כ' כסלו תש"ע – ברית שמואל-ישראל רוזנצוויג, רמת גן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "פדה בשלום נפשי".

מזל טוב מזל טוב!

א. הקדמת שמואל לישראל

נפתח עם השם של הרך הנימול: שמענו כמה דברים מהאבא על שמואל-ישראל. על פי הסוד שמואל זה נצח – שמואל תקן את ספירת הנצח, כשאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – ואילו ישראל הוא ספירת התפארת, "תפארת ישראל". לכאורה התפארת היא לפני נצח לפי סדר הספירות, אבל בכל זאת כאן שמואל לפני ישראל. גם לפי סדר הדורות הייתי חושב שישראל בה לפני שמואל. בכל אופן, מה שנקבע לפי השגחה עליונה, ששמואל קודם לישראל – צריך להבין נקודה זו. והענין הוא: בפרשה הקודמת, פרשת וישלח, בין היתר יעקב נלחם עם השר של עשו. הוא מנצח אותה, ומקבל לראשונה את השם ישראל, אבל עוד לפני כן כתוב שבכל אופן המלאך פגע בו בכף ירכו, שלפי הקבלה זה גם נצח וגם הוד, והתיקון הוא הוא התיקון של שמואל. מה ששמואל תקן את הנצח, אמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", בכך הוא תקן את הפגיעה ששרו של עשו, אותו מלאך, פגע בכף ירך יעקב. ישראל לא תיקן את זה. יעקב זכה, עקב הנצחון, לשם ישראל – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" – אבל השם ישראל עדיין לא מספיק כדי לתקן את הפגיעה בכף ירכו, הוא עדיין צולע עם השם החדש שלו. כדי שהוא יתרפא לגמרי הוא צריך את התיקון שעשה שמואל הרמתי כמה וכמה דורות לאחר מכן.

מה הענין? הענין ששמואל אומר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". מה הכוונה "לא אדם"? הגדר של "אדם" שהוא מתחרט, זה "להנחם" – שמשנה את דעתו, היום סובר ככה ומחר אחרת. כמו החכמים הכי גדולים, שהיום סוברים ככה ומחר – לאחר שקלא וטריא – יכולים לסבור אחרת. זה בחינת "אדם". אבל "נצח ישראל", שהוא צריך כדי לנצח את עמלק – כאן מדובר באגג מלך עמלק – זה רק אחד שלא בדרגת אדם, אלא במדרגת "כתר עליון", שרש הנצח בכתר, בדרגת "לא אדם הוא להלחם". כמה שישראל זה לי-ראש, מוחין דגדלות – זה המשכת מוחין דגדלות לז"א (תפארת), לקוב"ה כביכול – זה עדיין בגדר אדם. אדרבה, שלמות האדם, "אתם קרויים 'אדם' ולא או"ה קרויים אדם", זה ישראל. ישראל זה שלמות האדם. כתוב "שופריה דיעקב [שהוא ישראל] מעין שופריה דאדם הראשון" – הוא מתקן את החטא של אדם הראשון, ובכך הוא גם זוכה ליופי של אדם הראשון, וממילא הוא שלמות האדם. צריך להיות אדם, אבל כדי לנצח לגמרי את המנגד צריך להיות "לא אדם". זה שמואל, שרשו בבחינת "לא אדם" שיותר גבוה גם משלמות האדם. לכן, במובן זה, שמואל קודם לישראל – קודם כל נצח, שרש הנצח בפנימיות הכתר, ואחר כך שלמות המוחין של ישראל.

בכל אופן, לכאורה ישראל זה שם כללי. כתוב ש-ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", שכל יהודי יש לו שרש בתורה, יש לו אות בתורה. אז זה כללות ישראל, כללות התורה ו"ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא", אז ודאי ישראל צריך באיזה אופן לכלול גם את שמואל. שמענו קודם בשם האבן עזרא ששמואל זה שמו-אל, ששמו ה', וכל התורה מתחלתה ועד סוף היא שמו של הקב"ה – שם אחד גדול, כל התורה זה שמו-אל, אבל היא גם "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", זה קשר.

האבא אמר שכאשר נתן את השם ישראל הוא גם חשב על רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות. יש גם שמואל בשושלת של החסידות, הרבי המהר"ש. יש גם שמואל וגם ישראל. הבעל שם טוב זכה לכינוי הזה, "בעל שם טוב" – הבעל השם הטוב, בחינת "כתר שם טוב" ש"עולה על גביהן" (גבוה מכל הכתרים, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות), שהוא זכה לו בשלמות. נעשה גימטריא: שמואל ישראל (אתה כבר עשית את הגימטריא? איך אתה נותן שם בלי זה? איזה חינוך מקבלים כאן?) = 918 = ב"פ (ממוצע) 459. 459 = בעל שם טוב. כדי ש-ישראל יהיה ישראל בעל שם טוב צריך להוסיף לו שמואל, ואז יוצא שהממוצע ביניהם הוא בעל שם טוב. אז אפשר להבין גם כן, שהישראל – האדם השלם – כולל גם את ה"לא אדם". הרי בפסוק של "לא אדם" השם שמופיע הוא ישראל – "וגם נצח ישראל" (לא "נצח שמואל"). כלומר, ה"לא אדם" הוא הוא "נצח ישראל". כמה שישראל זה "אתם קרוים 'אדם'", הרי הנצח שלו – "נצח ישראל" – הוא עצמו "נצח ישראל", ועם זה מנצחים את עמלק. [גם זה ששמו של שמואל לא מובן – איך שמואל קשור ל"שאלתיו", גם מוכיח ששרשו ברדל"א, שהסיבה לא טועמת את המסובב. יש פה אי-ודאות ותאום בין ההסבר לבין השם עצמו].

ראשית עבודת ה' זה להתחזק בעבודת ה'. מי שמחזק את האמונה שלנו זה משה רבינו, שלכן נקרא "רעיא מהימנא" – רועה האמונה, שרועה ומזין ומחזק את האמונה של נשמות ישראל. שמואל-ישראל = ט"פ אמונה. ב-בעל שם טוב רק בעל = אמונה. בביטוי בעל שם טוב כל מלה היא כפולת טוב – אמונה = ו"פ טוב (ששת צרופי טוב), שם = כ"פ טוב (בעל שם = הוי' פעמים טוב, טוב הוי'), ועם טוב הכל עולה זך פעמים טוב. ממילא, שמואל-ישראל = נד פעמים טוב, הרבה טוב, שזה ט"פ אמונה. זה מה שצריך להחדיר לו – ט"פ אמונה, וזה מה שהוא צריך לתת לנו. לרמב"ם יש יג עיקרי אמונה, ופנימיות התורה מוסיפה ט עיקרי אמונה – כמו שכתוב באריכות בספר אמונה ומודעות. הבעל שם טוב מוסיף ט עיקרי אמונה על ה-יג של הרמב"ם, סה"כ יש כב עיקרי אמונה (כנגד אותיות האלף-בית, שאתה מנחיל לילדי ישראל).

עד כאן לכבוד השם. נשיר איזה שיר ונמשיך.

ב. שמות התאומים רנה ושמואל-ישראל

לא צריך לקפח את האחות של שמואל-ישראל, ששמה רנה. אשה כמאן דמהילא דמיא, וגם לה מגיעה דרשה. לשמואל-ישראל יש אחות תאומה בשם רנה תחי'. אמרנו ששמואל-ישראל זה כפולה גדולה יחסית של טוב, הרבה טוב, נד פעמים טוב (ב"פ בעל שם טוב). מה לגבי רנה? יהיה יפה מאד אם גם היא כפולה של טוב (רוה"ק של ההורים, שנותנים את השמות בלי לחשב את הגימטריא). הסיכוי שגם היא תהיה כפולה של טוב זה אחד לשבע עשרה. רנה = טו פעמים טוב. משהו יפה ביותר, שגם האח הוא כפולה של טוב וגם האחות כפולה של טוב – שני התאומים האלה הם טוב. ביחד הם סט פעמים טוב. סט זה דינה, בחלוקה מדויקת של דן-יה. לחיים לחיים, שיהיה אין סוף טוב. באמת, אם נכפיל את זה כפול שלש, בתלת זימני הוי חזקה, זה יעלה אין-סוף פעמים טוב.

חוץ מהגימטריא, יש כאן עוד טוב (להוסיף כל פעם עוד רמז כזה זה עוד פעם סיכוי של אחד ב-טוב, אחד ב-טוב ברבוע וכו'): ר"ת אם הזכר לפני הנקבה זה שיר – שמואל-ישראל-רנה – העולה כי (פעמים) טוב, היינו שכל השאר זה טל פעמים טוב. אם רנה היא הבכורה, הראשונה כאן, זה רש"י – סימן ששניהם צריכים ללמוד הרבה רש"י, גם על כל התנ"ך וגם על כל הגמרא. התאומים האלה זה תאומים של רש"י. מה שמענין כאן, שהאור חוזר של רשי זה ישר (האור חוזר הוא ישר) – דווקא מי שחוזר בתשובה הוא הכי ישר, "ולישרי לב שמחה". יצא לנו שהכל זה טוב, והר"ת גם כפולת טוב, ואז מה שנשאר זה כפולת יג – טל פעמים טוב זה כפולת יג. הס"ת שבפני עצמם הם ללה – הלל. ר"ת שיר וס"ת הלל – שיר והלל. הלל זה ה"פ יג – שם א-דני. האותיות הראשונות של ה-לט פעמים טוב – האותיות השניות – הן משנ, שמן (עוד מעט חג השמן), שעולה י"פ טל, ל פעמים יג. כל מה שהוא יג מתחיל יג ונגמר יג וגם באמצע הוא יג, כי באמצע זה יצחק (טז פעמים יג).

ג. יוסף הצדיק – סוד הפריעה

יש עוד צדיק שצריך לקשר פה לענין – יוסף הצדיק, שהוא בחינת ברית מילה בכלל. הברית, היסוד, זה יוסף. שמואל זה נצח וישראל זה תפארת (תפארת דגדלות, יעקב זה תפארת דקטנות, "יעקב הקטן"), אבל בפרשתנו כתוב "ואלה תולדות יעקב יוסף... וישראל אהב את יוסף" – רואים שיש קשר מאד הדוק בין יעקב וישראל ליוסף. יש רמז בספרים שכל ברית מילה זה יחוד של ישראל ויוסף, והרמז: ישראל יוסף = ברית מילה = מא פעמים טוב. היום הכל יוצא לנו טוב, הכל טוב. שוב, ברית מילה = ישראל יוסף יחד, יחוד תפארת ויסוד. אנחנו יודעים שבברית מילה שעם ישראל מקיים אחרי מתן תורה יש שני שלבים עיקריים, מילה ופריעה. מילה זה חיתוך הערלה הגסה, העור הגס, ואחר כך צריך לעשות פריעה – לקרועת את הקרום השקוף, הדק. חז"ל אומרים ש"מל ולא פרע כאילו לא מל" – אם עושים רק את הפעולה הראשונה, של לחתוך, אבל לא פורעים, לא עשית שום דבר. זה באמת חידוש של אחר מתן תורה. לפני מתן תורה גם כל היהודים נימולו, אבל המצוה היתה רק של המילה ולא של הפריעה. ואילו לאחר מתן תורה יש מצוה לפרוע, וכל כך חשוב לפרוע עד ש"מל ולא פרע כאילו לא מל".

איך מסבירים בחסידות את שתי הבחינות? כתוב בתניא, באגה"ק, של בעל הגאולה של יט-כ כסלו, שלחתוך את העור הגס, שרואים אותו בעינים, זה לבטל-לחסל את הרע הגלוי. כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם" – צריך למול את ערלת הלב. ערלת הלב זה המדות הרעות שאני מכיר שיש לי בלב (ידע איניש בנפשיה), ועלי לחתוך ולזרוק את זה. אבל פריעה זה לקרוע ולהוריד לצדדים, ומה שיוצא זה "גילוי העטרה". בגילוי העטרה, כתוב בזהר, יש גילוי יגהמ"ר. לכן יש נוהגים לומר בפריעה יגהמ"ר (אפילו ג"פ). שוב, הקרום הזה הוא שקוף, ואף על פי כן הוא מסתיר – אין גילוי העטרה כל עוד יש עור זה. בנפש זה נקרא העלם הרע – הרע שלא-במודע שלי, שאיני מודע לרע הזה. לאחר מתן תורה יש כח ביהודי לפרוע, כלומר להגיע לתת-מודע שלו, ולפרוע את הקרום הדק הזה. מה זה גילוי העטרה? עטרה זה כתר. על ידי הפריעה מגלים את עצם הכתר מלכות שיש לכל יהודי, בחינת ה'עצמי' שיש לכל יהודי. זה סימן למה שאמרנו קודם, שבתורה גופא יש גם מה שלמעלה מהשכל – הכתר גם נמצא שם, "כתר תורה". אם כי ש"כתר שם טוב עולה על גביהם", הרי "כתר תורה" זה כתר – לא המודע של התורה, אלא העל-מודע של התורה. להגיע לזה זו היכולת לפרוע.

בתוך התורה גופא היכולת לפרוע זה יוסף הצדיק, עליו קוראים בפרשתנו, במיוחד בפסוק "ויוסף הורד מצרימה". לחז"ל יש הרבה פירושים על "הורד" – מגוון, קשת שלמה, של פירושים. לשון הורדה, לשון כבוש, לשון שלטון, ועוד כמה וכמה פירושים של חז"ל מה זה "הורד". ברגע שיוסף ירד למצרים קרה דבר שלא היה כל גלוי כאשר היה בארץ בחיק המשפחה שלו – התגלה שה' איתו ושה' מצליח בידו. זה כתוב מיד כשהוא יורד – הוא נמצא בתוך הגלות, ובתוך הגלות נמצא העצם שלו בזהר שלא נתגלה קודם. קודם גם היה בן זקונים וישראל אהב אותו, אבל – בלשון החסידות – המזל שלו לא התמזל לו עד שהוא ירד לגלות. זה שה' איתו ומצליח דרכו זה דווקא כשהוא ירד מצרימה. בפריעה של ברית המילה – המוהל עשה את זה מצוין – צריך להוריד עד הסוף (לא כל המוהלים מורידים עד הסוף), ואז יש גילוי העטרה ברוב זהרה. תוך כדי שיוסף יורד למצרים הקרום הדק – שזה מה שמסתיר בלא-מודע שלו – יורד. יוסף הוא ילד טוב, אבל הוא גם עשה דברים לא הכי חכמים, כמו שאבא שלו מוכיח אותו – למה אתה מעורר קנאה ושנאה בזה שאתה 'משויץ' בחלומות שלך. עוד לפני כן, כל מה שהוא סבל בגלל שהוציא דבה על האחים שלו. יש לו ודאי איזה מטען בלא-מודע, וזה שזה מתחיל לרדת ושהעצמי מאיר – גילוי התורה נקרא גילוי ה'עצמי' בחסידות – זה דווקא כאשר יוסף הורד מצרימה.

יש רמז מופלא ש-פריעה = שסה = יוסף הצדיק.על יעקב אבינו, שזכה לשם ישראל, כתוב שהוא נולד מהול. על יוסף לא כתוב שנולד מהול, זה קצת חדוש, כי הוא יותר שייך לברית קדש – הוא עצם הברית, עצם היסוד. אמרנו ש"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", שגם נולד מהול. אברהם ויצחק לא נולדו מהולים, ויעקב נולד מהול, אבל מה עם יוסף? יש סוד ב"אלה תולדות יעקב יוסף" שיעקב-יוסף זה בחינת מילה ופריעה. יעקב הוא בחינת מילה, אבל "מל ולא פרע כאילו לא מל". עיקר סוד הפריעה זה יוסף הצדיק, העולה פריעה ועולה שסה – שסה מל"ת. למול זה מצות עשה, היות שזו מצות עשה הראשונה שניתנה ליהודי הראשון, אברהם אבינו, לכן יש לומר שברית מילה כוללת את כל רמח מ"ע. כמו שהמילה זה כללות כל מ"ע של התורה, כך לפרוע – ובכך לגלות את העטרה – כולל את כל מצוות ל"ת. דווקא יוסף שייך לזה בעיקר. כל האבות הם בחינת מ"ע, "האבות הן הן המרכבה", ואברהם אבינו בפרט עולה רמח. כל מה שהאבות עושים זה רצון ה', "האבות הן המרכבה", ואפילו יצחק שלא יצא לגולה כתוב שהוא התגברות יחסית של החסד. אבל מי שכולל את כל הפעולה – שאצלו מתגלה פעולת כל מצוות ל"ת – זה אצלו.

איפה עוד רואים שיוסף זה פריעה? אברהם ירד למצרים ועלה משם, יעקב ירד ואמר שלום בפרעה, אבל ליוסף יש תיקון בעצם עם פרעה ומצרים. אחר כך משה רבינו גם צריך להתעסק עם פרעה, ולתת לו עשר מכות, אבל מי שצריך ממש להתעקש איתו – להיות משנה למלך – זה יוסף. פרעה הוא לשון פריעה – "מיניה אתפריעון כל נהורין עילאין" (כמובא תמיד בחסידות מהזהר), זה גם פריעה, התגלות כל האור. צריך לפתור את החלומות, להגיע לתוך התת-מודע. החרטומים פותרים לא טוב, אבל מי שיכול להגיע לתת-מודע של פרעה זה יוסף, לכן עולה לגדולה ונעשה מלך. אחר כך יעקב מברך את יוסף "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין". פרת גם משער פר – פרע, לפרוע הכל. יוסף קבל בארץ ישראל את שכם, "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" ורש"י אומר שכם ממש. שואלים למה נתן ליוסף, ולא לשמעון ולוי? זה מקום מוכן לו, מיועד לפורענות. זה יוסף, כי יש גם פורענות חיובית ולא רק שלילית. רואים שכל ענינו זה פריעה, ולכן פריעה = יוסף הצדיק.

בסוף הפרשה הקודמת מופיע המלך הדר, השמיני במלכי אדום הקדמונים ש"מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל". כתוב בקבלה שהוא כבר שייך לתיקון, "ושם אשתו מהיטבאל... ושם עירו פעו". פעו = יוסף. זה הכח המעיר אותו ("עירו"), כח הברית. כתוב ש-פעו הוא גם מלשון הופעה, התגלות. פע, התגלות, זו האות הראשונה והאחרונה של שרש פרע. ה-ר היא לתפארת הלשון, ועיקר השער הוא פע. המלך הדר זה ה-דר – דר = צדיק, זה "הצדיק". יוסף הצדיק = פריעה. אם כן, יוסף הצדיק = יוסף הדר.

ד. "יפת תאר" ו"יפה מראה"

נעבור לעוד ענין: אמרנו שמילה כוללת כל מ"ע ופריעה כל מל"ת, ואחר מתן תורה "מל ולא פרע כאילו לא מל". "ויוסף הורד מצרימה" – שם העצם מתגלה, זה הפריעה. אחרי שהוא הורד מצרימה כתוב "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה", ובעקבות כך "ותשא אשת אדֹניו את עיניה וגו'". אבל קודם כתוב שהוא יפה תאר ויפה מראה. מה התורה רוצה כאן – לשבח? לגנות? זה סתם פרוה, להגיד מה גרם בפשט לסיפור של אשת פוטיפר. בכל אופן, מה הכוונה הפנימית של "יפה תאר ויפה מראה"? קודם כל, ברור שזה ירושה לו מאמא שלו, "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". רק בשנים כתוב הבטוי הכפול הזה, רחל ויוסף, בלשון נקבה ולשון זכר.

יש הרבה תופעות בתורה של צמד ביטויים שאחד כפולה של 13 והשני של 7, והכלל הוא שכפולת 13 זכר יחסית לכפולת 7. כאן תופעה שלכאורה הפוכה, ש"יפת תאר ויפת מראה" זה כפולת 13 – 1833, 141 פעמים 13, ואילו "יפה תאר ויפה מראה" זה כפולת 7 – 1043, 149 פעמים 7. זה שומר על אחד היסודות של התורה, של ביטויים מקבילים שהם כפולת 13 ו-7, אבל הפוך מהכלל מה זכר ומה נקבה. מה הפירוש? כשאני אומר זכר ונקבה אני לא מתכוון איש ואשה אלא משפיע ומקבל. כאן רחל היא המשפיעה את בחינת היפי. היפי שייך לנשים ולא לגברים, כך כתוב. מה זה לשבח גבר שהוא יפה תאר? זו תכונה נשית, לא תכונה גברית, לכאורה. אלא היא המקור – מקור היפי זה רחל והוא מקבל ממנה. היא כפולת 13, משפיעה, והוא מקבל ממנה, כפולת 7, בתופעה זו.

בכל אופן, מה ההבדל בין "יפה תאר" (או "יפת תאר") ל"יפה מראה" (או "יפת מראה")? בפסוק "יפת תאר ויפת מראה" רש"י כותב פשט, שתאר זה חתוך איברים ומראה זה קלסתר פנים, וכך גם אצל יוסף. כתוב בחסידות שמה שהתורה באמת רוצה לומר כשהיא משבחת את הגבר הזה – יוסף הצדיק, שהוא ברית המילה – שהוא "יפה תאר ויפה מראה" זה לומר שהוא שלם ב-רמח מ"ע (חתוך רמח אברים) ו-שסה מל"ת (שמי ששומר אליהם זוכה להארת פנים). כל הספור כאן שמעמידים את יוסף בנסיון, אבל אנחנו רוצים לקשר לכל ברית מילה – שבכל ברית צריך לקבל את הכח של יוסף הצדיק לכל החיים. מה יוסף עושה כאן, מקיים עשה או נשמר מלא-תעשה? האשה הזו מנסה לפתות אותו והוא עומד בנסיון, ובכך הוא שומר בשלמות את כל מל"ת של התורה. כשאדם שומר את מצות לא תעשה של התורה – כאן זה "לא תנאף", אבל דוגמה שכוללת את כל מצוות התורה – הוא זוכה בעיקר לקלסתר פנים. מל"ת זה יותר עמוק בלא-מודע של הנפש ממה שאדם עושה. בשביל מה יש מצוות ל"ת? כדי לגלות את הטוב הנעלם. מצוות ל"ת שייכות כולן לנעלם של הנפש. מי ששומר מל"ת קורע את פריעת המילה ובכך מגלה את העטרה, גילוי הכתר של עצמו, בחינת ה'עצמי' שלו – ואז יש לו עור בפנים. כמו שאמרנו קודם, כשיש מכסה שקוף אני אפילו לא שם לב שזה מסתיר, אבל זה מעלים ומסתיר – היתה ראויה להיות קרינה, כמו "כי קרן עור פניו", וזה לא קורה, אז כנראה יש איזה מסכה, איזה מסך מסתיר. פריעה זה להוריד את הקרום שלא שמים לב שהוא קיים, ואז יש התגלות אור הפנים.

נחזור רגע לרחל, אצל שניהם יש יפי תאר ויפי מראה, שזה מ"ע ומל"ת, כנ"ל. אצל אשה מה העיקר? בשניהם יש התכללות של שניהם, אך אמרנו שאין בתורה עוד אשה שהיא יפת תאר ויפת מראה, אבל יש בפני עצמן. אצל שרה כתוב "יפת מראה" ואצל רבקה "טובת מראה", זה חשוב, אבל סתם יפי זה תאר – כמו "אשת יפת תאר". אפילו על רחל, רש"י כותב שיוסף הקדים את רחל כי יודע שאמי יפת תאר – זה הביטוי – ולכן מסתיר אותה, שאותו רשע לא ישים עיניו עליה. בזה הוא זכה ל"בן פרת עלי עין". זאת אומרת שהיא ודאי יפת מראה, זה כתוב, אבל אפשר לומר שהעיקר בכל אופן זה יפת תאר ובכלל זה יפת מראה. אבל אצל יוסף זה הפוך, היות שהוא בעיקר פריעה. נסכם חלק זה: כשחותכים את הערלה הגסה עושים את הילד יפה תאר – חתוך אברים. הרי הברית קדש כולל את כל הגוף, וכשעושים את החתוך עושים לו חתוך אברים שכולם יהיו בתכלית היפי – שהילד יהיה יפה תאר בשלמות בקיום כל רמח מ"ע של התורה. אבל בכל אופן, אצל יוסף זה לא העיקר – זה בדרך ממילא, חייב להיות קודם, אבל יוסף הוא כמו לפני מתן תורה. אם זה לאחר מתן תורה הוא העיקר, אבל לאחר מתן תורה העיקר פריעה. יוסף פותר חלומות, כל ענינו להגיע לתת-מודע, לכן העיקר אצלו זה פריעה, ועיקר היפי אצלו זה יפה מראה. נעשה גימטריא יפה: יפת תאר יפה מראה (של רחל ושל יוסף) = ד"פ משיח (ממוצע).

ה. פירושי "הורד" – ורד וורידים ומרידה

אמרנו קודם שחז"ל מפרשים הרבה פירושים ב"הורד", "ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר [אחר כך הוא עצמו נקרא פוטיפרע, לשון פריעה – חז"ל דורשים שפרע את עצמו, הוא גם חמד את יוסף למשכב זכור] סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי". לפרעה היו שלשה שרים – שר המשקים, שר האופים ושר הטבחים. כתוב שהם כנגד שלשה איברים בצואר. פרעה הוא הערף, כמו עלוקה שיושבת בעורף ויונקת חיות – לא נותנת לחיות לעבור מהראש את הגוף. יש לו שלשה שרים שהם באי כחו בתוך הצואר (את כל זה כותב האריז"ל) – שר המשקים הוא הקנה, שר האופים זה הושט, ושר הטבחים (שקונה את יוסף) זה הורידים. כשיוסף בכלא הוא פותר חלומות שר המשקים ושר האופים, אבל מי שקנה אותו – ועתיד להיות השווער שלו – הוא שר הטבחים, שהוא הורידים. גם ורידים לשון הורדה, זה עוד פירוש ב"ויוסף הורד מצרימה", ואז "ויקנהו שר הטבחים" – הוריד קנה את ה"הורד" (נכנס לו לוריד).

אין את המלה וריד בתנ"ך, אלא רק בלשון חז"ל, ונקרא כך בגלל הדם – הוא בצבע של ורד. גם ורד זו לא מילה בתנ"ך. הערוך אומר שורד בלשון ישמעאל זה שושנה של התנ"ך. יש שרוצים לחלק בין שושנה לורד, אבל הערוך אומר שזה אותו דבר. למה זה ורד? בגלל הצבע הורוד. כשאדם הוא יפה מראה, אור פנים, איזה צבע יש לו בפנים? ורוד. עוד פעם, לוריד – גילוי העטרה – קוראים "הדורא דגופא". גם כשאדם מתבייש – יכול להיות לא-טוב, ויכול להיות טוב ("בשת פנים לגן עדן") – הוא נעשה ורוד, "אתא סומקא". הבשת פנים של הקדושה זה משהו יפהפה. חז"ל אומרים שכל העובר עבירה ומתבייש בה מוחלים לו על כל עוונותיו – כנראה כאשר מתבייש בקדושה נעשה כל כך יפה בעיני שמיא, עד שאומרים שכל העבירות היו כדאיות בשביל היפי של הפנים כשהורוד עולה לפנים. כנראה שיוסף עמד בנסיון גם נעשה ורוד. לא עבר והתבייש, אלא התבייש תוך כדי – הוא הגיע לשלמות של "הדורא דגופא", גילוי העטרה (בפנים). אם כן, יש "ויוסף הורד מצרימה" גם מלשון ורדים, וגם מלשון ורידים (שר הטבחים שקנה אותו).

יש הרבה מה לדרוש, ולא נסיים כאן דרוש זה (על דרך חז"ל, שדורשים כל מה שקשור לשער רד = צדיק, כל מה שיוסף הוא צדיק זה בתוך השער של "הורד"). לפני שנעזוב את המשנה, יש בטוי בשבת "בתולת הורד, שזה מהדברים שאסור להוציא בשבת. זה עלה של ורד, ורד צעיר, ורש"י מפרש "ורד בחור". רואים כאן שורד זה גם בחור וגם בתולה – אם כן זה זווג מן השמים. זה משהו מאד צדיקי, של חתן וכלה עם בשת פנים דקדושה. הפשט הוא שזה צעירים, בתולת הורד וורד בחור שצריכים להתחתן. כתוב שגילוי העטרה זה גילוי הכלה לעתיד של התינוק, זה בחינת יוסף. זה בכלל שיש גילוי בברית מילה, וצריך להוציא ורוד – הכל קשור לברית מילה.

אחרון אחרון (נסיים כאן, יש עוד הרבה לדרוש), עוד משהו על שער רד. חז"ל לומדים את התורה לפי שערים, ולא לפי שרשים. כך לומדים את כל הקשרים וההקשים של חז"ל, שער של שתי אותיות בתוספת אותיות האמנתיו, שהמלבי"ם מסביר בהקדמתו לתורה שאלו אותיות טפלות ונופלות מהשרש. זאת אומרת, שאם יש לי שער רד – כל אות מ-האמנתיו שאני מוסיף זה עדיין שייך לאותו שער, ולכן לפי דרך חז"ל אפשר לדרוש את כולם. הדבר הראשון שחז"ל דורשים ש"הורד" לשון שלטון ולשון כבוש. יש שרש מאד קרוב של אותו שער – מרד. "יוסף הורד מצרימה" זה גם מלשון מרד, שהוא מורד. מאותו רגע שהוא יורד לממשל הזה, של מצרים – שזה מיצר, כתוב שכל הגלויות על שם מצרים כי מיצרים לישראל – אז ברגע שהוא יורד לממשל שמיצר ליהודים הוא מלכתחילה, בעצם, מורד. הממשל שמיצר לעם ישראל, ליהודים, גם נקרא מורד. יש לשון בתנ"ך "מורדי אור". יש כמה פירושים מה זה "מורדי אור", ורוב המפרשים מסבירים שזה כל מי שמנגד לקדושה – כל מי שנגד הקדושה, נגד התורה, כי היא "תורה אור". מורדי אור רוצים להסתיר ולהעלים אור התורה, לשים מסך ולא להעלים מסך. אם כן, מי זה יוסף? מי שמורד במורדים, מורד במורדי אור.

ו. במציאות שלנו – "תחתון מתקן" על ידי הרחקת עצמו (בדעתו) מהמזיק

רק להבין את זה לסיום: קצת נגלה, יש גמרא בסוף בבא מציעא (סוף פרק הבית והעליה), שיש אחד שגר בעליה ואחד שגר למטה בבית ויש ביניהם ריב. כאשר זה שבעליה שופך מים על הרצפה זה מטפטף לדירה למטה – מי צריך לתקן את התקרה? כמו בהרבה דברים בחז"ל, יש מחלוקת. אחד אומר שהמזיק (שלמעלה) צריך לתקן ואחד אומר שהנזוק (למטה) צריך לתקן (יש כאן עורך דין שיסביר מי באמת צריך לתקן...). ההלכה היא כמו הדעה השניה, "תחתון מתקן". מה הסברא? מה אשם התחתון? הרי נוטפים לו מים על הראש, למה הוא צריך לתקן. חז"ל אומרים "תחתון מתקן, וסימן 'ויוסף הורד מצרימה'". זה שהתחתון צריך לתקן את הנזילה בתקרה רמוז ב"ויוסף הורד מצרימה". חוץ מהסימן הזה, סימן מופלא שבקושי מישהו מתייחס אליו. רש"י אומר שהיות שתרגום אונקלוס ל"הורד" זה "איתחת", ו"אתחת" זה לשון תחת, לכן זה הסימן שתחתון מתקן – משהו קצת מוזר. רש"י מתכוון שדעה זו קשורה לרבי יוסי – רבי חייא ברבי יוסי אומר זאת (ואפשר להוסיף שמסתמך על דעת רבי יוסי שהנזוק צריך להרחיק עצמו מהמזיק, כדלקמן) – אבל יש דברים בגו יותר מזה). לכאורה הסימן בכלל מיותר.

אחר כך מוסבר שהמחלוקת מי צריך להרחיק עצמו ממי – אם המזיק צריך להרחיק עצמו מהניזק או על הניזק להרחיק עצמו מהמזיק. איך זה בכלל קשור לנזילה של המים? כאן לא דנים מי צריך להרחיק אלא מי שצריך לתקן (כאן מי שצריך להרחיק הוא זה שצריך לתקן). ההלכה אומרת בסוף שאם אותו אחד בעליה שופך מים וזה ישר יורד לתחתון – שיש ממש חור – אז זה דין חץ, והוא ודאי חייב בזה. התחתון צריך לתקן כאשר יש מעזיבה – טיח – והמים נקלטים ונבלעים שם, ואז מחלחלים. זו לא פעולה ישירה, אלא שרק לאחר מכן המים מטפטפים – זו לא ירית חץ באופן ישיר, ואז אני אומר שעל התחתון לתקן. אם זה ישיר זה חצו, "גרמי", ואז ודאי העליון צריך לתקן (או שיספיק לשפוך מים בכלל). אבל להזיק בעקיפין, שזה נספג ואז מטפטף, זו גרמא שבה פוסקים להלכה שלא צריך לתקן אלא "תחתון מתקן". היות שהלכה ש"תחתון מתקן" ויש "וסימן יוסף הורד מצרימה", ופוסקים כמ"ד על הניזק להרחיק את עצמו מהמזיק.

מה זה אומר לנו? אתמול בלילה היתה התוועדות ביצהר, ואז דברנו על הכנעה-הבדלה-המתקה כדרכנו, מיסודות הבעל שם טוב, באיזה הקשר. אם המזיק ממש יורה בי – הוא חייב להפסיק לירות. זו לא בעיה שלי, אלא שלו. אבל אם הוא לא ממש יורה, אלא רק מזיק בעקיפין (מקפיא), אז כתוב שעל הניזק להרחיק את עצמו מהמזיק. אפשר לחשוב שאולי הכוונה שצריך לרדת מהארץ, לנסוע לאמריקה (או לשויץ) – על הניזק להרחיק את עצמו מהמזיק. יש כאלה שחושבים שזה הראש. אבל לומדים שזה לא הפשט, שאם מישהו מזיק והדין אומר שעל הניזק להרחיק עצמו הוא צריך לנסוע לשויץ, אלא הפשט הוא "תחתון מתקן" – שהאחריות עליו לתקן את המצב. ודווקא שהוא התחתון, שידו על התחתונה, שיש מי שמפגין עליונות עליו. הוא כאן תחתון, אבל הוא יוסף – יוסף הצדיק, בהיותו תחתון, דווקא לו יש את הכח והאחריות לתקן (זה דומה במדה מסוימת ל"תתאה גבר" בהלכות בשר וחלב, אם כי אף אחד לא מדמה זאת).

אבל בכל אופן, אם הכוונה "לתקן", מה הכוונה "להרחיק את עצמו"? עדיין צריך איזה פירוש של התרחקות מהמזיק. חייבים לומר שהפירוש זה בדעת. לפני שהתחתון יכול לתקן את המצב הוא צריך להתנתק בדעתו מהמזיק, להתרחק ממנו. כי אם הוא קשור למזיק, אם הוא מאמין בו – שהוא בשבילו אלקים – הוא לא יעשה שום דבר. לכן, קודם כל על הניזק להרחיק את עצמו מן המזיק – זו ההבדלה. אבל לא הכוונה שנוסע לשויץ, אלא הכוונה שמתקן את המצב מלמטה. אם התורה נותנת לו את האחריות לתקן מלמטה, סימן שיש לו גם את הכח. את כל זה לומדים מ"ויוסף הורד מצרימה". הרמז אומר שיוסף הורד מצרימה כדי לתקן את כל קומת עם ישראל מהמקום הכי תחתון. זה רק אחד כמו יוסף – או כמו שהרבי מדמה בשיחות את אדמו"ר הזקן ליוסף (לכן קוראים פרשות יוסף ב-יט כסלו).

ז. יט-כ כסלו – מילה ופריעה של חסיד

עוד נקודה חשובה: בראש השנה של החסידות יש שני ימים, "יומא אריכתא", יט-כ כסלו. אבל יש ווארט בחסידות ש-י כסלו (גאולת אדהאמ"צ) זה לידה של חסידות ו-יט כסלו זה הברית שלו. שואלים, הרי יש ביניהם יותר משמונה ימים. אם באמת הילד צהוב, או ורוד, לפי הלכה מחכים שבוע – זה גם לא מסתדר. לא פשוט מה הכוונה. צריך לומר שכאן זה לא בדיוק שמונה ימים – שיש כאן איזה חכמה פנימית מעבר לפשט – אבל ברגע שאני מבין שזה יכול להיות קצת יותר משמונה ימים, אז אני יכול לומר שאם יש יט כסלו ואז כ כסלו, והכל זה ברית המילה, אז אולי נאמר ש-יט כסלו זה המילה ו-כ כסלו זה הפריעה. הדבר הזה מצוין, כי למה חוגגים את שני הימים? אדה"ז יצא מהכלא ב-יט כסלו ונקלע לבית של מתנגד, ואמר שהשעות שהיה שם היה יותר צער מכל מה שהיה בכלא (הוא צער אותו ממש), ומשם הוא יצא רק בלילה, אור ל-כ, וזו הגאולה האמיתית. מה זה שהוא יוצא מבית הסהר ונקלע לסיטואציה שיותר מצערת מכל הסיטואציה הגרועה ביותר של לשבת בכלא עם משפט מות עליו? מה זה בנפש? כנראה שיחסית כל הישיבה בבית כלא היתה איזה תיקון של מודע, לעומת אותן שעות אצל המתנגד – שבאו לו בהפתעה גמורה (אחרי שיצא מהכלא) – שזה איזה רובד הרבה יותר גבוה בלא-מודע, שצריך לעשות שמה תיקון. כשיוצא משם בסוף הוא תיקן לגמרי, זה פריעה גמורה, ואז מתגלה העצם שלו וזה החג. לכן מאד יפה לחלק ש-יט זה מילה ו-כ זה הפריעה, והאסמכתא שממילא הזמנים כאן לא מדויקים בכל הווארט הזה.

רבן יוחנן בן זכאי אמר לפני שנפטר מן העולם "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי". מוסבר בחסידות שאף על פי שהוא לא הניח דבר גדול ודבר קטן בתורה (בנסתר ובנגלה, מעשה מרכבה ומעשה בראשית והויות דאביי ורבא) – היה תם ושלם בכל התורה, כיעקב אבינו, יותר מכל שאר התנאים, אין יותר "ישראל" (שלמות התורה, שלמות המודע) ממנו – בכל זאת הוא אומר "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי", ב"נצח ישראל" שלו (בשמואל), אינו יודע אם מתוקן. יש סיפור מפורסם על בעל הגאולה – מצוה לספר עליו – שהשתבח (יש צדיקים שיכולים לפעמים לומר משהו על עצמם, ויש גם צדיקים שכל הזמן מדברים על עצמם, זה עוד נושא, אבל בחב"ד זה לא ככה ואף על פי כן יש יוצא מהכלל) שבדבר הזה אני יותר מריב"ז, שהוא לא ידע באיזה דרך מוליכין אותו ואני יודע. מה הכוונה? זה בדיוק מה שכתוב שהוא בחינת יוסף. מי יאמר "איני יודע" ומי יאמר "אני יודע"? זה, בסופו של דבר, ההבדל בין יעקב ליוסף. יעקב יאמר גם "שמא יגרום החטא", לא יודע מה קורה בלא מודע (זה יעקב אבינו, בחיר האבות), אבל יוסף – שהוא יסוד א"ק, והוא סוד הפריעה (אחרי האבות שהם שלשה שלבי מילה – אברהם נימול בגיל 99, יצחק הראשון שנימול לשמונה ימים, ויעקב נולד מהול – הכל זה מילה, שלמות המודע) יודע באיזה דרך מוליכין אותו. יוסף הוא ה"יפה מראה" בעצם. רבן יוחנן בן זכאי הוא כמו יעקב אבינו, "איש תם ישב אהלים", יודע את כל התורה כולה, אבל אדמו"ר הזקן כמו יוסף, הוא סוד הפריעה, ולכן יכול לומר על עצמו שאני כן יודע באיזה דרך מוליכין אותי. שוב, זה היחוד של יום הברית של שמואל-ישראל, הרך הנימול שלנו, שגם הוא יודע – כבר יודע באיזה דרך מוליכין אותו, איזה דרך בעולם הזה, שיהיה חיל. יודע בדיוק את השליחות שלו. יש אנשים שעד מאה ועשרים לא יודעים בדיוק מה אני עושה כאן, מה הענין שלי – לא באיזה דרך מוליכין אותי בעוה"ב, אלא מה אני עושה כאן. הילד הזה, ובזכותו כל המשתתפים בשמחתו, שנזכה שנדע ברור באיזה דרך מוליכין אותנו – מה צריך לעשות. ושוב, דווקא התחתון צריך לתקן. לתחתון יש כח לתקן, והתחתון הזה – יוסף – מצד אחד הוא במצב הכי תחתון, ומצד שני לו נגלו כל תעלומות. כל הלא-מודע, כל פתרון החלומות, גלוי וידוע לו, והוא נמצא במקום הכי תחתון. זה המסר של היום, של "ויוסף הורד מצרימה", ו"תחתון מתקן".

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב.

ח. השלמות להתוועדויות יט-כ כסלו (אחרי השיעור, כפר חב"ד):

א. נעשה את כל שער רד: ב-כב אלפא-ביתות של אברהם אבינו דר-רד זה (פנים ואחור של) הוד של פנימיות הכתר. זה באלפא-ביתא הראשונה, של א מכאן ומ-ב עד ת מכאן (בת, גש, דר; הבא הוא הק – גם שתי אותיות עם קשר בצורה, כמו דר, כדלקמן). ב"באתי לגני" יש קשר בין ד ל-ר – אצלנו הן זוג בזווגי האותיות לפי הצורה – ושם מבאר שקשורות גם בצורה וגם בפירוש (שזה דל וזה רש). בשיעור בלילה אמרנו שזה רעיה-דוד, אבל עוד לפני כן זה רש-דל. אף על פי שמסבירים שלרש אין כל לגריעותא, הרי יש גם רש דקדושה – "'תחנונים ידבר רש' זה משה רבינו". אז בקדושה ר זה "תחנונים ידבר רש" ו-ד זה "דלו עיני למרום" = מלכות, "מבית הסורים יצא למלוך" האמור ביוסף. "דלו עיני למרום" זה מזל דלי, שזה גם יוסף (חדש שבט לפי הפשט זה יוסף – לכן זה המזל של ישראל, כי יותר מכל השבטים יוסף כולל את כל ישראל – אך לפי האריז"ל זה אשר).

בלשון תנ"ך יש שבעה שרשים של רד, ובלשון חז"ל עוד כמה. אתמול עשינו פרצוף רק מהפירושים הכתובים בפירוש – שבע מדות – אבל יש גם שבעה שרשים של שלש אותיות: ירד, מרד, רדד, רדה, נרד, רדם, רוד.

לפני הסדר, נסביר את הפשט: ירד זה חסד (כמו הפירוש של "הורד" אתמול) – מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך (אש עולה, קו שמאל עולה, וקו ימין יורד). יוסף הוא בעיקר מים – כל המים, כל החסדים, שמתקבצים בספירת היסוד, הכל זה תנועה של מים, של ירידה. ירד זה גם אבא של חנוך, דור ששי לאדם הראשון, אז במדה מסוימת הוא כנגד היסוד (אם מתחילים מכתר אז הוא לא היסוד). איך שלא יהיה, בתור אחד מהדורות בסדר של בראשית הוא מסמל את ירידת הדורות. "ויוסף הורד מצרימה" זה הקדמה לגלות מצרים, ובהמשך אותו סיפור יעקב אומר לבנים "רדו שמה" – מלה עצמית לגבי גלות מצרים, שהיתה רדו שנים. הרבה פעמים בתורה צפון זה עליה ודרום זה ירידה, והיות שמצרים בצד צפון עיקר הירידה היא לרדת למצרים (עד כדי כך שגם המלה דרום עצמה זה אותיות מורד, וכלדקמן עוד). "הרוצה להחכים ידרים" – החכם הוא גם בטבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, מי שרוצה להחכים צריך להשפיל את עצמו, לבטל את הישות שלו. כשמורידים בגד לאו דווקא זורקים על הרצפה, אפשר לשים על מדף גבוה, אבל יש משמעות של הורדה של פירוק או הוצאה של משהו (זה בעברית, לא בשפות אחרות), אז יש גם משמעות שקשורה לניתוק (הרחקת הניזק מהמזיק) – כל יציאה ממצב למצב היא ירידה. לפי זה ירידה זה כמו אין בין יש ליש – משהו מאד חיובי, שגם משרש החכמה. בארמית על – לשון עליה – זה להכנס, אז כנראה שלרדת זה לצאת. מי שיודע "עייל ולא נפיק" מוטב שלא יכנס. העייל זה הרצוא, הישות (של הקדושה במקרה הטוב), והנפיק זה הבטול.

זה קצת קשור לשרש אחר – רדה, רדית הפת, שהיא "חכמה ולא מלאכה". החכמה מתפשטת עד נצח. המדרש לומד שטלטל אותם מלשון "וירדהו", רדית דבש של שמשון. מה שיוסף עשה כשהעתיק אותם ממקום למקום זה חכמה רבה – חכמה ולא מלאכה.

בפסוק "וירדתי על ההרים" יונתן מפרש "ואתנגיד" – לשון גויעה וענוי. רש"י אומר לשון יללה, כבפסוקים "אריד בשיחי" ו"יורד בבכי". בבכי הדמעות יורדות.

יש ניב של לרדת למלחמה. יש כמה ירידות שהם לא במובן של מקום. יש יורדי הים, ואפשר לומר שבדרך כלל גובה היום יותר נמוך מהארץ, אבל זה לא רק בגלל זה. כך יש גם יורדי מלחמה. יש מי שאומר שיורדי מלחמה נקראים כך כי היו נלחמים תמיד בעמק. אבל האחרים אומרים שזה לאו דווקא משהו מקומי. יש ביטוי בחז"ל לרדת לפני התיבה, לקיים "ממעמקים קראתיך הוי'", אבל גם כשהתבה לא בתחתית בית הכנסת הביטוי נשאר. כתוב "לא ירד עמנו במלחמה". הענין של ירידה במלחמה זה כמו שדברנו בשם הרבי על עבודת השבטים, שזו ירידה ממדרגתך – ירידה להתלבש בלבושי המתברר. האבות לא יורדים, אבל יוסף כן יורדים – השבטים יורדים ונגאלים, ויוסף יורד בלי להתגאל.

המלה הכי מענינת (שאפשר היה להקדיש שיעור שלם) היא במעשה המקדש של שלמה המלך: "לֹיות מעשה מורד". זוכרים את הפסוק "כמער איש ולֹיות", אבל "לֹיות" כתוב ג"פ – "ליות מעשה מורד", "מעבר איש ליות" ו"כמער איש וליות". כל הציורים של דבוק זכר ונקבה זה ציורים על המכונות – הכן לגבי הכיור. היום משתמשים במושג הזה לכל מכונה, ודווקא על מכונות אלו היו ציורי ה"ליות". הכן של הכיור זה ספירת ההוד. אמרנו שכל השער של רד שייך בשרש להוד, הוד והדר. התרגום ל"ליות מעשה מורד" הוא "מדבק עובד כבוש", אז לויות זה לשון דבוק ומורד זה כבוש. יש מי שאומר שזה משרש רדד, שזה כמו רדיד, תרגום של שטוח. אבל יש מי שאומר שזה לשון כבוש, כמו "עד רדתה" – יורדים במלחמה כדי לכבוש, והכבוש עצמו נקרא "רדתה" (שרש ירד). אז יש כאן משהו חשוב שמקשר את השעור לעניני הכבוש מהשעורים הקודמים. מי שמחזיק בלי לכבוש זה יותר דומה לעבודת האבות, בשלום ובלי מלחמה – לא יורד לקרב עם אף אחד, וממילא הוא עולה לארץ. אז כבוש זה לעלות לארץ כדי לרדת ולכבוש את כל מי שנמצא כאן. בכל אופן רואים כאן שכבוש זה כמו "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה", שחז"ל דורשים "דרכו של איש לכבוש" – גם לכבוש את האויב החצוני, וגם "וכבשה" לכבוש את האשה. זה ש"ליות" זה איש ואשה והולך יחד עם "מורד-כבוש" זה הולך יפה עם "וכבשה". כל הזיווג זה גם "כנגדו" להלחם בו – דרך מלחמה כזו. ס"ת של לשון התרגום "מדבק עבד כבוש" הן קדש.

עד כאן זה שרש ירד – הפשט של "ויוסף הורד מצרימה".

השרש הבא זה מרד. כמו שיש חנוך בן ירד, יש גם מי שקרוי על שם מרד – נמרוד. יש נמרוד של קדושה, כמו שאומר הרבי, שמורד ביצר הרע. מהשיעור עלה שאחת הסיסמאות שלנו הוא "מרד במורדים" – מרד במורדי אור. נמרוד = אין מלך בלא עם. פעם ראשונה שיש מרד בתורה זה אחרי נמרוד – "שלש עשרה שנה מרדו" במלחמת המלכים. רוב המפרשים, חוץ מרש"י, מפרשים שזה בשנת השלש עשרה (ולא שלש עשרה שנים של מרד). כמו שדורשים מ"ויקחו איש חרבו" שזה גיל שלש עשרה, אז אפשר ללמוד ש"שלש עשרה שנה מרדו" זה שבגיל בר מצוה הילד מורד (בכדרלעומר – כנראה הפנימיה שלו). אז זה סימן שהוא בר מצוה. לפי רש"י צריך לומר שזה שני דינים – בת היא שתים עשרה, והיא נכנעת (שעל כזה כתוב אצל פרעה "וכל הבת תחיון"), ואילו בן הוא שלש עשרה שנה והוא מורד (ואז כנראה המרד מתחיל מהברית). ברור שהמהות של הילד הגדול היא שהוא מרדן.

מי שמורד צריך לתת לו מכת מרדות. בתנ"ך זה "בן נעות המרדות".

יש עוד ענין בשרש מרד – "עניים מרודים תביא בית". רוב המפרשים אומרים ש"מרודים" זה מטולטלים (על דרך דרשת חז"ל של טלטול מלרדות דבש, שזה שרש אחר). רש"י והמצודות מפרשים לשון בכיה, כמו "אריד בשיחי".

מרד במורדים = מקום שכם. זה המקום שמכריזים מרד במורדים.

שרש נוסף – נרד, "נרד וכרכום". דברנו על הקשט בקטורת, שהוא החכמה, אבל הנרד זה התפארת (שבלת נרד וכרכום – תפארת ונצח). רבינו יונה אבן ג'נאח אומר שנרד זה ורד (שאמרנו שלא מלה בעברית).

רדד – כמו "נשאו את רדידי מעלי", שזה צעיף. יש פסוק "לרד לפניו גוים", כשה' מדבר "למשיחו לכורש" – פסוק שנאמר למשיח. זה משרש רדד, שמפרשים את זה לשטוח. זה 'לרדת לשטח' – כמו שמפרשים היום – וממילא מובן ש'עולים לנקודה' ו'יורדים לשטח'. הקו זה מה שיורדים או עולים דרכו, כמו הסולם. פירוש מאד יפה לנקודה-קו-שטח – תמיד מציירים אותם במישור אחד, אבל בעצם הנקודה למעלה והשטח למטה והמעבר ביניהם הוא סוד הקו.

השרש הבא שרש רדה – גם לשון רודה, ממשלה, וגם רדית הפת ורדית הדבש (חכמה ולא מלאכה). מסבירים שלרדות (פת או דבש) זה לקחת – "כי לקח טוב נתתי לכם". לפי זה "לקח" זה כח ממשלה, אם נקיש משרש לקח לשרש רדה.

לשרש כסלו שייך חוש השינה, זה עוד שרש – רדם. זה כנראה החדש בו הדובים הולכים לישון. ה' הפיל תרדמה על האדם כדי לנסר – ליצור את האשה. תרדמה זו שינה עמוקה שיורדים עליה. הנסירה זה לעשות אותו חתן – חות דרגא ונסיב איתתא.

שרש רוד (דומה לשרש רדה) – גם לשון ממשלה. מהפסוק החשובים בשרש זה – "עוד רד עם אל". אומרים שמשרש זה גם הפסוק "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך" שדרשנו בסוף (זה ש-תריד זה תוספת מצוה כתוב באיזה מקום; אמרו בסוף שבחו"ל יש "עם לבן גרתי" – תריג מצוות – אבל בארץ יש תוספת של תריד). כל לשונות הצער – "אריד בשיחי" וכו' – קשורים ללשון של "כאשר תריד". מי שאומר ש"תריד" זה לשון ממשלה מפרש שכאשר יעברו היהודים על התורה אתה תריד – אתה תמלוך. אבל רש"י מפרש שכאשר יעברו היהודים על התורה יהיה לך מקום להצטער – "תריד" – על הברכות, ואז "ופרקת עולו". אומרים שגם משמעות הטלטול הולכת עם הצער – שכאשר אדם מצטער הוא מתנודד.

עד כאן השרשים של התנ"ך. השרשים של חז"ל הם – ורד, ארוד,

ורד: גנת ורדים = תשובה, קשור לבשת הפנים של בתולת הורד וורד בחור. יש גם בפריצות – אשה פרוצה שטווה בשוק ורד כנגד פניה – זה המקור שהורד זה מה שעושה את הפנים יפות. כאן אשה שטווה בשוק וורד כנגד פניה, ובחנוכה יש ענין של "עד שתכלה רגל מן השוק" – רגלא דתרמודאי, קליפת מורדת. זה ורד של מורדת, קליפה שצריך לכלות מן השוק.

 ארוד – כמו ערוד עם ע, חיה גסה שטוחנת ריחים (ע"ז טז, ב – יש גרסא ערודי ויש ארודי). מתאים ל"חיה רעה אכלתהו" שזה אשת פוטיפר – שהיא התגרתה בו כש"יוסף הורד מצרימה". מצד אחד הוא דובה, אבל אפשר לקרוא לה גם ארודה...

ארד – כמהין (ברכות), ששמואל בגמרא התאוה להם (שמואל אהב ארדיליא ורב אהב גוזליא). זה היה חביב לו, "התאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" – לאכול כמהין ופטריות.

הרד – קנים (לעומת קרשים), ב"ב ו – "החזיק להורדי החזיק לכשורי". "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז" – מי שיש לו טבע ראשונה קשה צריך לרדת להיות הורדי, להיות קנה.

תרד – תרדים, שבחז"ל אומרים שזה זהה לסלק (היום תרד זה משהו אחר). סגולה לאכול תרד. גם יעקב עשה מאכל אדום, נזיד עדשים – "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" – אבל יתכן שיוסף בשל תרדים.

תרוד – כף גדולה של בשול.

תרדא – שוטה (היו קורים ליוסף שוטה – נער – כך כנה אותו שר המשקים).

צריך לעשות פרצוף מכל הפירושים והשרשים של רד.

ב. לענין האויבים – המלשינים קודמים לצאר, זה דוגמה שהאויב היהודי יותר חמור מהגוי (אף שהגוי הוא המאיים במיתה).

ג. כל פירושי המדרש (עם הפסוקים שהזכרנו וכו') – גרסת רש"י במדרש (הוא גם אומר "כבשום" = חשמל). זה על פי שיחה של הרבי, שמצטט לאורך כל השיחה את גרסת רש"י.

ד. ענין אחר (שהיה צריך להיות בפתיחה): יש ווארט מהמגיד – בעל ההילולא – שלבן רדף את יעקב כדי שיתווספו אותיות בתורה. כלומר, מה שמניע את הרשע לרדוף אחרי הצדיק זה כדי שתהיה עוד פרשה בתורה. לכאורה צריך לשאול על זה למה אמר זה דווקא לגבי זה, ולא לגבי עוד מליון דברים אחרים. אולי יש איזה שיחה שמתייחסת לזה, אבל כך זה מובא. לכאורה אפשר להמתיק את זה עם מה שדברנו בחברון, על ההבדל בין בירור לבן (להפוך את החשך לאור) לבין בירור לבן לבירור עשו (להפוך את המר למתוק). היות ש"תורה אור", אז בסופו של דבר כל מה שלבן עושה הופך להיות תורה אור. אבל עדיין צריך הבנה, כי גם כל מעשי עשו כתובים בתורה.

צריך לומר שיש בזה בעצם שלש בחינות: יש אחד גוי, גר שבא להתגייר, שבפירוש כתוב שהוסיף פרשה בתורה – "למה נקרא שמו 'יתר'? שיתר פרשה בתורה". מה בינו לבין לבן? שהוא עשה את זה במודע, הוא באמת רצה להוסיף פרשה בתורה, וזה מה שעשה. רצה ללמד את משה איך דנים את העם. לבן ודאי לא היה מודע לזה שמה שקורה זה להוסיף פרשה בתורה, אבל כך היה בלא-מודע (קשור לזה שכל מה שגוי עושה זה לשם שמים). מה שעשו עושה, וגם בסוף נכנס לתורה – עושה מר ליהודי כדי שיחזור בתשובה. זה כמו המן – מעמלק שיוצא מעשו – ש"מלך קשה כהמן" מחזיר את העם בתשובה. תשובה למעלה מהתורה, אבל גם קשורה לתורה. לבן זה כמו להפוך את מו"ס לחכמה גלויה – להפוך דבר שהיה חשך לאור.