ז. יט-כ כסלו – מילה ופריעה של חסיד

עוד נקודה חשובה: בראש השנה של החסידות יש שני ימים, "יומא אריכתא", יט-כ כסלו. אבל יש ווארט בחסידות ש-י כסלו (גאולת אדהאמ"צ) זה לידה של חסידות ו-יט כסלו זה הברית שלו. שואלים, הרי יש ביניהם יותר משמונה ימים. אם באמת הילד צהוב, או ורוד, לפי הלכה מחכים שבוע – זה גם לא מסתדר. לא פשוט מה הכוונה. צריך לומר שכאן זה לא בדיוק שמונה ימים – שיש כאן איזה חכמה פנימית מעבר לפשט – אבל ברגע שאני מבין שזה יכול להיות קצת יותר משמונה ימים, אז אני יכול לומר שאם יש יט כסלו ואז כ כסלו, והכל זה ברית המילה, אז אולי נאמר ש-יט כסלו זה המילה ו-כ כסלו זה הפריעה. הדבר הזה מצוין, כי למה חוגגים את שני הימים? אדה"ז יצא מהכלא ב-יט כסלו ונקלע לבית של מתנגד, ואמר שהשעות שהיה שם היה יותר צער מכל מה שהיה בכלא (הוא צער אותו ממש), ומשם הוא יצא רק בלילה, אור ל-כ, וזו הגאולה האמיתית. מה זה שהוא יוצא מבית הסהר ונקלע לסיטואציה שיותר מצערת מכל הסיטואציה הגרועה ביותר של לשבת בכלא עם משפט מות עליו? מה זה בנפש? כנראה שיחסית כל הישיבה בבית כלא היתה איזה תיקון של מודע, לעומת אותן שעות אצל המתנגד – שבאו לו בהפתעה גמורה (אחרי שיצא מהכלא) – שזה איזה רובד הרבה יותר גבוה בלא-מודע, שצריך לעשות שמה תיקון. כשיוצא משם בסוף הוא תיקן לגמרי, זה פריעה גמורה, ואז מתגלה העצם שלו וזה החג. לכן מאד יפה לחלק ש-יט זה מילה ו-כ זה הפריעה, והאסמכתא שממילא הזמנים כאן לא מדויקים בכל הווארט הזה.

רבן יוחנן בן זכאי אמר לפני שנפטר מן העולם "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי". מוסבר בחסידות שאף על פי שהוא לא הניח דבר גדול ודבר קטן בתורה (בנסתר ובנגלה, מעשה מרכבה ומעשה בראשית והויות דאביי ורבא) – היה תם ושלם בכל התורה, כיעקב אבינו, יותר מכל שאר התנאים, אין יותר "ישראל" (שלמות התורה, שלמות המודע) ממנו – בכל זאת הוא אומר "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי", ב"נצח ישראל" שלו (בשמואל), אינו יודע אם מתוקן. יש סיפור מפורסם על בעל הגאולה – מצוה לספר עליו – שהשתבח (יש צדיקים שיכולים לפעמים לומר משהו על עצמם, ויש גם צדיקים שכל הזמן מדברים על עצמם, זה עוד נושא, אבל בחב"ד זה לא ככה ואף על פי כן יש יוצא מהכלל) שבדבר הזה אני יותר מריב"ז, שהוא לא ידע באיזה דרך מוליכין אותו ואני יודע. מה הכוונה? זה בדיוק מה שכתוב שהוא בחינת יוסף. מי יאמר "איני יודע" ומי יאמר "אני יודע"? זה, בסופו של דבר, ההבדל בין יעקב ליוסף. יעקב יאמר גם "שמא יגרום החטא", לא יודע מה קורה בלא מודע (זה יעקב אבינו, בחיר האבות), אבל יוסף – שהוא יסוד א"ק, והוא סוד הפריעה (אחרי האבות שהם שלשה שלבי מילה – אברהם נימול בגיל 99, יצחק הראשון שנימול לשמונה ימים, ויעקב נולד מהול – הכל זה מילה, שלמות המודע) יודע באיזה דרך מוליכין אותו. יוסף הוא ה"יפה מראה" בעצם. רבן יוחנן בן זכאי הוא כמו יעקב אבינו, "איש תם ישב אהלים", יודע את כל התורה כולה, אבל אדמו"ר הזקן כמו יוסף, הוא סוד הפריעה, ולכן יכול לומר על עצמו שאני כן יודע באיזה דרך מוליכין אותי. שוב, זה היחוד של יום הברית של שמואל-ישראל, הרך הנימול שלנו, שגם הוא יודע – כבר יודע באיזה דרך מוליכין אותו, איזה דרך בעולם הזה, שיהיה חיל. יודע בדיוק את השליחות שלו. יש אנשים שעד מאה ועשרים לא יודעים בדיוק מה אני עושה כאן, מה הענין שלי – לא באיזה דרך מוליכין אותי בעוה"ב, אלא מה אני עושה כאן. הילד הזה, ובזכותו כל המשתתפים בשמחתו, שנזכה שנדע ברור באיזה דרך מוליכין אותנו – מה צריך לעשות. ושוב, דווקא התחתון צריך לתקן. לתחתון יש כח לתקן, והתחתון הזה – יוסף – מצד אחד הוא במצב הכי תחתון, ומצד שני לו נגלו כל תעלומות. כל הלא-מודע, כל פתרון החלומות, גלוי וידוע לו, והוא נמצא במקום הכי תחתון. זה המסר של היום, של "ויוסף הורד מצרימה", ו"תחתון מתקן".

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב.