כאן נפילת אפים אף שלא רואים בגשמיות ס"ת. למה הבאנו את הסיפור הזה כאן? כי גם בסוד של אביב מתבקש לומר ככה: יש יב שבטים, ופשיטא שהם כלולים בתוך האב – אם יש אבות יש תולדות, והתולדות נכללים באבות. אבל ה-אב הוא א-ב, וגם ה-ב נכלל בתוך ה-א, ומי זה ה-א? אברהם אבינו. מה התכונה שלו? גם חסד, אבל עוד יותר מחסד – "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". הצדקה זה החסד, אבל הכל מתחיל מ"והאמן" – אותיות אמונה, והופעה ראשונה של שרש אמן בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה". "תשורי מראש אמנה" – אנחנו "מאמינים בני מאמינים", אבל יש "ראש כל המאמינים", הגם שכל האבות הם מאמינים. מה הוא מאמין בה'? שה' עושה נסים ונפלאות. שגם שהוא חשוך בנים – ה' הבטיח וה' יקיים שיהיו לו ילדים, שיהיה עם ישראל, שיהיה זרע קדש, כמו שנאמר בהמשך "כי ביצחק יקרא לך זרע". חז"ל אומרים במדרש רבה על ה-ב של "ביצחק" (חוץ מהדרוש היותר מוכר של "ביצחק ולא כל יצחק") שזרעו של יצחק זה מי שמאמין ב-ב עולמות. מי שמאמין ב-ב עולמות, זה כמו הסיפור המפורסם של הרבי הקודם מול האקדח השלוף, שמי שיש לו אלו-ה אחד ושני עולמות לא מפחד מהצעצוע הזה, הוא לא עושה עליו רושם כלל וכלל, כי הוא מזרעו של יצחק – "כי ביצחק" – ומי שמזרעו של יצחק צוחק עליך, בעל האקדח. לכן גם התורה מתחילה עם ב – האמונה בשני עולמות. הרי מעשה בראשית זה מה שה' ברא, וקודם כל, דבר ראשון, חלק מהאמונה בקב"ה שברא שני עולמות. זה שיש אלו-ה אחד ושני עולמות זה "הא בהא תליא". בכל אופן, מה שרצינו כאן להדגיש שהכל נכלל ב-א של חדש האביב, "החדש הזה לכם ראש חדשים", אברהם ראש כל המאמינים, "תשורי מראש אמנה", "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה".

ב. אביב – אמונה-בטחון-יראה-בטחון

היום, ראש חדש ניסן, זה גם יום ההולדת של רבי נחמן מברסלב. אנחנו כבר נכנסים ל-ב' ניסן, שאמרנו שבחב"ד זה ההילולא של הרבי הרש"ב. זה זמן מאד מסוגל, דווקא הדקות האלה, לחבר בין הצדיקים – לעשות יחוד. נספר ווארט מהרבי: לפני הנשיאות הרבי היה מדי פעם מתוועד בפני החסידים, בהוראת חותנו הרבי הקודם. לפעמים רשמו את הדברים של הרבי. כל ההתוועדויות האלה היו בהתפעלות עצומה שהיה 4-6 שעות רצוף, ואפילו גדולי החסידים, שלא היו רגילים לשמוע דבורים כמו שהרבי דבר – זה היה סגנון מיוחד – אז לפעמים רשמו יותר מלא, אבל בדרך כלל רשמו רק ווארט אחד. כך היתה התוועדות באחד האושפיזין של סוכות, שהרבי – החדב"נ – ישב עם החסידים בריגא כל הלילה (כהחותן שלו לא היה), ומה שזכר אחד מגדולי החסידים שהיה נוכח (ר' מאיר בלז'ינסקי ע"ה, אחד שהיה קשור, דמות מאד חשובה בחב"ד בדור האחרון) זה רק גימטריא שהרבי אמר. זה גם סימן שאפשר להתוועד שמונה שעות ומה שזוכרים בסוף זה גימטריא אחת, וכנראה שזה טוב – כדאי לומר גימטריא כדי שכולי האי ואולי... הגימטריא שהוא זכר, שכנראה מאד הרשימה אותו, שהרבי דבר על הפסוק "הרימותי בחור מעם" (תהלים פ"ט, הפרק של "מצאתי דוד עבדי"), ואמר ש-בחור בגימטריא יראה. כנראה אמר את זה בתוקף המתאים. הגימטריא הזו מאד הרשימה את השומעים, במיוחד אותו שומע שבזכותו זוכים לווארט הזה ולסיפור הזה. בחור זה ריו, יראה.

אי אפשר לדעת מה בדיוק הרבי רצה, כי לא שמענו את כל ההתוועדות, אבל אפשר לנחש. הרבי ודאי רצה להדגיש שאותו "בחור" – בחור זה בחור, פשוטו כמשמעו, אברך צעיר, בחור, וגם לשון נבחר, שה' בחר אותו. "הרימותי בחור מעם" – ה' מרים את דוד מהעם, משיח בן דוד הוא "מתחתיו יצמח", אור חוזר מלמטה (לא כמשיח בן יוסף, שהוא יותר אור ישר מלמעלה). מה זה קשור לכך שבחור בגימטריא יראה? כנראה שהרבי רצה לומר שאותו אחד שהוא בחור – בכל המובנים, עם כל הפשט, בחור מלחמה, בחור נחמד ובחור נבחר (כי כל כך מוצא חן) – זה הכל בגלל שהוא ממחיש, הוא הוא מעצים את מדת היראה. היות שדוד המלך, "דוד מלכא משיחא", "דוד מלך ישראל חי וקים", הוא מלכות – זה יראה, "אשה יראת הוי'". אבל בכלל, ברור שהרבי התכוון שהיראה זה מה שמכשיר את האדם בכלל, ואת דוד מלך ישראל בפרט, להיות בחור. בגלל שהוא מאה אחוז יראת שמים, לכן אותו אחד שמצאתי אותו שכולו יראה – הוא הוא הבחור עליו נאמר "הרימותי בחור מעם".

למה אמרנו את הסיפור הזה עם הווארט הזה? אחד הספרים של רבי נחמן זה ספר המדות, האלף-בית שלו, וזה ספר של הילדות שלו. תוך כדי למודו, למד תנ"ך לפי הסדר, למד מדרש לפי הסדר, וכל פעם שראה באיזה פסוק איזה קשר בין שתי תכונות אז רוח הקדש שרתה עליו וחבר בין המדות שבתוך הפסוק והבין שהא בהא תליא – הבין שיש פה סיבתיות, שזה גורם לזה, והפשיט את זה, שזה לא רק בנוגע להקשר הספציפי של הפסוק המדובר, או המדרש, אלא עשה מזה כלל גדול. אבל כשמתבוננים במקורות – יש כמה גדולי ישראל שטרחו לכתוב מקורות או לחפש מקורות לווארטים שלו בספר המדות, וכמעט מאה אחוז הצליחו (תשעים וחמש, או תשעים ותשע, אחוז) למצוא מקורות – סדרה ראשונה מהתנ"ך לפי הסדר וסדרה שניה לפי מדרש (רבה) בעיקר. אחר כך יודעים שכל התורות של רבי נחמן זה בחינות (כפי שאמר בעצמו) – סיבתיות, זה גורם לזה וזה גורם לזה. אפשר לחשוב שזה סגולות, ויש לפעמים סגולות חיצוניות, אבל יותר חשוב לנו – כשרוצים ללמוד תורת הנפש – שזה סגולות נפשיות, פנימיות. שאם אתה רוצה לזכות לתכונת נפש צריך לעבוד על תכונה אחרת, שהיא תעניק לכך תכונה זו.

נקח את המדה המיוחדת של היום, של החדש הזה בכלל – האמונה. גם, אפשר לפתוח את ספר המדות ולכתוב – יש הרבה הרבה דברים שם על אמונה. כמובן שמאד קשורה לתכונת האמונה גם תכונת הבטחון. ובאממת, אחד הדברים שהוא כותב בספר המדות, ומביא על זה פסוק – זה לא דברים ממש בשמים, צריך 'חוש', יש בזה רוח הקדש, אבל בדרך כלל אפשר להבין איך 'עלה' על זה מתוך הפסוקים – שאמונה מביאה לידי בטחון. זה דבר שפשוט גם בשכל, ויש לנו על זה מאמר שלם בלב לדעת – "אמונה ובטחון" – שאמונה זה יותר בחינת אין בנפש ובטחון זה יש, "אל כל החיים חיש בטחון", אם כי שאמונה זה רדל"א, אבל זה מאיר בפנימיות אבא, "פנימיות אבא פנימיות עתיק", והבטחון מאיר בפנימיות אמא, שזה אין ויש, כמבואר שם באריכות. שוב, הוא כותב דבר מאד פשוט – שמתוך אמונה מתחזקים ומגיעים לבטחון. אמונה ובטחון זה לא אותו דבר. צריך להסביר פשט, כמו שהרבי תמיד מסביר – אמונה זה שכל מה שה' עושה זה טוב (אחרי שעשה, וגם לפני שעשה אני מאמין שכל מה שיעשה זה טוב), כי ה' הוא טוב, "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו", אבל בטחון זה שאני בוטח שיהיה טוב בטוב הנראה ונגלה לי, לעיני בשר. זה לא אותו דבר, ונדבר על זה הרבה בהמשך בע"ה. בכל אופן, מי שהוא חזק באמונה יגיע בסוף לבטחון.

כשפותחים את הערך בטחון רואים משהו אחר. באמונה הוא כותב שאמונה מביאה לידי בטחון, וזה מובן – זה די פשוט. אבל בבטחון כותב משהו שלא כל כך פשוט – שהסגולה (לא משתמש במלה זו, אבל כל דבר הוא סבה, מה סבה למה) לזכות לבטחון תלויה ביראת שמים, יראה מביאה לידי בטחון. כאן זה לגמרי לא פשוט מה הקשר. ההיפך – אם אדם הוא פחדן, אפילו שהוא פוחד מהקב"ה, זה נראה הפוך מבטחון. הייתי חושב שלפחוד ולבטוח זה דבר והפוכו ממש, שתי תכונות נגדיות בנפש, וכאן הוא אומר שהא בהא תליא. אם אתה רוצה לבטוח זה תלוי ביראה. מה זה קשור למה שדברנו קודם? זה יוסיף הבנה מאד עמוקה לגימטריא שהרבי אמר באותה התוועדות, ש"הרימותי בחור מעם" בגימטריא יראה – אותו בחור שהרימותי אותו, איך הוא פועל במציאות? איך המלך פועל? איך דוד המלך פועל? יכול לנצח את אויביו מבית ומחוץ אך ורק על ידי מדת הבטחון. אם הייתי אומר שבחור זה מדת הבטחון זה היה מאד טוב. בחור זה אחד צעיר, שעוד לא נשבר בחיים. אחד שרואה שהקב"ה רוצה מלך, צריך משיח, אז צריך אחד בתכונה נפשית של בחור – בלי פחד. הוא כותב שם דבר פשוט, שמי שיש לו בטחון אין לו פחדים – "אבטח ולא אפחד". אם אני בוטח – אני לא פוחד. אחד כזה ש"אבטח ולא אפחד" זה הבחור. הרבי אומר ש-בחור בגימטריא יראה, אבל לפי הווארט של רבי נחמן אפשר להבין, שמי שיש לו יראה יש לו בטחון.

צריך להבין למה, מאיפה הוא לומד את זה. זה עושה מאד נח את רוח הגימטריא של הרבי. המפרשים אומרים שזה פסוק בישעיהו – הוא מביא מכל התנ"ך, אבל הכי אוהב את ספר ישעיהו – ושם כתוב בפרק נ' "מי בכם ירא הוי' שֹמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו יבטח בשם הוי' וישען באלהיו". זה פסוק שמתחיל "מי בכם ירא הוי'" ומסיים "יבטח בשם הוי' וישען באלהיו". זו דוגמא קלאסית איך מבריקה הברקה פשוטה לרבי נחמן, שהפסוק מתחיל "מי בכם ירא הוי'" ומסיים "יבטח בשם הוי'", ומכאן לומדים שיראה מביאה בטחון. לפעמים דורשים הפוך, אבל כאן הוא דורש ככה – ונסביר שזה בגלל האמצע של הפסוק.

אנחנו תמיד לומדים שיש שני סוגי בטחון, פעיל וסביל, ובאיזה בטחון מדובר בפסוק זה? בטחון פעיל של נצח או בטחון סביל של הוד? על פי פשט זה בטחון סביל, של הוד – "יבטח בשם הוי' וישען באלהיו", "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים" זה בטחון סביל. חוץ מזה, גם הפשט של הפסוק אומר את זה. כי מה כתוב באמצע? "אשר הלך חשכים ואין נגה לו" – רש"י וכל המפרשים מסבירים שאותו אחד שהוא "ירא הוי' שמע בקול עבדו" הוא "הלך חשכים", יש לו צרות, הלך בחשך. יש לו צרות צרורות "ואין נגה לו" – אין לו שום קרן אורה של ישועה באופק. אז לא מדובר כאן באחד שזקוק לבטחון פעיל, רק באחד שזקוק מאד מאד לבטחון סביל, שאף על פי שהוא הולך חשכים ואין נגה לו, הולך בחשך ואין לו שום אור בקצה המנהרה, אף על פי כן ולמרות הכל "יבטח בשם הוי' וישען באלהיו". זה בטחון סביל, הוד. אז אפשר להבין את הקשר בין יראה לבטחון – קודם כל בטחון סביל – כי הוד הוא ענף הגבורה-היראה. אבל, צריך לומר שמתוך הבטחון הסביל גופא עוברים לבטחון פעיל – "נצח והוד תרין פלגי גופא", "איהו בנצח ואיהי בהוד", מתוך אתעדל"ת בהוד יש אתעדל"ע בנצח. זה גם מסביר תמיהה בתורת הנפש, שבדרך כלל לא כל כך מוצאים בטחון פעיל אלא רק סביל. אפשר להסביר שזה לא כל כך מתאים לגלות, והספרים נכתבו בגלות, אבל האמת שברגע שיש בטחון סביל כדבעי חל עליה הבטחון הפעיל. גם לעניננו, ברגע שאותו אחד ש"הלך חשכים ואין נגה לו יבטח בשם הוי' וישען באלהיו" אז מתוך הבטחון הסביל של ההוד הוא זוכה לבטחון הפעיל בנצח. זה עיקר הבטחון אצלנו, הבטחון היוזם, ולא רק הבטחון המחכה ל"ישועת הוי' כהרף עין".

אז למדנו כאן שיעור קצר וחשוב בתורת הנפש, וגם איך מתוך יראה בא הבטחון, כמו שאומר רבי נחמן. כל זה היה בשביל לתת עוד רמז מה זה חדש האביב: אביב זה א-ב-י-ב. במקום אחד הוא כותב שאמונה מביאה לידי בטחון, ובמקום שני כותב שיראה מביאה לידי בטחון. נחבר יחד את שני הרמזים ונאמר שרמוז במלה אביב – "אביב קלוי באש גרש כרמל" – ר"ת אמונה-בטחון-יראה-בטחון. למה צריך שני בטחון? כמו שאמרנו שעל פי פשט בפסוק "מי בכם ירא הוי'... יבטח בשם הוי'" זה בטחון סביל שנולד מהיראה, כך נאמר שאמונה זה בחינת ימין – "כי תאמינו וכי תשמאילו", פעם אחת במשמעות של ימין בתנ"ך, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – ומתוך האמונה של הימין יש בטחון פעיל, נצח. אם כן, יש לנו אמונה-בטחון-יראה-בטחון, זה חדש האביב. כמו שאמרנו קודם, כל ה-יב כלול ב-אב, וה-אב גופא כלול ב-א, באמונה של אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה". אברהם הוא בוטח פעיל, הולך ומכריז בלי לפחד מאף אחד. מסירות הנפש שלו היא בדרך ממילא, כמו שמבואר בהבדל בינו לבין רבי עקיבא – אצל רבי עקיבא מס"נ מצד שמאל ואצלו מצד ימין, וממילא אצלו זה המשכה ממעלה למטה, ולא העלאה ממטה למעלה כמו אצל רבי עקיבא.

אם כן, זו ההתבוננות הראשונה שלנו הערב, של "שמור את חדש האביב". שמצד אחד הכל נכלל באמונה – שביחס ליראה-בטחון זה ימין – אבל מצד שני לא לשכוח שזה הכל נוקבא, "'שמור' לנוקבא". אמונה בטחון יראה בטחון = חי פעמים הוי', "חי הוי' וברוך צורי" = ד"פ (ממוצע) 117 (ט"פ יג), מספר הפסוקים בשיר השירים שאומרים בחג הפסח, זמן חרותנו. זה הרמז של אמונה בטחון, הכל כדי לתקן את "כי השעורה אביב", את הנפש הבהמית, והכל שייך ל"אם תקריב מנחת בכורים", שזה קרבן העומר וספירת העומר, המצוה שמתחילה בחג הפסח.

עד כאן ההקדמה, לחיים לחיים.

ניגנו "ממצרים גאלתנו".

ג. "מאין באת ולאן אתה הולך" של האמונה (והקבלה לפסח-מצה-מרור)

אמרנו שרבי נחמן מסביר את הסיבתיות – מה מביא למה. נסתכל באמונה: מה שאמרנו עד עכשיו זה שאמונה מביאה לידי בטחון, שזה די פשוט. מי שיש לו ספקות באמונה, רחמנא ליצלן, איך מחזקים לו את האמונה? למה אדם עלול ליפול מהאמונה? מה צריך לחזק כדי לחזק את האמונה? היות שאצלנו האמונה זה רדל"א, אז לכאורה אין מה לעשות. אף על פי כן יש כמה דברים שכן מועילים לחזק את האמונה – ככה לומד רבי נחמן מהפסוקים. כמו שאמרנו, מה שהכי מענין אותנו זה תכונות נפש, ולא דברים חיצוניים – תלות פנימית בין תכונות נפש. רבי נחמן כותב שיש שלשה דברים בנפש שבהם תוקף האמונה תלוי:

אחד מהם זה שתיקה. הפסוק אומר בתהלים "האמנם אלם צדק תדברון" ורש"י כותב ש"האמנם" זה לשון אמונה. איך זוכים ל"האמנם"? על ידי "אלם", ואחר כך "צדק תדברון" – על ידי ה"חש" יש "מל". קודם, בשביל לחזק את האמונה, צריך לשתוק.

אחר כך הוא אומר שיש גם את ההיפך – הוא לא אומר שזה ההיפך, זה רק שתי פסקאות – שהאמונה מתחזקת על ידי דבורי אמונה, "האמנתי כי אדבר". לדרכנו, היות שאמונה זה רדל"א, אין לו כלי ממש בתוך המח. אז איך בא לידי ביטוי? דווקא בפה, כי יש שרש לאותיות הדבור בפנימיות עתיק, כמו ש"דעת גניז בפומא" – דעת דרדל"א. כולנו מאמינים, יש אמונה, אבל זה יכול להעלם וצריך לדבר על זה. זה קשור למדרש הנ"ל על מי שמאמין ב-ב עולמות, כי כתוב במדרש שצריך להוציא בפיו – כמו הרבי הריי"צ – עד כדי כך שמובן בחז"ל, ורבי נחמן כותב בספר המדות, שעושים מופתים רק למי שמאמין בשני עולמות. מי שזקוק למופת צריך גם להאמין בלב וגם לבטא בפה את האמונה בשני עולמות. מה זה המופת? להמשיך מעלמא דקשוט לעלמא דשקרא. מה זה שני העולמות? אחד אמת ואחד שקר. העולם הזה הוא שקר – מעמיד פנים שקריות, כאילו שיש מציאות נפרדת, יש ודבר נפרד בפני עצמו מבורא עולם. זה עלמא דשקרא. העולם השני זה עלמא דקשוט. מה זה המופת? המשכה וגילוי של עלמא דקשוט בעלמא דשקרא, נקודת אמת שמאירה בתוך השקר, זה המופת, ה"מופתים בארץ מצרים" של פסח ויצי"מ.

בכל אופן, אמרנו שדבר אחד שמסוגל לחזק את האמונה זה שתיקה ודבר שני לכאורה הפוך – "האמנתי כי אדבר". רק משני אלה נלמד שאמונה זה בסוד חשמל, "עתים חשות עתים ממללות", אבל בשרש, באצילות, זה חשמל יחד, "שני הפכים בנושא אחד". אמונה זה דבר שהוא חש, כי אף פעם לא אוכל לבטא את אמונתי, אבל בכל אופן צריך כמה שיותר לדבר – כל פעם שמדברים ממשיכים איזה מקיף בפנימי, בלשון רבי נחמן, ואז נמשך עוד מקיף יותר גבוה, שיותר חש. כל פעם יש את החש ואת המל כדי לחזק את האמונה.

עוד דבר שכותב – הראשון אצלו – הוא שמי שיש לו בעיה עם אמונה זו בעיה בענוה שלו. הוא אומר שענוה מחזקת או מולידה בנפש את האמונה, מגלה את האמונה הירושה לנו מאבותינו, מאברהם ראש כל המאמינים.

אם כן, כותב שהאמונה תלויה בשלשה דברים – בענוה, בשתיקה, בדבור. אפשר לחשוב שאולי ענוה זה שתיקה, אבל זה לא אותו דבר, כל תכונה דבר בפני עצמו – לא ראי זה כראי זה.

בהמשך אומר שכמו שהאמונה היא תוצאה בנפש מענוה ושתיקה ודבור, ככה מי שהוא כן בעל אמונה – "ועמך כלם צדיקים", צדיק זה "בעל אמונה" (כי בעל = אמונה, ו-צדיק זה ב"פ אמונה, "צדיק באמונתו יחיה", ב אמונות) – יוצא מזה שלשה דברים בנפש:

הראשון, שמי שיש לו אמונה מתחכם. לומד את זה מפסוק שכולנו מכירים בתהלים – "עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי", מי שיש לו אמונה ("נאמנה") הוא מתחכם הגם שהוא פתי. יתכן שגם חשב על זה ש"פתי יאמין לכל דבר" – קודם צריך להיות באמת פתי של הקדושה, ואז מתחכם. כמו שידוע על הבעל שם טוב שלא רצה שהיהודים הפשוטים ישארו פתיים, אלא יחכימו, אבל דווקא על ידי חיזוק של האמונה, "תורת הוי' נאמנה", בלימוד תורה באמונה פשוטה של יהודי פשוט. אז בנוסף לפתיות הטובה שלו, "פתי יאמין לכל דבר" בתורה (עד למנהג ישראל האחרון), מתוך זה הוא מחכים יותר ויותר, כמו בסיפור של החכם והתם, שהתם בסוף מחכים מאד ועדיין נשאר תם. אז "עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי", שמתוך אמונה, על ידי אמונה, הוא "נתחכם" (בלשונו של רבי נחמן).

אחר כך הוא אומר שמי שיש לו אמונה בסוף הוא יבין את ה'. לגבי חכמה רק אמר שעל ידי האמונה נתחכם, זוכה לחכמה, אבל לגבי בינה אומר יותר מזה – לא סתם שיהיה נבין, אלא שיבין את הקב"ה. כמו כל הדברים שהוא לומד, זה גם פסוק – בישעיהו – "תאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה". אם "תאמינו לי" אז "תבינו" אותי – כך הנביא אומר בפירוש – "כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה". כל המפרשים, מגדולם ועד קטנם, לא מבינים את הפסוק הזה – מה ישעיהו הנביא מתכוון ב"מלפני לא נוצר אל". יש הוא-אמינא שלפני ה' נוצר אל, רחמנא ליצלן?! לא נכנס לזה, רק נאמר שזו תעלומה מה "מלפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה" ("תאמינו לי ותבינו"). אם כן, אפשר לומר שעל זה נאמר "נבונים לא אשתכחו" – שמשה רבינו מצא חכמים, אבל לא מצא נבונים שיכולים להבין מה פשר הכתוב "מלפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה". הרבה יותר קשה למצוא כאלה, ובאמת לא נמצאו, מאשר אנשים שמחכימים בזכות "עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי". בכל אופן, זה הדבר השני.

דבר שלישי שכותב, שעל ידי האמונה נתיישב דעתו – על ידי האמונה אדם מגיע לישוב הדעת.

יוצא שהאמונה גורמת לכל החב"ד, אבל כל אחד בסגנון שלו – לא אומר שעל ידי האמונה נתחכם, נעשה מבין ונעשה ידען, אלא כל אחד בסגנון שלו, על פי הפסוק שלו. קודם כל, "על ידי האמונה נתחכם", אחר כך על ידי האמונה תבינו אותי. זה גם מופיע לפי הסדר. אחר כך "על ידי האמונה נתיישב דעתו". זה חכמה-בינה-דעת, כל אחד עם קוועטש מיוחד, במיוחד הדבר השני, שתבינו אותי, לגמרי חידוש.

אם כתוב בחז"ל שצריך להתבונן "מאין באת ולאן אתה הולך", אז בעצם את כל ספר המדות אפשר לכתוב כך – כל מדה בנפש מאיפה היא מגיעה ולמה היא גורמת. לפי הווארטים האלה שהוא כתב בצעירותו – מי ששם לב, וזה פשוט, והוא גם אומר את זה – כל הרוח של לקו"מ אחר כך. היות שהאמונה זה הכח העיקרי בנפש, הכח של היום, של תחלת כל הקיץ, וזה הכח שמגדיר את היהודים – מאמינים בני מאמינים, ו"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד, אבל בסופו של דבר, בשרש העליון, ישראל קדמו לתורה – אמונה קודמת לאמת. אבל גם על (חיזוק) האמונה, שקודמת לכל, אומרים גם "מאין באת ולאן אתה הולך" "מאין באת"? מענוה-שתיקה-דבורי אמונה, ו"לאן אתה הולך"? לחב"ד, בסוף אתה נעשה חב"דניק. בסוף האמונה מולידה חכמה, בינה ודעת. אבל כדי שבסוף תהיה חב"דניק, שזה מה שהאמונה תביא לך, צריך גורמי אמונה. החב"דניק האמיתי יודע שהכל זה אמונה, ולא מחזיק שום טובה לחכמה בינה ודעת שלו בפני עצמן, ח"ו – כל החכמה-בינה-דעת לא שוות לו גרוש בפני עצמן, רק בגלל שהן תולדת האמונה. ואיך זוכים לאמונה? על ידי ענוה-שתיקה-דבור. היות שראינו שהאמונה באה משלשה דברים, "על שלשה דברים עולם האמונה עומד", וגם הולכת לשלשה דברים, אז צריך לומר שהשרשים של "מאין באת" משתקפים בתולדות של "לאן אתה הולך".

איך נכוון את זה? שהשתיקה מן הסתם קשורה לחכמה – האמונה עתידה להוליד חכמה מפני שהיא באה מהשתיקה. היות שכתוב "סיג לחכמה שתיקה" אז קודם צריך שתיקה ומזה יוצאת חכמה, אבל דרך האמונה. כשאני אומר "סיג לחכמה שתיקה" אני מצייר שיש מקיף של שתיקה ובתוכו חכמה, כמו עילה ועלול, ובאמת ככה מוסבר – שהמקיפים דאבא נקראו שתיקה ואבא עצמו הוא חכמה – אבל כעת למדנו שהאמונה נכנסת באמצע. השתיקה מביאה לידי אמונה והאמונה מולידה את החכמה. זה חידוש עצום, שהאמונה היא פנימיות עתיק, והיות שהיא פנימיות אבא, זה נכנס בין השתיקה לחכמה כדי לחבר אותן, כדי שיקויים "סיג לחכמה שתיקה".

מה לגבי ענוה? כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל שענוה זה בינה. ענוה זה לא בטול, וכתוב "משה זכה לבינה" – ענוה היא בינה, פרצוף לאה בכתבי האריז"ל. "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" זה פרצוף אמא בקבלה, כולל גם פנימיות אמא. אז זה ש"תאמינו לי ותבינו" בא מהענוה – "נבונים לא אשתכחו" כנראה כי משה לא מצא ענוים כמוהו, כי הוא ה"ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". יכול להיות שהיו שתקנים, אבל ענוים כנראה שלא היו, בדרגה הראויה כדי שעל ידי זה יוולד "ותבינו כי לפני לא נוצר אל וגו'". עוד פעם, יש ענוה ויש בינה, וביניהם – בין הענוה לבין הבינה בשכל (ולא סתם הבנה, אלא הבנת דרכי ה' הנסתרות והנפלאות מעיני כל חי) – צריך אמונה. כל פעם האמונה היא באמצע. האמונה שבאמצע זה על דרך ממוצע המחבר, שהשרש שלו יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר, היות שבאמת שרש האמונה ברדל"א. רק שכתוב "פנימיות אבא פנימיות עתיק" ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק" – משם יורדת האמונה להוליד חכמה משתיקה ובינה מענוה.

אמרנו שדעת גנוז בפומא. לא אמרנו את הפסוק ממנו לומד שענוה מולידה אמונה – זה מאותו פסוק, ועוד כמה פסוקים. "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד" – "עניתי" לשון ענוה. באותו סוק כתוב שהאמונה באה מהדבור, "כי אדבר", וגם כתוב שהאמונה באה מהענוה. "אני עניתי מאד" – הרבה ענוה. זה ממש רמז מובהק לפסוק "והאיש משה ענו מאד" – "עניתי מאד" – צריך להיות ענו מאד כדי להבין את ה'. כמו משה רבינו, עליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", שהוא מבין אותי – זכה להבין אותי, כי הוא ענו. אז שוב, מפסוק זה לומדים גם את הבינה וגם את הדעת. זה שהאמונה תלויה בדבור זה מה שמיישב את הדעת בסוף. האמונה שמיישבת את הדעת זו אמונה שבאה לידי ביטוי בדבור. על דבור כתוב דעת – "ויהי האדם לנפש חיה", ורש"י מסביר "דעה ודבור". הדעת תלויה בדבור. זה גם דבר שצריך להבין בתורת הנפש – "דאגה בלב איש ישיחנה" לאחרים "ודבר טוב ישמחנה". ברגע שאני מדבר, מוציא את הדאגה, הדעת שלי מתחילה להתיישב. לכן כל כך חשוב לדבר על זה. אותו דבר לגבי כל אמונה – חשוב לומר את האמונה כדי ליישב את דעתי בכלל. קודם כל ליישב את דעתי בענין האמונה שלי גופא, ואחר כך בכלל להגיע לישוב הדעת – מי שיש לו דעת מבולבלת צריך לבטא את האמונה.

כתוב "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת" – הן תלויות, ולכן נלמדות מאותו פסוק, כנ"ל.

מה זה קשור ל"רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן – פסח, מצה ומרור"? כל מה שלמדנו כעת זה הקדמה לפירוש ההגדה, ודברי רבן גמליאל הם עיקר ההגדה. פסח זה פה-סח – קרבן פסח זה דעת. מה שנשבר בתהו זה הדעת – זה חרבן הבית, מה שחסר לנו בגלות זה דעת, ישוב הדעת, אנחנו טרודים ומבולבלים, אין לנו ישוב הדעת, אין לנו קרבן פסח. מצה זה ענוה, לחם עוני, "אני עניתי מאד". חמץ זה גאוה ומצה זה ענוה. זה קצת חידוש – הייתי חושב שמצה זה אבא, חכמה, וכאן אנחנו אומרים שזה אמא לפי הקבלה זו. לפי זה אנחנו מפרשים שהמרור זה חכמה, וזה עיקר החידוש. איך מגיבים למרור? כשממררים לך את החיים, וזה מחזק אצלך את האמונה שהכל בסדר, איך צריך להגיב? שותקים. כשאוכלים מרור אי אפשר לדבר, אם זה באמת מר, אלא רק בולעים את זה בשתיקה. כאן פסח מצה ומרור זה דעת-בינה-חכמה. זה שמצה זה ענוה זה פשט, שזה ההבדל בין חמץ למצה. זה שמרור זה שתיקה מובן, אם ככה מתבוננים בזה. מרור לכאורה זה גבורה, לכן תמיד מקשים למה זה נמצא בקערת הסדר באמצע, בתפארת. התשובה תמיד היא שזה מעורר רחמים, ורחמים זה תפארת. אבל אם המרירות באה מצד אמא אני אומר שאמא מתפשטת עד תפארת ז"א. אבל כאן אומרים אחרת, שהגבורה במרור זה גבורה דעתיק, בוצינא דקרדוניתא, שמתגלה בפנימיות אבא דווקא. אבל זו מרירות שפועלת שבנפש שותקים, ומתוך השתיקה – "שתוק כך עלֵה במחשבה לפני" (כמו שאומר רבי נחמן) – מחשבה זה חשב-מה, על דרך חכמה, בטול. הענוה של הסדר זה המצה, אבל הבטול זה המרור – המרור זה בשביל לבטל את המציאות שלנו. אמרנו שזה חדוש לכאורה שהמצה זה אמא ולא אבא, אבל יש לזה אסמכתא – כתוב שמצה זה לשון "מצה ומריבה", "מינה דינין מתערין". זה שייך לחיצוניות אמא. אבל בנפש השתיקה, "האמנם אלם" – זו כוונה כשאוכלים את המרור. זה לזכות לאמונה על ידי שתיקה.

ככה עשינו בקיצור הקבלה בין השלשה דברים של "מאין באת" של האמונה לשלשת הדברים של "לאן אתה הולך" של האמונה. והקבלנו את זה לפסח-מצה-מרור ממטה למעלה, בסדר של דעת-בינה-חכמה, הצירוף שמוליד את היסוד – הכל זה תיקון הברית, היסוד, שהצירוף שלו זה והי. עד כאן הפרק השני שלנו.

[שאלה: יוצא שענוה זה הבדלה, איך זה?] על ידי ענוה יש כריתת הערלה, "המבדיל בין קדש לחול". "ושב יהושע ומל את העם שנית" – הוא כרת את הערלה-הגאוה. משה רבינו, הענו מכל האדם אשר על פני האדמה, נולד מהול, ונתמלא הבית אורה. צריך לחקור אם אור של אמא או של אבא. המילה ביום השמיני, שעל פי הפשט זה הבינה. הרבה פעמים הבדלה זה בינה. ב"הרכבת אנוש לראשנו" יש את כל האפשרויות. אמרנו שיש כאן חידוש, דווקא במקום הזה שענוה כנגד בינה ולא כנגד חכמה כמו שהיינו חושבים, אבל זה סדר מצוין. לחיים לחיים! בכלל, אם מדברים על רבי נחמן, יודעים שרבי נחמן בכלל הוא מוחין דאמא. לחיים לחיים!

ניגנו "והיא שעמדה".

ד. עוד שני ענינים מספר המדות – הודעת האמונה לאו"ה ובטחון על ידי שתית מי ירדן

לפני שנעבור מספר המדות נאמר עוד כמה דברים, לא קשורים ישירות אבל חשובים. אחד מאד חשוב ענינית, והשני עוד הצעה לפרנסה טובה. זה שמאד חשוב ענינית: רבי נחמן כותב מפני שעם ישראל לא מודיעים את האמונה הטהורה בקב"ה לכל אומות העולם על כן אומות העולם מסיתים את עם ישראל אחרי החכמות החיצוניות. זה דבר שעומד ברומו של עולם, והוא חשוב מאד מאד לדורנו ולעניננו. או שאנחנו מתמסרים להודיע לאומות העולם – לגוים – את האמונה הטהורה שלנו, עם ישראל. ידוע שהחיד"א הקדוש אמר לאיזה גוי בצרפת, כאשר היה נוסע בתור שד"ר לאסוף כסף ולזרוע רוחניות, שרצה ללמוד חכמת ישראל, שיאמר כל יום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אפשר לשאול מה זה שייך לגוי, אבל עובדה שככה החיד"א לימד את הגוי שיאמר כל יום שמע ישראל. מה כותב כאן רבי נחמן? שאם אנחנו לא דואגים להודיע את האמונה הטהורה של עם ישראל לכל או"ה, אז ר"ל התוצאה הפוכה – שהם מסיתים אותנו ללכת אחרי החכמות החיצוניות שלהם. כלומר זה או-או, או שאנחנו משפיעים או שאנחנו מושפעים ר"ל. ידוע מה שהרבי אמר שעיקר ההבדל בין יהודי לגוי, שיהודי משפיע בעצם וגוי מקבל בעצם, כך צריך להיות וכך כולם ישמחו (הגוים יותר, כי יותר שמח להיות מקבל ממשפיע). אבל זה צריך להיות הסדר, שהיהודים ישפיעו את האמונה הטהורה לכולם.

הרבי מדגיש שאם זה לא היה נתון בדורות הקודמים – אף שרבי נחמן כבר אומר – היה קשה לקיים, היום זה בכלל לא קשה, יש אינטרנט, אין בעיה לפעול בכל המקומות (חוץ מכמה מקומות בארצנו הקדושה...). לכן אין שום סיבה לא להתמסר, להודיע את אמונת ישראל לכל אומות העולם (החל משבע מצוות בני נח). זה דבר חשוב-חשוב-חשוב דווקא בדורנו. כל יום ויום הדבר הזה נעשה עוד יותר חשוב. צריך ללמד אותו את האמונה הטהורה בה' אחד. גוי שלומד את ז' המצוות יש לו את כל החיים להיות בקי בחושן משפט – הלואי שהיינו בקיאים בכל מה שגוי צריך להיות בקי. העיקר זה כמו שכתוב בנבואה "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כֻלם בשם הוי'", היחידה של המשיח, שזו כבר העבודה של כל היהודים, כל עם ישראל. מה שרואים שיש 'גדולי ישראל' חכמים, איינשטיינים וכיו"ב, וזה שהם חכמים בזה בגלל שנמשכו. אחד מגדולי הפיזיקיאים נפגש עם הרוגאטשובר, ויצא מהכלים – אמר שאם היית עוסק בפיזיקה היית גדול מאיינשטיין, והוא ענה לו שכל זה כלום לעומת תוס' אחד, ברמת השכל. או שאתה הרוגאטשובר או איינשטיין, וזה שאתה איינשטיין זה עונש לעם ישראל – בגלל שלא עסקו בהפצת האמונה. מזה יצא איינשטיין, בסדר, אולי גם זה..., בגלגול הבא ודאי יהיה לו תיקון, באיזה עולם זה קידוש ה'. אבל אנחנו עדיין תחת השפעה זו, ודאי הפיזיקאים הכי טובים הם עדיין יהודים, חתני פרס נובל, והם הכי מושפעים מחכמות חיצוניות והכי פוחדים בתת-מודע שלהם להודות בקיום ה' – הרבה יותר מאשר גוי, להבדיל – זה הווארט הזה של רבי נחמן. ווארט נורא פשוט – או שאנחנו מפיצים אמונה, או שיש להם כח וממילא מסיתים אותנו ללכת אחרי חכמת או"ה שלהם.

דבר שני, הצעה לפרנסה: אם אתה כבר נעשה עשיר ממעד – מילא, אתה תפוס, אפשר להציע לחבר שלך. רבי נחמן כותב שסגולה לבטחון – כולם רוצים בטחון, למשל אם תלך היום לצ'ילי כולם זקוקים שם לבטחון, כי יש שם רעידות אדמה על ימין ועל שמאל (אפשר ליפול לתוך האדמה) – זה לשתות מי ירדן. היות שלומד מפסוק כולנו יכולים להסכים שזה אמת. יש כל מיני מים מינרליים, עין גדי ועוד, אבל איני יודע אם מישהו עלה על דעתו לעשות מי ירדן. יש כל מיני מים שמוכרים בעולם וזה פחות בטוח מזה. אבל מי שייצר מי ירדן וימכור לגוים וגם ליהודים – זה סגולה לבטחון. זה פסוק – "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו". זה נאמר בסוף איוב על הבהמות. יש לויתן ובהמות, וזה שייך במיוחד לבהמות. ידוע ש-בהמות בגימטריא מלך המשיח. הבהמות הוא בכלל חיה שלעתיד לבוא, חיה של סעודת לויתן, שוה גם צדיק גמור וגם מלך המשיח. הבהמות "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו" – הוא מושך את כל הירדן לפיו, וכך הוא יבטח. יש ממ שפסוק שסגולה לבטחון זה לשתות מי ירדן. כולם רוצים בטחון – גם בטחון וגם פרוטקשן, הא בהא תליא, ומזה מאד אפשר להתעשר. עד כאן סגולה לעשירות.

זה היה דבר בינים.

ה. פרצוף האמונות בתנ"ך

נסיים את השיחה הערב, ונעשה כדרכנו פרצוף. הנושא זה אמונה, וכמה פעמים כתוב בתנ"ך אמונה (בלי אותיות שימוש)? תשע פעמים. זה ודאי אומר פרצוף. צריך לדעת איך לכוון ואיך לעשות מהתשע עשר או יותר מעשר. יש בכוונות הספירות שמפרשים את המספרים כנגד הספירות לא לפי הפשט של כתר-חכמה-בינה 1-2-3, אלא לפי רמות (כמו רמות אנרגיה בפיזיקה), שכל מה שבאותה רמה זה מספר אחד, כמבואר באריכות בסוד הוי' ליראיו. ב"סוד הצנורות" – עכשיו יצא לאור מבחר שיעורי התבוננות ז, שם יש את המאמר הגדול שלנו על סוד הצנורות, שמתוכם יש שלשה באיזון, באותה רמה, אמש (ש בין חכמה לבינה, א בין חו"ג, מ בין נו"ה). אם מתחילים רק בעשר ספירות יש שבע דרגות, אבל אם מחלקים את הכתר לג"ר וסופרים גם את הדעת יש עשר רמות של אנרגיה, כך מבואר בסוד הוי' ליראיו. אבל, היות שעתיק – רישא דאין – מתלבש בתוך גלגלתא דאריך, לכאורה מתבקש לומר שזו רמה אחת, על דרך ימין ושמאל, ואילו רדל"א שבסוד "ריש גלי" (כמו שנסביר תיכף) הוא רמה בפני עצמה, למעלה מהכל, לא מתלבש בשום דבר. לכן אפשר לכוון את הכתר לא כמו בדרך כלל, עתיק ואריך, אלא לרדל"א ברמה אחת והתלבשות ז"ת דעתיק באריך ברמה שניה. לפי זה יש 9 רמות, וכך נעשה את פרצוף האמונה – שבכל רמה בנפש יש אמונה. היהודי כל מציאותו אמונה, וצריך להיות חדור אמונה בכל רמות נפשו.

כדי להקל ולקצר נאמר את תשעת הפסוקים לפי סדר הרמות, שזה כמובן לא לפי סדר התנ"ך. יש שנים בחומש ועוד שבעה בנ"ך, אבל לא נאמר לפי סדר זה אלא לפי הרמות.

אמונה (רדל"א): "עצות מרחוק אמונה אמן". זה "פלא יועץ", "כי עשית פלא". "פלא יועץ" זה עצות מרדל"א, כמובאר אצלנו באריכות. "מרחוק" זה המקיף הרחוק בנפש, היחידה שבנפש, פנימיות היחידה שבנפש. כמבואר אצלנו בתחלת ספר נפש בריאה. מכל סוגי האמונה זו האמונה הכי גבוהה – כל שאר האמונות משתלשלות ומחלחלות בנפש מתוך זה, מתוך "הוי' אלהי ארוממך כו' כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן".

רצון (עתיק-אריך): פסוק במשלי, "ועֹשי אמונה רצונו". עשיה זה תיקון ולבוש. כל העתיק נקרא אמונה (ובעצם כל הספירות נקראות אמונה בזהר, כמו שמסביר בשער היחוד והאמונה בתניא, אבל התיקון הראשון של האמונה זה אריך המלביש את עתיק) – עושה האמונה זה אריך שמלביש את האמונה. זה רצונו של ה', על ידי שעושים-מלבישים-מתקנים את האמונה. קודם כל צריך "עצות מרחוק אמונה אמן", מהמקיף הרחוק, מהמשיח שבנפש, ואחר כך "ועשי אמונה רצונו".

חכמה-בינה (מוחין): כאן הביטוי "עשה משפט מבקש אמונה" – פסוק בירמיהו. בתוך המוחין לבקש זה בינה בפרט, אבל היות שמדברים כאן על רמות זה גם חכמה וגם בינה. כדי להבין יותר, מה ההקשר של הפסוק שצריך לבקש אמונה? קודם יש "אמונה אמן", אחר כך "עשי אמונה", ואחר כך "מבקש אמונה". הפסוק מאד מענין, מתחיל "שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו בקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה". זה לפני חורבן ירושלים, אז ירמיהו הנביא – נביא החורבן – אומר בשם הקב"ה, בשם ה', מה יכול להמתיק את הדין ולבטל את גזר הדין על ירושלים? רק אם נמצא מישהו "עשה משפט מבקש אמונה". אבל כנראה שלא הצליח למצוא אף אחד כזה, "אם תמצאו". כל הפסוק הזה הוא פסוק של מוחין, של חב"ד. קודם "שוטטו" – כתוב "המחשבה משוטטת תמיד". גם ש"שוטטו" זה במובן גשמי, אבל בפנימיות – כמו "עיני ה' משֹטטות בכל הארץ" – זו פעולה של מוחין, של מחשבה. "שוטטו בחוצות ירושלם". אחר כך שלשה פעלים שהם צירוף חב"ד – "וראו נא ודעו ובקשו", "ראו" זה חכמה, "דעו" זה דעת, ו"ובקשו" זה בינה (כמו "ומבקשי הוי' יבינו כל" – נ שערי בינה, "כל מבקש הוי' יצא לאהל מועד" כדי להבין). "ובקשו ברחובותיה" זה כמו "רחֹבות הנהר". קודם כל, הכל נכלל ב"שוטטו", ואח רכך "וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה", ומה צריך? "אם תמצאו איש אם יש עשה משפט מבקש אמונה ואסלח לה". מי זה אותו איש שמבקשים? יש רמז יפה בפסוק, שאותו איש שאמור להיות "עשה משפט מבקש אמונה" זה אברהם אבינו. לבקש אם יש יהודי בעולם כאברהם אבינו. "אם תמצאו איש אם יש עשה משפט מבקש אמונה ואסלח לה" – יש כאן יא מילים, והממוצע הוא אברהם (הכל עולה יא פעמים אברהם), אז כנראה הנביא רומז שצריך לבקש מישהו כמוהו. אם זה רו"ס אברהם. אברהם הוא המאמין הראשון, "והאמן בהוי'". רק החלק השני של הביטוי, "אם יש עשה משפט מבקש אמונה ואסלח לה" עולה ג פעמים תריג, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" וכו'. בכל אופן, זה פסוק יפה, פסוק של חב"ד, ואת "מבקש אמונה" נשים כנגד חכמה-בינה.

תשעה אלה יחסית קל לזכור מהפירושים שרגילים לעשות, כי צריך לזכור רק את הלשונות ואפשר לעשות חזרה מאד בקלות בהתבוננות: "אמונה אמן", "אמונה רצונו", "מבקש אמונה".

דעת: "ורעה אמונה", הלשון ממנה דורשים שמשה רבינו הוא "רעיא מהימנא", שרועה ומפרנס את האמונה, על ידי שממשיך מקיף האמונה בדעת. זה במפורש על הדעת. גם כתוב ש-ר חיצונית ל-ד, "ורעה אמונה" זה כמו "ודעה אמונה". זה שייך במיוחד כאן בארץ – "בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". זה פסוק מובהק של המשכת האמונה בדעת.

חסד-גבורה: זה הפסוק הראשון שיש בתורה, פעם ראשונה שיש אמונה כצורתה – "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". לכן הסימן של כל סדר בשלח הוא "יד אמונה" פסוקים. הפרשה מתחילה מ"ובני ישראל יֹצאים ביד רמה" והסוף "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". חז"ל דורשים את זה שמשה רבינו במלחמת עמלק היה צריך להזכיר זכות אבות – "ויהי ידיו אמונה" כנגד אברהם "והאמן בהוי'", "עד בא" כנגד "ויצחק בא מבא", ו"השמש" כנגד יעקב ש"ויזרח לו השמש". אברהם הוא העיקר, האמונה, וזה הסימן – יד אמונה. אמרנו שבספר יצירה האות הראשונה, א, היא הצנור המחבר את החסד והגבורה, עוד לפני הכל. צריך לחבר בלב את הפולחנא של התפלה – "ידיו אמונה" מתורגם "פריסן בצלו" – "עבודה שבלב" זו תפלה, ולב זה דחילו ורחימו, אבל העיקר זה "פולחנא דרחימותא" (כמו שלמדנו באריכות בקונטרס העבודה), ולכן מסבירים המפרשים שכתוב "ויהי" לשון יחיד. אף על פי שיש כאן ימין ושמאל, "ידיו אמונה", רמה אחת של אמונה – אבל העיקר זה הימין. אדה"ז כותב באגרת הקדש לגבי חיי הצדיק אליהם צריך להתקשר שהם אהבה ויראה ואמונה. אבא של הרבי מסביר שכנראה אמונה כנגד התפארת, אבל כאן רואים שזה כח שמקשר את האהבה והיראה. "ידיו אמונה" – הופעה ראשונה של המלה אמונה כצורתה. פעם ראשונה לשון אמונה זה "ויאמן", שאותה רוצים לזכור כאן, אבל כאן הופעה ראשונה. זה שלחסד וגבורה יש מעלה אפילו על רדל"א זה מבואר בחסידות בסוד "שאו ידיכם קדש" – יש על זה מאמר של רבי הלל – שכאשר מרימים את הידים עולים גם יותר גבוה מהכתר שעל הראש. "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" הרמה שכנגד החסד והגבורה. יש שדורשים ש"ויהי" לא הולך על הידים אלא על משה רבינו, ויש מי שאומר שהולך על הידים ולשון יחיד כי העיקר "לאכללא שמאלא בימינא", "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא".

תפארת: "כל מצותיך אמונה" – פסוק בתהלים. כתוב ש"תפארת גופא", שכל ה-רמח פקודין שהם "רמח אברים דמלכא", וגם שסה הגידין – הכל נכלל בתפארת, יעקב, עמוד התפארת. לכן "כל מצותיך אמונה", שזה להאמין ולהחדיר את האמונה בכל מצוה שאני עושה – המצוות המעשיות וגם המצוות שהן חובות הלבבות – הכל זה אמונה. זה מזכיר כמובן מה שכתוב בתניא קדישא פל"ג, שקשה לו עם העול הכבד הזה, צריך לחשוב שיש לי רק מצוה אחת, אמונה, ובסוף על ידי זוכה לתחית המתים ממש ומקיים הכל בשמחה.

נצח-הוד: "דרך אמונה בחרתי". נצח והוד זה שתי רגלים, והן הולכות בדרך בטוחה. נצח זה בטחון פעיל ורגל שמאל זה בטחון סביל. ידוע שנצח והוד זה התפשטות הגלגלת – כאשר עושים "בקע לגלגלת", בוקעים גלגלת לחצי, זה רגל-רגל (ת ל-ר ו-ר). לכן "בקע לגלגת" בוקע את הגלגלת לשתי רגלים, וזה מה ששתי הרגלים הן שיקוף של הכתר, במדה מסוימת יותר מכל הספירות שביניהם.

יסוד: הפסוק השני בתורה שנאמר על ידי משה רבינו בשירת האזינו (שירת הדעת – היסוד עולה עד הדעת). "הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (לפני כמה מאות שנים היו כותבים "הצור" ב-צ רבתי). "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" הולך על הקב"ה, בעצם זה הפסוק הראשון שהולך על ה' – שה' הוא אמונה, "אל אמונה", בכל אופן זה "צדיק וישר הוא". בפרצוף שלנו זה הפסוק שכנגד ה"צדיק יסוד עולם". גם ה-צדיק של "הצור" – צ רבתי לפי המסורה הקדומה – זה ה"צדיק יסוד עולם". יש פה גם "תמים" בהוד ו"ישר" בתפארת ו"אל" זה חסד – יש פה הרבה ספירות, אבל הכל נכלל בצדיק, שה' הוא צדיק, "אל אמונה ואין עול צדיק וישר".

מלכות: אחרון אחרון חביב. קודם היה לנו שבטחון זה להגיח מי ירדן לתוך הפה, "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו", אז כמו שצריך להגיח את המים אל תוך הפה, צריך להפיח אמונה – "יפיח אמונה יגיד צדק". יש "יגיח" ויש "יפיח". הפסוק אומר "יפיח אמונה" – זה פסוק שרבי נחמן לא מביא, אבל זה פסוק שצריך לדבר. פשיטא זה "מלכות פה". "יפיח אמונה יגיד צדק" – "צדק מלכותא קדישא". צריך להגיד צדק, וגם להפיח אמונה. מי שמרצה, למשל מי שיש לו שיעור – בחיים או באינטרנט, באיזה אמצעי שמשדר לאנשים – צריך כל הזמן לחשוב "יפיח אמונה". העיקר זה על ידי הדיבור להפיח את אמונת ישראל בכל העולם כולו (כנ"ל). זה גם פסוק מאד יפה. כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", "מאן דנפח מתוכיה נפח" (תחלת פ"ב בתניא, מהזהר שלא יודעים היכן הוא). תמיד דורשים שהוא נפח – נשם חזק – וזה הפשט, אבל כאן "יפיח" זה לא רק נפח אלא יותר קשה. אם כתוב "מאן דנפח מתוכיה נפח", מתוכיותו ופנימיותו, כ"ש "יפיח" – "נפח" זה לשון קל, "ויפח", ואילו "יפיח" זה לשון כבד. לנפוח זה לנשום, ו"יפיח" זה לדבר מילים, וזה עוד יותר "מאן דנפח מתוכיה נפח". צריך להפיח בדבור אמונה – צריך להפיח לתוך האף ולתוך הפה ולתוך הלב של כל אחד אמונה, כל הזמן להפיח אמונה. היות שנעוץ סופן בתחילתן ותחלתן בסופן, עיקר ה"עצות מרחוק אמונה אמן" זה "יפיח אמונה". עיקר העצה זה "יפיח אמונה יגיד צדק".

בזה השלמנו את הפרצוף הזה של תשע אמונה שיש בתנ"ך, בהקבלה לפי רמות הספירות, כאשר בכתר יש שתי רמות, אח"כ חו"ב רמה, דעת רמה, חו"ג רמה, תפארת רמה, נו"ה רמה, יסוד רמה ומלכות רמה. היום זה שנת תשע – 770. ט"פ אמונה בלי אות שימושית.

לחיים לחיים. היום נקצר.

"שיר המעלות". ניגנו (בלי מילים) "על אחת כמה וכמה".

ברכת המזון.

ו. פירוק הבטחון לאמונה-תקוה

לכבוד ב' ניסן נאמר עוד ווארט, שמתקשר עם ההתחלה. אמרנו שגם את ה-ב רבתי של "בראשית" אפשר לפרש כאמונה ב-ב עולמות. אבל היות שאמרנו בהתחלה ש-אביב ר"ת אמונה-בטחון-יראה-בטחון, אפשר לומר שה-ב רבתי של "בראשית" היא לשון בטחון. בשביל לברוא את העולם הקב"ה צריך הרבה בטחון, בטחון מופרז. אמרנו קודם ווארט שלא גמרנו, ש"הרימותי בחור מעם" – פסוק שהרבי דרש באותה התוועדות – שלכאורה בחור יותר מזכיר בטחון מאשר יראה. איך אפשר גם לרמוז את זה? ש-בחור נוטריקון בטחון גמור. בהקדמה לתניא כתוב בסוף "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל הדבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בהוי' גומר בעדנו" – צריך בטחון גמור שה' גומר בעדנו. בטחון גמור = 324 ו-בחור = 216 – זה "שלם וחצי", בחור וחצי. לא מספיק להיות בחור, צריך להיות בחור וחצי, וזה בטחון גמור. זה הבחור האמתי.

כמו שאמרנו, בשביל לברוא עולם צריך להיות עם הרבה בטחון. על פסח כתוב "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", שבשביל להוציא את עם ישראל מארץ מצרים – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי שמים וארץ", כי יותר קשה – להוציא מארץ שעבד לא ברח ממנה צריך "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", צריך כח של בטחון ברגלים (דילוג ברגל אחת וקפיצה בשתי רגלים, בזכות אבות ובזכות אמהות). כשה' בורא את העולם הוא קופץ לענין בשתי רגלים – "שוקיו עמודי שש" זה העולם שהשתוקק לבוראו ונברא בששה ימים. על דרך הטבע אין שום בטחון שהעסק יצליח, זה לא פשוט בכלל, אבל יש לה' בטחון מופרז לגמרי – ב רבתי זה בטחון אין סוף. איזה בטחון יש לה' שקופץ לענין הזה, לברוא את העולם יש מאין ואפס המוחלט, ולבטוח בנו שנתקן ולא נקלקל יותר. הרבה הוא ברא והחריב, אבל בסוף הלך על זה – ברא ובוטח שיסתדר בסוף. זה בטחון מופרז לגמרי. למה "הרימותי בחור מעם"? כי הכי דומה לקב"ה, ה' אומר שזה עם הבטחון הגמור זה אחד שדומה לי. הוא יכול להיות משיח. גם אני הלכתי ככה על לברוא את העולם. עוד לא ראיתי את התוצאות בדיוק, אבל אני זוכר שככה אני הייתי.

זה ה-ב רבתי, אבל מי יכול להתדמות לקב"ה? לקפוץ לתוך העסק עם כזה בטחון גמור, נגד כל הסיכויים ונגד כל הטבע? לכן כתוב "בראשית ברא אלהים את". הבטוי הראשון הולך על הקב"ה, "בראשית ברא אלהים", ואחר כך מתחילים הנבראים – "את השמים ואת הארץ". מתחיל מ"את", שידוע שיש הרבה פירושים בזה. אני, ההתחלה שלי, היא את – או שזה כל האותיות מ-א עד ת, או שזה סוד הצמצום כמו שכתוב בקדושת לוי (יש לו כמה פירושים מאד יפים על זה – מומלץ לקרוא). מי יכול להתדמות לה', "והלכת בדרכיו", עם ב רבתי של בטחון גמור? לפני שנאמר רמזים ב"את" נאמר ש"ראשית" זה "חכמה" – "ראשית חכמה" ו"בראשית" מתורגם "בחכמה". ה-ב של "בראשית" זה בטחון – בטחון זה ב-טחון, ו-טחון = חכמה. בראשית מתורגם בחכמה, וגם בטחון זה בחכמה – "כלם בחכמה עשית", זה מתבקש. אמרנו שבטחון זה פעולת רגלים, אבל ידוע שנו"ה זה החו"ב של הנוקבא. מי שהכי בוטח זה הנצח, בטחון פעיל שבורא את העולם – זה החכמה של ה"שמור את חדש האביב". בכל אופן, בטחון = בחכמה. אם אני כותב "בטחון ראשית ברא אלהים" זה עולה 1275 – המשולש של 50, רמז לשלמות נש"ב, כל במשולש, "ומבקשי הוי' יבינו כל", "תאמינו לי ותבינו". עד כאן ה-ב הרבתי של בראשית, ב של בטחון גמור, בטחון מופרז, של ה' לברוא את העולם.

אבל שוב, זה הוא, אבל מה זה אנחנו? אנחנו מתחילים מ-את – אמונה-תקוה. ידוע – כתוב ב"היום יום" בעשי"ת, הווארט היחיד שזוכה לכל כך הרבה ימים בלוח "היום יום", ששה ימים רצופים – שפעם אחת המגיד יצא לחבריא קדישא ואמרת להם "ושבת עד הוי' אלהיך", עד שהוי' שלמעלה מהטבע יהיה אלקיך. רבי זושא שמע זאת ויצא מהכלים, ואמר שאיני יכול לכך, אבל אני יכול לפרק את זה. כשאי אפשר להגיע למשהו לריכוז, בעצמה רבה, אז צריך לפרק לגורמים ואז כולי האי ואולי זוכים ליישם. רבי זושא פרק את התשובה ל"תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו", "הצנע לכת עם הוי' אלהיך". אותו דבר, כשיש ב רבתי – בטחון גמור של הקב"ה לדלג לתוך העסק – זה גדול עלי. אבל מה אני יכול לעשות? לפרק את זה. ב רבתי מפרקים לאמונה ותקוה. אמרנו שהמלה אמונה מופיעה ט"פ ללא אות שימושית. "תקוה" מופיעה יב פעמים, מתוכן ו"פ הולך ביחד עם המלה "יש" (זה פלאי פלאים, אין כזו תופעה בתנ"ך). אמרנו שבטחון זה גם עם יש – "אל כל החיים יש בטחון". כך הרבי הקודם אומר, בכמה מאמרים, שכאשר יש חוט תקוה יש על מה להתלות – יש משהו.

זה לא כמו שכתוב באותו פסוק "מי בכם ירא הוי' שמע בקול עבדו" – לא התיחסנו קודם ל"שמע בקול עבדו", וגם רבי נחמן לכאורה לא התייחס – ומה זה "שמע בקול עבדו"? לא מספיק להיות "ירא הוי'" בשביל לזכות לאמונה, אלא צריך להיות גם "שמע בקול עבדו". רש"י אומר שזה הנביאים, אבל כתוב "עבדו" בלשון יחיד. הנביאים זה כמו אמונת צדיקים, אבל יש "עבדו" לשון יחיד – "חד בדרא". "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ויכול להיות שבדור של ירמיהו זה הוא עצמו. לכן מוסיף שצריך להיות "ירא הוי'" וגם "שמע בקול עבדו" – צריך להיות מקושר לרבי האחד של הדור. אז יהיה לך הרבה "הלך חשכים ואין נגה לו" – אפשר לפרש את הפסוק בדרך הבעל שם טוב, באופן חיובי. חשכים = חשמל, אז "הלך חשכים" זה מי שהולך בתוך החשמל, ומה שמאיר לו זה רק האין האלקי, "ואָיִן נגה לו", ואז "יבטח בשם הוי'". "שמע בקול עבדו" ר"ת שבע – "שבע יפול צדיק וקם", אם הצדיק הזה "הלך חשכים" הוא רוצה לקום, ולא רק ליפול, צריך לזה להיות "שמע בקול עבדו". זה היה מאמר מוסגר – השלמה לפסוק.

אמרנו שלחלק את הבטחון זה לאמונה ותקוה – אין ויש. כאן תקוה נכנסת במקום הבטחון, אבל זה פחות ברגע שאני מחלק לגורמים אני מאבד אנרגיה, כמו בפיזיקה – כשאני מחלק את האטום הרבה אנרגיה הולכת לאיבוד. רק ככה אני יכול לקיים את הענין, אבל הרמה של הכח ירדה פלאים. קודם היה בטחון מופרז, ב רבתי של הקב"ה, ופתאום זה הופך להיות אמונה-תקוה. יש מחלוקת אחרונים, והרבי הולך חזק על זה שצריך בטחון ממש בטוב הנראה והנגלה. יש מתנגדים שאומרים שבטחון זה דרגת הנביאים, ועד שיש מי שאומר שאסור שיהיה בטחון. הרבי אומר לו – זה כתוב בחובת הלבבות בפירוש, איך אפשר לומר אחרת, כנראה לא למדת חובת הלבבות. בכל אופן, זה נושא שחוזר הרבה בשיחות הרבי, אמונה לעומת בטחון. כעת עושים פשרה – אמונה-תקוה. זה כמעט בטחון, זה במקום ה-ב רבתי, אבל במקום זה את – אמונה-תקוה. אנחנו שואפים שמתוך אמונה-תקוה אולי כן נזכה לבטחון המופרז, צריכים כן לחזור ולקיים "והלכת בדרכיו" ב-ב רבתי. בשביל להביא את המשיח צריך "אורות דתהו בכלים דתיקון" – אורות דתהו זה בטחון מופרז והכלים זה על ידי "את".

איך אני יודע ש-את זה אמונה-תקוה? קודם כל, אמונה תקוה = תריג. סימן שכל המצוות, כל התורה כולה, זה בשביל ליישם את שלמות היחוד של אמונה-תקוה. במקום אחר הוסבר הרמז למה ה-תריג מתחלק ל-רמח ו-שסה, ש-רמח זה אברהם, שחי 175 שנה, שזה אמונה-חכמה, אבל אם מוסיפים עוד חכמה זה כבר רמח. אם מוסיפים עוד ה"פ חכמה – שעולה שסה – ואז יחד זה תריג. מוסבר אצלנו בהרבה מקומות ש-תריג זה אמונה אחת ו-ז חכמות. רבי נחמן אומר שמי שמתייאש הוא טפש. מי ששלם בשבע חכמות העולם הוא מלא תקוה, כי ז"פ חכמה = תקוה. שבע חכמות העולם, שיחד נותנות תקוה, מתחלקות כקני המנורה ל-ב ו-ה. שתי הראשונות מצטרפות לאברהם, הן ב-רמח, והשאר שסה, והכל יחד זה תריג. זה כמו אז, א למעלה מ-ז, "אז ישיר", זה תריג – א אמונה ו-ז חכמה. כמו שעשינו קודם רמז יפהפה של בטחון-ראשית (בראשית) – נ במשולש, כל המספרים מ-1 עד 50, רמז לשער ה-נ – כך נחשב "בראשית ברא אלהים אמונה תקוה השמים ואמונה תקוה הארץ". גם בענינים רוחניים צריך אמונה ותקוה, כמו לימוד תורה מן השמים – בשביל להצליח בלימוד צריך כל הזמן אמונה-תקוה. וגם כדי להצליח בקיום מצוות בארץ, החל ממצות ישוב הארץ, צריך אמונה-תקוה (ודווקא "ואת הארץ" אמור להחזיר אותי לבטחון הגדול של ה-ב רבתי). כל אותיות אלו במלה בראשית – כתוב בתקו"ז ש"בראשית" זה שיר-תאב. תאב זה תקוה-אמונה-בטחון. בכל אופן, ה-ב זה ה-ב רבתי של בראשית. שוב, אם אכתוב כנ"ל – "בראשית ברא אלהים אמונה תקוה השמים ואמונה תקוה הארץ" = 3125 = 5 בחזקת 5 (ב-ה בראם) = השתלשלות התלבשות השראה = מודעות עצמית מודעות אלקית מודעות טבעית וכו' וכו'. אם אני חוזר גם לבטחון – "בטחון ראשית ברא אלהים אמונה תקוה השמים ואמונה תקוה הארץ" = 3198 = הוי' פעמים יחי המלך. לחיים לחיים!

תפלת ערבית למטה.