ח. השלמות להתוועדויות יט-כ כסלו (אחרי השיעור, כפר חב"ד):

א. נעשה את כל שער רד: ב-כב אלפא-ביתות של אברהם אבינו דר-רד זה (פנים ואחור של) הוד של פנימיות הכתר. זה באלפא-ביתא הראשונה, של א מכאן ומ-ב עד ת מכאן (בת, גש, דר; הבא הוא הק – גם שתי אותיות עם קשר בצורה, כמו דר, כדלקמן). ב"באתי לגני" יש קשר בין ד ל-ר – אצלנו הן זוג בזווגי האותיות לפי הצורה – ושם מבאר שקשורות גם בצורה וגם בפירוש (שזה דל וזה רש). בשיעור בלילה אמרנו שזה רעיה-דוד, אבל עוד לפני כן זה רש-דל. אף על פי שמסבירים שלרש אין כל לגריעותא, הרי יש גם רש דקדושה – "'תחנונים ידבר רש' זה משה רבינו". אז בקדושה ר זה "תחנונים ידבר רש" ו-ד זה "דלו עיני למרום" = מלכות, "מבית הסורים יצא למלוך" האמור ביוסף. "דלו עיני למרום" זה מזל דלי, שזה גם יוסף (חדש שבט לפי הפשט זה יוסף – לכן זה המזל של ישראל, כי יותר מכל השבטים יוסף כולל את כל ישראל – אך לפי האריז"ל זה אשר).

בלשון תנ"ך יש שבעה שרשים של רד, ובלשון חז"ל עוד כמה. אתמול עשינו פרצוף רק מהפירושים הכתובים בפירוש – שבע מדות – אבל יש גם שבעה שרשים של שלש אותיות: ירד, מרד, רדד, רדה, נרד, רדם, רוד.

לפני הסדר, נסביר את הפשט: ירד זה חסד (כמו הפירוש של "הורד" אתמול) – מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך (אש עולה, קו שמאל עולה, וקו ימין יורד). יוסף הוא בעיקר מים – כל המים, כל החסדים, שמתקבצים בספירת היסוד, הכל זה תנועה של מים, של ירידה. ירד זה גם אבא של חנוך, דור ששי לאדם הראשון, אז במדה מסוימת הוא כנגד היסוד (אם מתחילים מכתר אז הוא לא היסוד). איך שלא יהיה, בתור אחד מהדורות בסדר של בראשית הוא מסמל את ירידת הדורות. "ויוסף הורד מצרימה" זה הקדמה לגלות מצרים, ובהמשך אותו סיפור יעקב אומר לבנים "רדו שמה" – מלה עצמית לגבי גלות מצרים, שהיתה רדו שנים. הרבה פעמים בתורה צפון זה עליה ודרום זה ירידה, והיות שמצרים בצד צפון עיקר הירידה היא לרדת למצרים (עד כדי כך שגם המלה דרום עצמה זה אותיות מורד, וכלדקמן עוד). "הרוצה להחכים ידרים" – החכם הוא גם בטבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, מי שרוצה להחכים צריך להשפיל את עצמו, לבטל את הישות שלו. כשמורידים בגד לאו דווקא זורקים על הרצפה, אפשר לשים על מדף גבוה, אבל יש משמעות של הורדה של פירוק או הוצאה של משהו (זה בעברית, לא בשפות אחרות), אז יש גם משמעות שקשורה לניתוק (הרחקת הניזק מהמזיק) – כל יציאה ממצב למצב היא ירידה. לפי זה ירידה זה כמו אין בין יש ליש – משהו מאד חיובי, שגם משרש החכמה. בארמית על – לשון עליה – זה להכנס, אז כנראה שלרדת זה לצאת. מי שיודע "עייל ולא נפיק" מוטב שלא יכנס. העייל זה הרצוא, הישות (של הקדושה במקרה הטוב), והנפיק זה הבטול.

זה קצת קשור לשרש אחר – רדה, רדית הפת, שהיא "חכמה ולא מלאכה". החכמה מתפשטת עד נצח. המדרש לומד שטלטל אותם מלשון "וירדהו", רדית דבש של שמשון. מה שיוסף עשה כשהעתיק אותם ממקום למקום זה חכמה רבה – חכמה ולא מלאכה.

בפסוק "וירדתי על ההרים" יונתן מפרש "ואתנגיד" – לשון גויעה וענוי. רש"י אומר לשון יללה, כבפסוקים "אריד בשיחי" ו"יורד בבכי". בבכי הדמעות יורדות.

יש ניב של לרדת למלחמה. יש כמה ירידות שהם לא במובן של מקום. יש יורדי הים, ואפשר לומר שבדרך כלל גובה היום יותר נמוך מהארץ, אבל זה לא רק בגלל זה. כך יש גם יורדי מלחמה. יש מי שאומר שיורדי מלחמה נקראים כך כי היו נלחמים תמיד בעמק. אבל האחרים אומרים שזה לאו דווקא משהו מקומי. יש ביטוי בחז"ל לרדת לפני התיבה, לקיים "ממעמקים קראתיך הוי'", אבל גם כשהתבה לא בתחתית בית הכנסת הביטוי נשאר. כתוב "לא ירד עמנו במלחמה". הענין של ירידה במלחמה זה כמו שדברנו בשם הרבי על עבודת השבטים, שזו ירידה ממדרגתך – ירידה להתלבש בלבושי המתברר. האבות לא יורדים, אבל יוסף כן יורדים – השבטים יורדים ונגאלים, ויוסף יורד בלי להתגאל.

המלה הכי מענינת (שאפשר היה להקדיש שיעור שלם) היא במעשה המקדש של שלמה המלך: "לֹיות מעשה מורד". זוכרים את הפסוק "כמער איש ולֹיות", אבל "לֹיות" כתוב ג"פ – "ליות מעשה מורד", "מעבר איש ליות" ו"כמער איש וליות". כל הציורים של דבוק זכר ונקבה זה ציורים על המכונות – הכן לגבי הכיור. היום משתמשים במושג הזה לכל מכונה, ודווקא על מכונות אלו היו ציורי ה"ליות". הכן של הכיור זה ספירת ההוד. אמרנו שכל השער של רד שייך בשרש להוד, הוד והדר. התרגום ל"ליות מעשה מורד" הוא "מדבק עובד כבוש", אז לויות זה לשון דבוק ומורד זה כבוש. יש מי שאומר שזה משרש רדד, שזה כמו רדיד, תרגום של שטוח. אבל יש מי שאומר שזה לשון כבוש, כמו "עד רדתה" – יורדים במלחמה כדי לכבוש, והכבוש עצמו נקרא "רדתה" (שרש ירד). אז יש כאן משהו חשוב שמקשר את השעור לעניני הכבוש מהשעורים הקודמים. מי שמחזיק בלי לכבוש זה יותר דומה לעבודת האבות, בשלום ובלי מלחמה – לא יורד לקרב עם אף אחד, וממילא הוא עולה לארץ. אז כבוש זה לעלות לארץ כדי לרדת ולכבוש את כל מי שנמצא כאן. בכל אופן רואים כאן שכבוש זה כמו "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה", שחז"ל דורשים "דרכו של איש לכבוש" – גם לכבוש את האויב החצוני, וגם "וכבשה" לכבוש את האשה. זה ש"ליות" זה איש ואשה והולך יחד עם "מורד-כבוש" זה הולך יפה עם "וכבשה". כל הזיווג זה גם "כנגדו" להלחם בו – דרך מלחמה כזו. ס"ת של לשון התרגום "מדבק עבד כבוש" הן קדש.

עד כאן זה שרש ירד – הפשט של "ויוסף הורד מצרימה".

השרש הבא זה מרד. כמו שיש חנוך בן ירד, יש גם מי שקרוי על שם מרד – נמרוד. יש נמרוד של קדושה, כמו שאומר הרבי, שמורד ביצר הרע. מהשיעור עלה שאחת הסיסמאות שלנו הוא "מרד במורדים" – מרד במורדי אור. נמרוד = אין מלך בלא עם. פעם ראשונה שיש מרד בתורה זה אחרי נמרוד – "שלש עשרה שנה מרדו" במלחמת המלכים. רוב המפרשים, חוץ מרש"י, מפרשים שזה בשנת השלש עשרה (ולא שלש עשרה שנים של מרד). כמו שדורשים מ"ויקחו איש חרבו" שזה גיל שלש עשרה, אז אפשר ללמוד ש"שלש עשרה שנה מרדו" זה שבגיל בר מצוה הילד מורד (בכדרלעומר – כנראה הפנימיה שלו). אז זה סימן שהוא בר מצוה. לפי רש"י צריך לומר שזה שני דינים – בת היא שתים עשרה, והיא נכנעת (שעל כזה כתוב אצל פרעה "וכל הבת תחיון"), ואילו בן הוא שלש עשרה שנה והוא מורד (ואז כנראה המרד מתחיל מהברית). ברור שהמהות של הילד הגדול היא שהוא מרדן.

מי שמורד צריך לתת לו מכת מרדות. בתנ"ך זה "בן נעות המרדות".

יש עוד ענין בשרש מרד – "עניים מרודים תביא בית". רוב המפרשים אומרים ש"מרודים" זה מטולטלים (על דרך דרשת חז"ל של טלטול מלרדות דבש, שזה שרש אחר). רש"י והמצודות מפרשים לשון בכיה, כמו "אריד בשיחי".

מרד במורדים = מקום שכם. זה המקום שמכריזים מרד במורדים.

שרש נוסף – נרד, "נרד וכרכום". דברנו על הקשט בקטורת, שהוא החכמה, אבל הנרד זה התפארת (שבלת נרד וכרכום – תפארת ונצח). רבינו יונה אבן ג'נאח אומר שנרד זה ורד (שאמרנו שלא מלה בעברית).

רדד – כמו "נשאו את רדידי מעלי", שזה צעיף. יש פסוק "לרד לפניו גוים", כשה' מדבר "למשיחו לכורש" – פסוק שנאמר למשיח. זה משרש רדד, שמפרשים את זה לשטוח. זה 'לרדת לשטח' – כמו שמפרשים היום – וממילא מובן ש'עולים לנקודה' ו'יורדים לשטח'. הקו זה מה שיורדים או עולים דרכו, כמו הסולם. פירוש מאד יפה לנקודה-קו-שטח – תמיד מציירים אותם במישור אחד, אבל בעצם הנקודה למעלה והשטח למטה והמעבר ביניהם הוא סוד הקו.

השרש הבא שרש רדה – גם לשון רודה, ממשלה, וגם רדית הפת ורדית הדבש (חכמה ולא מלאכה). מסבירים שלרדות (פת או דבש) זה לקחת – "כי לקח טוב נתתי לכם". לפי זה "לקח" זה כח ממשלה, אם נקיש משרש לקח לשרש רדה.

לשרש כסלו שייך חוש השינה, זה עוד שרש – רדם. זה כנראה החדש בו הדובים הולכים לישון. ה' הפיל תרדמה על האדם כדי לנסר – ליצור את האשה. תרדמה זו שינה עמוקה שיורדים עליה. הנסירה זה לעשות אותו חתן – חות דרגא ונסיב איתתא.

שרש רוד (דומה לשרש רדה) – גם לשון ממשלה. מהפסוק החשובים בשרש זה – "עוד רד עם אל". אומרים שמשרש זה גם הפסוק "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך" שדרשנו בסוף (זה ש-תריד זה תוספת מצוה כתוב באיזה מקום; אמרו בסוף שבחו"ל יש "עם לבן גרתי" – תריג מצוות – אבל בארץ יש תוספת של תריד). כל לשונות הצער – "אריד בשיחי" וכו' – קשורים ללשון של "כאשר תריד". מי שאומר ש"תריד" זה לשון ממשלה מפרש שכאשר יעברו היהודים על התורה אתה תריד – אתה תמלוך. אבל רש"י מפרש שכאשר יעברו היהודים על התורה יהיה לך מקום להצטער – "תריד" – על הברכות, ואז "ופרקת עולו". אומרים שגם משמעות הטלטול הולכת עם הצער – שכאשר אדם מצטער הוא מתנודד.

עד כאן השרשים של התנ"ך. השרשים של חז"ל הם – ורד, ארוד,

ורד: גנת ורדים = תשובה, קשור לבשת הפנים של בתולת הורד וורד בחור. יש גם בפריצות – אשה פרוצה שטווה בשוק ורד כנגד פניה – זה המקור שהורד זה מה שעושה את הפנים יפות. כאן אשה שטווה בשוק וורד כנגד פניה, ובחנוכה יש ענין של "עד שתכלה רגל מן השוק" – רגלא דתרמודאי, קליפת מורדת. זה ורד של מורדת, קליפה שצריך לכלות מן השוק.

 ארוד – כמו ערוד עם ע, חיה גסה שטוחנת ריחים (ע"ז טז, ב – יש גרסא ערודי ויש ארודי). מתאים ל"חיה רעה אכלתהו" שזה אשת פוטיפר – שהיא התגרתה בו כש"יוסף הורד מצרימה". מצד אחד הוא דובה, אבל אפשר לקרוא לה גם ארודה...

ארד – כמהין (ברכות), ששמואל בגמרא התאוה להם (שמואל אהב ארדיליא ורב אהב גוזליא). זה היה חביב לו, "התאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" – לאכול כמהין ופטריות.

הרד – קנים (לעומת קרשים), ב"ב ו – "החזיק להורדי החזיק לכשורי". "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז" – מי שיש לו טבע ראשונה קשה צריך לרדת להיות הורדי, להיות קנה.

תרד – תרדים, שבחז"ל אומרים שזה זהה לסלק (היום תרד זה משהו אחר). סגולה לאכול תרד. גם יעקב עשה מאכל אדום, נזיד עדשים – "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" – אבל יתכן שיוסף בשל תרדים.

תרוד – כף גדולה של בשול.

תרדא – שוטה (היו קורים ליוסף שוטה – נער – כך כנה אותו שר המשקים).

צריך לעשות פרצוף מכל הפירושים והשרשים של רד.

ב. לענין האויבים – המלשינים קודמים לצאר, זה דוגמה שהאויב היהודי יותר חמור מהגוי (אף שהגוי הוא המאיים במיתה).

ג. כל פירושי המדרש (עם הפסוקים שהזכרנו וכו') – גרסת רש"י במדרש (הוא גם אומר "כבשום" = חשמל). זה על פי שיחה של הרבי, שמצטט לאורך כל השיחה את גרסת רש"י.

ד. ענין אחר (שהיה צריך להיות בפתיחה): יש ווארט מהמגיד – בעל ההילולא – שלבן רדף את יעקב כדי שיתווספו אותיות בתורה. כלומר, מה שמניע את הרשע לרדוף אחרי הצדיק זה כדי שתהיה עוד פרשה בתורה. לכאורה צריך לשאול על זה למה אמר זה דווקא לגבי זה, ולא לגבי עוד מליון דברים אחרים. אולי יש איזה שיחה שמתייחסת לזה, אבל כך זה מובא. לכאורה אפשר להמתיק את זה עם מה שדברנו בחברון, על ההבדל בין בירור לבן (להפוך את החשך לאור) לבין בירור לבן לבירור עשו (להפוך את המר למתוק). היות ש"תורה אור", אז בסופו של דבר כל מה שלבן עושה הופך להיות תורה אור. אבל עדיין צריך הבנה, כי גם כל מעשי עשו כתובים בתורה.

צריך לומר שיש בזה בעצם שלש בחינות: יש אחד גוי, גר שבא להתגייר, שבפירוש כתוב שהוסיף פרשה בתורה – "למה נקרא שמו 'יתר'? שיתר פרשה בתורה". מה בינו לבין לבן? שהוא עשה את זה במודע, הוא באמת רצה להוסיף פרשה בתורה, וזה מה שעשה. רצה ללמד את משה איך דנים את העם. לבן ודאי לא היה מודע לזה שמה שקורה זה להוסיף פרשה בתורה, אבל כך היה בלא-מודע (קשור לזה שכל מה שגוי עושה זה לשם שמים). מה שעשו עושה, וגם בסוף נכנס לתורה – עושה מר ליהודי כדי שיחזור בתשובה. זה כמו המן – מעמלק שיוצא מעשו – ש"מלך קשה כהמן" מחזיר את העם בתשובה. תשובה למעלה מהתורה, אבל גם קשורה לתורה. לבן זה כמו להפוך את מו"ס לחכמה גלויה – להפוך דבר שהיה חשך לאור.