ד. "יפת תאר" ו"יפה מראה"

נעבור לעוד ענין: אמרנו שמילה כוללת כל מ"ע ופריעה כל מל"ת, ואחר מתן תורה "מל ולא פרע כאילו לא מל". "ויוסף הורד מצרימה" – שם העצם מתגלה, זה הפריעה. אחרי שהוא הורד מצרימה כתוב "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה", ובעקבות כך "ותשא אשת אדֹניו את עיניה וגו'". אבל קודם כתוב שהוא יפה תאר ויפה מראה. מה התורה רוצה כאן – לשבח? לגנות? זה סתם פרוה, להגיד מה גרם בפשט לסיפור של אשת פוטיפר. בכל אופן, מה הכוונה הפנימית של "יפה תאר ויפה מראה"? קודם כל, ברור שזה ירושה לו מאמא שלו, "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". רק בשנים כתוב הבטוי הכפול הזה, רחל ויוסף, בלשון נקבה ולשון זכר.

יש הרבה תופעות בתורה של צמד ביטויים שאחד כפולה של 13 והשני של 7, והכלל הוא שכפולת 13 זכר יחסית לכפולת 7. כאן תופעה שלכאורה הפוכה, ש"יפת תאר ויפת מראה" זה כפולת 13 – 1833, 141 פעמים 13, ואילו "יפה תאר ויפה מראה" זה כפולת 7 – 1043, 149 פעמים 7. זה שומר על אחד היסודות של התורה, של ביטויים מקבילים שהם כפולת 13 ו-7, אבל הפוך מהכלל מה זכר ומה נקבה. מה הפירוש? כשאני אומר זכר ונקבה אני לא מתכוון איש ואשה אלא משפיע ומקבל. כאן רחל היא המשפיעה את בחינת היפי. היפי שייך לנשים ולא לגברים, כך כתוב. מה זה לשבח גבר שהוא יפה תאר? זו תכונה נשית, לא תכונה גברית, לכאורה. אלא היא המקור – מקור היפי זה רחל והוא מקבל ממנה. היא כפולת 13, משפיעה, והוא מקבל ממנה, כפולת 7, בתופעה זו.

בכל אופן, מה ההבדל בין "יפה תאר" (או "יפת תאר") ל"יפה מראה" (או "יפת מראה")? בפסוק "יפת תאר ויפת מראה" רש"י כותב פשט, שתאר זה חתוך איברים ומראה זה קלסתר פנים, וכך גם אצל יוסף. כתוב בחסידות שמה שהתורה באמת רוצה לומר כשהיא משבחת את הגבר הזה – יוסף הצדיק, שהוא ברית המילה – שהוא "יפה תאר ויפה מראה" זה לומר שהוא שלם ב-רמח מ"ע (חתוך רמח אברים) ו-שסה מל"ת (שמי ששומר אליהם זוכה להארת פנים). כל הספור כאן שמעמידים את יוסף בנסיון, אבל אנחנו רוצים לקשר לכל ברית מילה – שבכל ברית צריך לקבל את הכח של יוסף הצדיק לכל החיים. מה יוסף עושה כאן, מקיים עשה או נשמר מלא-תעשה? האשה הזו מנסה לפתות אותו והוא עומד בנסיון, ובכך הוא שומר בשלמות את כל מל"ת של התורה. כשאדם שומר את מצות לא תעשה של התורה – כאן זה "לא תנאף", אבל דוגמה שכוללת את כל מצוות התורה – הוא זוכה בעיקר לקלסתר פנים. מל"ת זה יותר עמוק בלא-מודע של הנפש ממה שאדם עושה. בשביל מה יש מצוות ל"ת? כדי לגלות את הטוב הנעלם. מצוות ל"ת שייכות כולן לנעלם של הנפש. מי ששומר מל"ת קורע את פריעת המילה ובכך מגלה את העטרה, גילוי הכתר של עצמו, בחינת ה'עצמי' שלו – ואז יש לו עור בפנים. כמו שאמרנו קודם, כשיש מכסה שקוף אני אפילו לא שם לב שזה מסתיר, אבל זה מעלים ומסתיר – היתה ראויה להיות קרינה, כמו "כי קרן עור פניו", וזה לא קורה, אז כנראה יש איזה מסכה, איזה מסך מסתיר. פריעה זה להוריד את הקרום שלא שמים לב שהוא קיים, ואז יש התגלות אור הפנים.

נחזור רגע לרחל, אצל שניהם יש יפי תאר ויפי מראה, שזה מ"ע ומל"ת, כנ"ל. אצל אשה מה העיקר? בשניהם יש התכללות של שניהם, אך אמרנו שאין בתורה עוד אשה שהיא יפת תאר ויפת מראה, אבל יש בפני עצמן. אצל שרה כתוב "יפת מראה" ואצל רבקה "טובת מראה", זה חשוב, אבל סתם יפי זה תאר – כמו "אשת יפת תאר". אפילו על רחל, רש"י כותב שיוסף הקדים את רחל כי יודע שאמי יפת תאר – זה הביטוי – ולכן מסתיר אותה, שאותו רשע לא ישים עיניו עליה. בזה הוא זכה ל"בן פרת עלי עין". זאת אומרת שהיא ודאי יפת מראה, זה כתוב, אבל אפשר לומר שהעיקר בכל אופן זה יפת תאר ובכלל זה יפת מראה. אבל אצל יוסף זה הפוך, היות שהוא בעיקר פריעה. נסכם חלק זה: כשחותכים את הערלה הגסה עושים את הילד יפה תאר – חתוך אברים. הרי הברית קדש כולל את כל הגוף, וכשעושים את החתוך עושים לו חתוך אברים שכולם יהיו בתכלית היפי – שהילד יהיה יפה תאר בשלמות בקיום כל רמח מ"ע של התורה. אבל בכל אופן, אצל יוסף זה לא העיקר – זה בדרך ממילא, חייב להיות קודם, אבל יוסף הוא כמו לפני מתן תורה. אם זה לאחר מתן תורה הוא העיקר, אבל לאחר מתן תורה העיקר פריעה. יוסף פותר חלומות, כל ענינו להגיע לתת-מודע, לכן העיקר אצלו זה פריעה, ועיקר היפי אצלו זה יפה מראה. נעשה גימטריא יפה: יפת תאר יפה מראה (של רחל ושל יוסף) = ד"פ משיח (ממוצע).