כד תמוז סז – סיפורי רבי שלמה מקרלין – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

נמשיך לספר את הסיפורים של רבי שלמה מקרלין. ספרנו לילדים את החידוש הכי נפלא אצלו, וזה שהוא מת על קידוש ה' בדעת צלולה, מתוך ידיעה ומתוך רצון. ידוע שהצדיק האמיתי הוא בוחר בדיוק מה קורה איתו, שולט על הכל. במיוחד מי שהוא בבחינת משיח, ודאי שולט על כל מה שמתרחש איתו. רבי שלמה מקרלין ידע שהוא בבחינת משיח בן יוסף וצריך לההרג על קידוש ה' – אחרת מכל שאר תלמידי המגיד. נאמר מילה אחת לגבי זה – דבר שדברנו עליו לפני כמה שבועות – מי שמקדש שם שמים בפועל, מת על קידוש ה', הסברנו שהוא בחינת גבורות. עיקר החסידות זה חסדים, המשכה, כמו שרשב"י אמר – אחרי עשרה הרוגי מלוכה (כולל רבי עקיבא, הכלל הגדול של התושב"ע, האחד המיוחד מהרוגי מלכות), שהם בחינת גבורות דאמא עילאה – ש"אנן בחביבותא תליא מילתא", כל הגבורות צריכות להתהפך לחסדים. הדבר הזה קורה עוד ועוד בתולדות עמ"י – שיש תקופות של גבורות, קידוש ה' בפו"מ. כולל גם בדור הקודם, דור השואה, דור של גבורות. זה הדור של הריי"צ, והדור של הרבי שלנו זה "אנן בחביבותא תליא מילתא". כדי להגיע לשלמות צריך לדעת שזה משלים – "רצוא ושוב", "אורות דתהו [רצוא, גבורות] אבל בכלים דתיקון [שוב, חסדים]". מכל הסיפורים שיעלו לנו על אודות הצדיק של השבוע, של ההילולא של כב תמוז, רבי שלמה מקרלין – שנורה למות ב-יז תמוז, היום הראשון של בין המיצרים, ערב שבת לפני קידוש, ונפטר מכך ב-כב תמוז. בדבר מלכות הרבי מסביר את הבחינה המשיחית של תמוז. בכל הדורות הקודמים היה ידוע ש-תמוז עולה צדיק גמור (שענינו מוסבר בתניא – שעשה אתהפכא לגמרי, בניגוד לצדיק שאינו גמור, שעדיין באמצע עבודת האתהפכא). בדור שלנו זה שוה עוד משהו – מלך המשיח. מי שהוא הצדיק הגמור של הדור, חד בדרא, הוא הוא מלך המשיח של הדור – חושבנא דדין כחושבנא דדין. יז זה טוב, ויוצא משהו מופלא – יז תמוז זה צדיק גמור טוב. יש שני כינויים לצ"ג בתחלת התניא – צדיק גמור, צדיק וטוב לו. זה לשון חז"ל, ואדה"ז מביא את זה בפרק הראשון של ספר היסוד של כל תורת הבעש"ט, ספר התניא קדישא. אם כן, אין יום מושלם כמו יז תמוז – באותו יום רבי שלמה בקרלין בחר שהקוזאק יירה בו למות, לקיים בעצמו בחינת משיח בן יוסף. כמו שספרנו קודם, לקח חמשה ימים עד שהסתלק בפועל – כב תמוז. הצדיקים, ממשיכי דרכו בקרלין וכו', אמרו שזה יום כל כך מקודש שאם היה כח בידם (גם מאדה"ז יש ביטויים של "אם היה לי כח לעשות תקנה" שתחול על כל עם ישראל) היו מוציאים כב תמוז מכלל אבלות שלושת השבועות, שמותר להתחתן באותו יום, יום שמחה וששון. לא היה להם עדיין כח – לעתיד לבא הכל יתהפך לימי שמחה וששון וימים טובים "והאמת והשלום אהבו", אבל כאן יש כבר הארה מאד חזקה של אהתפכא בתוך התקופה הזאת. הכל בזכות מסירות נפשו ושרש נשמתו. ברור שיחסית לכל שאר התלמידים, מאדמו"ר הזקן (במיוחד הוא) והלאה, כל עבודת רבי שלמה מקרלין היא בחינת דבקות אלקית ו"רצוא", שיחסית לעבודה של "שוב" זה "אורות דתהו". בשביל להביא משיח צריך אורות דתהו בכלים דתיקון – יוצא שכל הנוסחא הזאת של הרבי זה עצמו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אף שהרבי לא אמר בפירוש. זה שמשיח בן יוסף מת, זאת אומרת שהוא רצוא, רק שאם נזכה – נזכה להחיותו. כתוב שמשיח בן דוד מתפלל עליו – "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד", אם זוכה הוא מחיה אותו. זה נקרא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". לפי הרמב"ם זה הכל דמות אחת, אין שני משיחים אצלו, כידוע. בכל אופן, מה שכעת הסברנו זה הסבר מאד פנימי לאור איך שהרבי מנסח זאת מה זה שתי הבחינות של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. בין תלמידי המגיד והבעל שם טוב אין לך נשמה של רצוא כמו רבי שלמה מקרלין.

החבר אולי הכי טוב שלו היה, אולי, אדמו"ר הזקן – היו כמה ויכוחים ביניהם, אבל מתוך הערכה וחיבה ודבקות מאד גדולה ביניהם, וכפי שנספר. אדמו"ר הזקן אמר מילת הערכה והערצה כלפי עמיתו רבי שלמה מקרלין, והמופתים שהוא מחולל, ש"הוא טפח מעל הקרקע", הוא חי בנס, ברמה אחת יותר גבוהה מהטבע. אחר כך הוא השווה לעצמו, ואמר ש"אנחנו אלפיים אמה באויר". לכאורה, לפי זה אדמו"ר הזקן עוד יותר מרחף – הוא מרחף רק טפח, ואדמו"ר הזקן מרחף לגמרי, באיזה רקיע אחר לגמרי – אבל לא זו הכוונה. צריך להבין את הלשונות לפי הסוד – טפח בקבלה זה ספירת היסוד, הצדיק יסוד עולם, לכן הווארט הזה של אדה"ז ממקם את רבי שלמה מקרלין במקום היסוד, ואפילו נותן לו את הכינוי של "צדיק יסוד עולם" של דורו. הקרקע זה המלכות, המציאות, והוא טפח יותר מזה. אלפים אמה למעלה מהקרקע זה "אאלפך חכמה" "אאלפך בינה" – זה חב"ד, לכן אדמו"ר הזקן מייסד חב"ד, זה "אלפים אמה", "ואהיה שעשועים יום יום". הוא טפח ואנחנו אלפים אמה – איך זה מסתדר עם הנ"ל שרבי שלמה מקרלין זה "רצוא" ואילו אדמו"ר הזקן (ככל אדמו"רי חב"ד) זה "שוב" של "אנן בחביבותא תליא מילתא"? כתוב שדווקא ה"שוב" בא מהמוחין – זה המקור של "אם רץ לבך שוב לאחד". מי מרגיש את אחד האמת? כתוב בתניא (פל"ה) בשם המגיד ש"אחד האמת" מתגלה דווקא בספירת החכמה, ב"אאלפך חכמה". שמה אפשר להבין שהכוונה שאחד האמת, א"ס שלפני הצמצום, מתגלה בספירת החכמה – אבל חכמה זו ראיה, להרגיש שאחד האמת נמצא בקיום התורה והמצוות למטה, למטה מעשרה טפחים ולמטה גם מטפח אחד, על הארץ ממש, זה רק העין הפנימית של החכמה רואה בבירור, וממילא היא הופכת את הכיוון מ"רצוא" ל"שוב". עוד הפעם, מי שהוא טפח למעלה מהקרקע, יש לו "רצוא" – הוא בתנועת התרוממות מהקרקע, אבל מי שהוא אלפים אמה למעלה מהקרקע, הוא באמת משקיף מלמעלה, על דרך "תמונת הוי' יביט", שאדה"ז מפרש על ראית העולם מלמעלה, אבל רואה שרצון ה' דירה בתחתונים ומכריח הכל לרדת, יודע שאת "אחד האמת" מוצאים למטה ולא למעלה, "אם רץ לבך שוב לאחד". זה ההסבר להתבטאות זו של אדמו"ר הזקן על רעו רבי שלמה מקרלין.