בינה:

בבינה יש שני דברים שונים. כתוב שבינה זה מקום התשובה, ובכל ספר הזהר סתם תשובה בינה – לומדים זאת מהפסוק "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – פסוק המלמד שהתשובה באה עקב הבינה. כשמבין שב בתשובה, "וגדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם". מה התשובה של הצדיק? "וסביביו נשערה מאד" ואפילו כחוט השערה נתפס כהר גדול. אז על מה הוא עושה תשובה? הבעל שם טוב אומר שעושים תשובה על רגע כמימרה של הפסק בדבקות שלהם בה'. הצדיק האמיתי, "ועמך כלם צדיקםי" – כל הזמן צריך לשמור על זה, כל הזמן קשור במחשבה. סימן של ביאת משיח זה משהו טבעי – לא כעבודת בינוני של "שבע יפול צדיק וקם" – ואם לרגע נופל מדבקות ה', אם מחטיא את הכוונה שלו, זה נפילה ועבירה בשבילו. כך מפרש הבעל שם טוב "אשרי מי לא יחשוב הוי' – לו עוון". בשבילו לא לחשוב על ה' כהרף עין זו העבירה הכי גדולה בעולם. זו מדרגת הצדיקים, ולכל אחד ראוי לשאוף לכך, וכאן שני סיפורים שלו שממחישים זאת מאד יפה:

סיפור אחד זה סיפור הסוסים והשוורים, והסיפור השני של מורד ההר. כמו שנראה, שני הסיפורים האלה זה להפסיק את הדבקות. מה מפסיק דבקות? איזה מן אויב רוחני נכנס ומפסיק לך את הדבקות? או אהבה זרה או פחד זר. זה אחת משתי המדות בנפש, שרשי כל המדות, ואם להרף עין נכנסת מחשבה זרה בראש זה מפסיק את הדבקות והבטול, ואז הצדיק תופס את עצמו ("ולבבו ימין") ומשנה אורחותיו. הבינה הכי גדולה זה להבין שנפלת (זה אצל כל אחד) – לא תוכל להתעלם. הסיפור הראשון זה הפסק הדבקות על ידי פחדים זרים, והסיפור השני הפסקתם על ידי אהבה זרה.

בסיפור הראשון, הסוסים והשוורים, שנסעו – הוא היה בדבקות בעגלה, והחסידים בעינים פקוחות, לראות להיכן נוסעים. הגיעו לאיזו צומת וראו מחזה מענין – מצד אחד בא מישהו שמוביל קבוצת סוסים, ומצד שני בא מישהו שמוביל קבוצת שוורים. הם נפגשים בצומת, ולא מוותרים אחד לשני מי עובר ראשון, ואז מתחילה מלחמה בין הסוסים לשוורים. כל הצדיקים רואים זאת – זה מחזה מאד מבדר – ומתחילים לצחוק, כדרך בני אדם. רבי שלמה מקרלין לא מבין מה קורה – העגלה נעצרה וכל החסידים צוחקים ממה שקורה. הוא שואל מה זה, והם מציעים לו לראות רגע – רואה רגע, וגם מחיך, וחוזר לדבקותו, וממשיכים לנסוע. רואים שמאותו רגע הצדיק נסע מאד מאוים (רואים זאת על פני הצדיק), והם ממשיכים בנסיעה. כאשר מגיע זמן מנחה והם ממשיכים, והצדיק לא עושה שום סימן שמגיע זמן מנחה. כל החסידים תמהים, עד שאחד החסידים המכובדים נגש לרבי ואמר 'מנחה'. הוא הסתכל עליו ואמר שרשע כמוני לא יכול לעמוד בתפילה לפני ה'. מה זה רשע כמוני? עברתי על מאחז"ל "אל ימלא אדם שחוק פיו בעולם הזה", ולרגע צחקתי על מחזה זה, וממילא אני הרשע הכי גדול בעם ישראל ולא יכול לעמוד להתפלל. זה סיפור אחד, של רגע אחד של הפסק דבקות, והפסק דבקות על ידי צחוק.

תיכף נחזור להסביר יותר עמוק, רק קודם נשוה לסיפור השני: פעם אחת נסע עם החסידים ורואים מורד הר-נורא זקוף, והעגלה מתחילה לאבד עצמה – סכנת נפשות, וכולם צועקים – ולרגע בתוך המצב המסוכן הזה גם הפסיק דבקותו. אז הוא שמע בת קול בשמים – כך ספר אחר כך, ודבר כזה מסופר אצל הבעל שם טוב – שהפסיד את כל העולם הבא שלו. מה הספיק לו הדבקות? איזו פחד, רגע של סכנה. מה יסוד היסודות של הבעל שם טוב? לא לפחד משום דבר בעולם, רק מהקב"ה.  הנה, יורדים לתוך התהום, שניה אחת הוא מפסיק את הדבקות, ובאותה שניה שומע כזו בת קול. כל החיים ה' עושה לך, הכל זה נסיונות – היה לך נסיון ולא עמדת בו, נפלת (כל הסיפור הזה רק בשביל לדעת אם אתה מפסיק את הדבקות או לא, ונכשלת), אז אבדת כל חלקך בעולם הזה.

שלא כמו שאר הסיפורים כגון אלו, כאי יש משהו מיוחד (בכל סיפור צריך להיות חידוש) אז הוא לא מקבל את הדין – אומר שזה פסק שיצא ממתיבתא דרקיעאה, ואני לא מוכן לשמוע זאת מכם אלא רק מהקב"ה עצמו (גם כיום יש כזה נוער שאומרים – לא שמים עליך השופט, רק הקב"ה, ואם יש לכך מקור זה סיפור רבי שלמה). השופט בבי"ד של מעלה, על פי תורה, אומר "אין לך חלק לעולם הבא" – והוא אומר שלא מקבל הפסק, רק מפי ה'. כאשר אמר זאת קרה משהו בשמים, והוא שמע – את הקב"ה, או קול אחר – שאם כך ניתן לך חזרה העולם הבא. כשספר זאת לחסידיו אמר שבאותו רגע הרויח שני דברים – הקבלת פני שכינה ועולם הבא.

שני הסיפורים קשורים לבינה, אמא עילה, שהוא הבינה. אחד הדברים שיהיו לעולם הבא זה הקניגיא, המלחמה בין שור הבר והלויתן. על זה נאמר "אז ימלא שחוק פינו" – לחוית הקניגיא צריך לחכות לעולם הבא.

כנראה סיפור הסוסים והשוורים קצת הקדים לטעום את חוית מעין עולם הבא – הרגיש חוית "אז ימלא שחוק פינו". היתה לו חויה של עולם הבא, אבל זה לא היה בתיקון. השחוק של הקניגיא בעולם הבא זה הדבקות. בסיפור השני הפסיד לרגע עולם הבא, אבל הרויח שני דברים. מה זה מזכיר. הוא נורה ב-יז תמוז, ו"היום יום" שהרבי שם שם, היות שב-יז תמוז נשתברו הלוחות הראשונים, זה ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים, ומעלת הלוחות השניים זה "כפלים לתושיה" – בסוף זכה לשני דברים, כפלים לתושיה. כל הסיפור הזה הוא פחד מתוך ירידה – ירידה של נפילה לתוך התהום. מה יצא מהסיפור הזה? ירידה צורך עליה. לא רק המורד, אלא גם ירידתו הנפשית, שירד מהדבקות – אז פסוק לו שהפסיד הזיקה שלו לאמא עילאה, והוא אומר לא – רוצה לשמעו יתר מפי ה'. אז זכה בבת אחד, כפלים לתושיה – ממש כמו "ישר כחך ששברת", שאז "זוכה לבינה" ובאופן של כפלים לתושיה. כל הענין הזה, של ירידה צורך עליה, למדנו בהרבה הזדמנויות שזה מוחין דאמא (חוץ מהענין של תשובה שיש כאן). הכל תיקון אמא – תיקון עולם הבא על ידי תשובה.