דעת:

כידוע, רבי שלמה מקרלין הוא תלמיד המגיד ממעזריטש. למגיד היו תלמידים גדולי וגאוני עולם, הצדיקים הכי גדולים – התלמידים המובהקים היו סועדים סביב לשולחנו, במיוחד בשבת וכו' – לכל אחד היה המקום שלו, והמגיד ממעזריטש היה מחלק את המנות המגיעות לכל אחד. פעם רבי שלמה מקרלין ישב שם במקומו ליד השולחן, ויש לידו עוד תלמיד, והמגיד מושיט לתלמיד שלידו חתיכת דג והוא צריך להעביר ליושבים הלאה. תוך כדי שחתיכת הדג עוברת לפניו הוא רואה שהמגיד נותן בה רוח הקדש – למי שיזכה לאכלה – אז מאד קשה לו להעביר את המנה הלאה, אבל מה יכול לעשות? הוא מאד מאד מצטער, אבל זה מה יש – לוקח את חתיכת הדג ובעל כרחו שם לפני התלמיד שיושב לידו. פתאום, לתדהמתו, אותו אחד פונה אליו ואומר שיש לו קדחת, ואסור לו לאכול, ומציע לו לאכול מנתו. במקרים כאלה אסור לחשוב פעמיים – בלי לחשוב פעמיים הכניס חתיכת הדג לפיו, כמה שיותר מהיר. אחרי הסיפור הזה הוא התבטא ביידיש "אני אכלתי רוח הקדש, והוא נשאר עם הקדחת".

רש"י אומר בחומש שדעת זו רוח הקדש. "גם בלא דעת נפש לא טוב". בכלל, זה שיש הזדמנות לקבל רוח הקדש – צריך לחזר אחרי זה או לא? יש הרבה סיפורים שצדיקים דווקא לא רוצים מתנות ברוחניות. אפילו לפני שבוע למדנו בדבר מלכות שמי שמבקש הטבות ברוחניות – זה "אל ישעו בדברי שקר", וצריך "תכבד העבודה על האנשים". זה ענין לחזר אחרי רוח הקדש? אפשר לומר שזה קצת חילוק בין חסידי חב"ד לגישה אחרת, שחב"ד לא כל כך מחזרים כי מבינים שהעבודה צריכה להיות מכח עצמו, ולא חתיכות דג עם רוח הקדש. אדמו"ר הזקן הציע לחסידו הגדול, רבי אייזיק מהומיל, שיבוא איתו למקוה ויהפוך אותו לצדיק גמור – רבי אייזיק אמר שמוותר, "שונא מתנות יחיה", אחר כך בסוף ימיו הצטער. אמר שחשבתי שצדיק גמור גמר את העבודה, אבל כעת אני מבין שגם לצדיק גמור יש מה לעשות. בכל אופן, רואים שהגישה היסודית בחב"ד זה "שונא מתנות יחיה", אפילו אם זה מתנה רוחנית מהרבי. רואים שרבי שלמה מקרלין לא שנא מתנות. אפשר לומר שזה גישה שונה, אבל זה תירוץ בדיעבד – צריך לנסות להבין גם לכתחילה. צריך לומר שיש סוג רוה"ק, דרגה כזאת, שכן צריך לחזר אחריה – אם נותנים לך תחטוף. זה לא רוח הקדוש לראות מרחוק, לעשות קונצים, אלא דעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב". לפי חב"ד רוח הקדש זה בהירות הדעת – בשביל זה נוסעים לרבי, נוסעים לרבי בשביל רוח הקדש. אם הרבי יכול להלביש לך את הבירות הדעת בתוך חתיכת דג אז מה טוב – כדאי לחטוף את זה.

בכל אופן, הדבר הזה הוא סיפור שאומר דעת, בכמה דרגות: יש הדעת של רוח הקדש. דעת זה גם קבלת החלטה "מה עושים עכשיו" – בר דעת זה מי שיכול לקבל החלטה נכונה על המקום. זה אחת ההגדרות הבסיסיות של דעת – מי שלא בר דעת לא מסוגל לקבל החלטה, ואם כן מחליט משהו הוא ודאי שוגה, ככלל. איך מרגיש שיש רוח הקדש בדג הזה? כנראה כבר יש לו רוח הקדש. על זה כתוב "יהב חכמה לחכימין". אם אני מרגיש שיש רוה"ק בתוך הדג, אז בר דעת יודע באיזה מקום עמוק שזה מיועד עבורו – אם לא היה מיועד עבורי, לא הייתי מרגיש שיש בזה משהו. אז למה הרבי מעביר את זה לשני? אני לא יודע, זה גם דעת (איך וויס ניט). אני יודע שזה שייך לי. רבי אייזיק מוחל טובות להיות צדיק גמור, כאן כשהוא מעביר את הדג מרגיש בו רוח הקדש – סימן שכן בשבילו – ולא יודע למה עובר לחבר. הרבי הוא פלא יועץ, וגם רוח הקדש זה לא סוף העולם – זה שלי, והרבי שולח אליו. נקח דוגמה קיצונית – כמו שאחד מכיר שאשה היא בת זוגו, ופתאום מתחתנת עם מישהו אחר. מה קרה פה? אני באמת לא יודע, זו תעלומה, ורק יודע נסתרות יודע מה קרה. גם רוח הקדש זה לא הכל, יש משהו יותר גבוה מזה. ככה גם פה – מה יותר גבוה? שרש הדעת ב"לא ידע", ברדל"א. כל זה קורה בן רגע, כמו סרט עובר. הדג עובר, מרגיש שיש בו רוה"ק, סימן שיש קשר אליו, אבל עובר לחבר, לא יודע למה, אחר כך בנס חוזר אליו הדג ויש לו דעת לא לחשוב פעם אלא מיד לחטוף ולהכניס לפה. כל מה שקורה בסיפור הזה – זה סיפור רווי דעת. גם נלמד מסיפור זה שאו דעת או קדחת – אחד מן השנים.

יש עוד סיפור של דעת: פעם אחת רבי שלמה מקרלין ברך את החסידים – שם את ידיו למטה והרבה חסידים באו תחת ידיו הקדושות והוא ברך את כולם. בא יהודי זקן, עם זקן לבן, מכובד – רבי שלמה מקרלין רק האריך ימים עד 52, לא היה זקן כמוהו – והכניס את ראשו תחת הידים, שגם הוא יהיה שם בברכה. מיד כשהכניס ראשו רבי שלמה מקרלין הוריד את הידים – זה היה מאד בוטה ומורגש, שלא סובל את הראש הזה תחת ידיו. הזקן שאל אותו למה לא רוצה לברך אותו גם כן, והוא ענה שיש מאמר חז"ל בסוף מסכת פסחים – "ארבעה אין הדעת סובלתן". הוא מנה רק שלושה מהם – דל גאה, עשיר מכחש, זקן מנאף (הרביעי זה פרנס המתגאה על הציבור) – והסביר: בשביל מה הקב"ה עושה שמישהו יהיה עני? בגלל שאותו אחד היה עם הרבה גאוה, והעניות זה עינוי בשביל לשבור את הגאוה. אם ה' עשה לו טובה בעצם, שעשה אותו דל, והוא נשאר להיות גאה – אין הדעת סובלת את הבן אדם הזה. ה' עשה אותך עני כדי שתכנע – בטבע, בלי עבודה – ואתה נשאר גאה. אין הדעת סובלת היינו שיש כאן תופעה שנגד הטבע לגריעותא. אם אתה דל אתה אמור להיות בהכנעה, בשביל זה ה' עשה אדם עני – אם אתה נשאר גאה הדעת לא סובלת זאת. יש את המצב ההפוך – עשיר מכחש, משקר. ה' עושה מישהו עשיר כי מבין שכל זמן שהוא עני, לא עשיר, בגלל שתלוי באנשים אחרים הוא נוטה לשקר ולהחניף. אבל עשיר כבר "יענה עזות", כבר לא תלוי באף אחד – ה' עושה מישהו עשיר כדי שלא ישקר יותר, מי שיש לו שקר לא צריך לשקר. אם אתה עשיר וממשיך לשקר – הדעת לא סובלת אותך. מאד חשוב לזכור את הפירוש הזה. הדבר השלישי שהדעת לא סובלת זה זקן מנאף, ורמז לו – אתה זקן, לא רק בזקן הלבן אלא "זה קנה חכמה", אחד שמראה פנים של ת"ח וחסיד, ואם הוא עדיין מנאף – בהיותו תלמיד חכם – אז אין הדעת סובלת, וד"ל.

כשהדעת לא סובלת הוא לא מסוגל לשים עליו ידיו. ידים זה לא רק חו"ג, אלא זה ה"ח וה"ג של הדעת שבהן מברך את החסידים. אומר לו שעליך הדעת לא סובלת לברך. כאן יש סיפור שכולו אומר דעת, אבל אף שהידים זה ה"ח וה"ג של הדעת – הוצאת הידים זה תנועה של הגבורות של הדעת. הסיפור הראשון, שהוא יודע לחטוף את הדג מהר, זה החסידים של הדעת. הסיפור הזה, שמוציא את הידים מהר, זה הגבורות של הדעת.

יש ווארט שלישי שקשור לספירת הדעת, שזה לא הוא בעצמו עשה אלא משהו עליו: לרבי שלמה מקרלין היו שלושה תלמידים דגולים מאד, שכל אחד נעשה רבי אחריו. הכי גדול מכולם זה רבי מרדכי מלכוויטש (שנספר עליו בהמשך), ממנו יוצאת חסידות סלונים דהיום. השני זה רבי אשר מסטולין – בן רבי אהרן הגדול מקרלין – ממנו חסידות סטולין-קרלין. השלישי זה רבי אורי השרף. רבי אורי היה עילוי גדול מאד בעירו, שהיה מגדולי הדור באירופה אז – בעל הישועות יעקב. רבי אורי נסע בסך הכל פעמיים לרבי שלמה מקרלין – אבל כל פעם שהה שם הרבה זמן (שנה-שנתיים, הרבה זמן). באותו זמן ששהה אצל רבי אורי השרף (מזכיר לנו שרבי שלמה היה שורף אנשים – כנראה שאת רבי אורי הוא הכי שרף). פעם אחת, כששהה שם תקופה ארוכה מאד, השאיר בבית את האשה והילדים ולא היה להם ממה להתפרנס. האשה הלכה והשכירה את עצמה להיות משרתת בבית של ה"ישועות יעקב" – הרב הגדול של העיר. כעבור כמה זמן שהיא שם משרתת בבית, בעלת הבית – אשת הישועות יעקב – שמה לב שזו לא אשה רגילה, ואז היא חקרה אותה מי היא ומה היא, והיא ספרה את כל הסיפור שלה, שהיא אשתו של תלמיד חכם גדול (לא אמרה צדיק) שנסע לרבי. כמובן שהישועות יעקב לא היה חסיד, לא היה ברור לו מה זה בדיוק רבי. היא חשפה עצמה בפני בעלת הבית, וממילא זה עבר לבעל הבית – לישועות יעקב. כעבור כמה זמן רבי אורי השרף חזר הביתה, ואז בעל ישועות יעקב קרא לו לבוא אליו באופן מיוחד – שאל אותו מה זה, אתה עוזב את הבית לכל כך הרבה זמן (כמעט מעגן אשתך), בשביל מה? מה למדת שם שאינך יכול ללמוד שם? הוא ענה לו – וזה סיפור שחוזר בכמה וריאציות אצל כמה צדיקים וחסידים – למדתי שיש בורא לעולם. הוא מסתכל עליו בתמהון, וקרא למשרתת – לא ברור בסיפור אם זו אשתו או מישהי אחרת – ושאל אותה אם יש בורא לעולם. היא מסתכלת כאילו נפל על הראש שלו, ואומרת – ודאי שיש בורא לעולם, כמה פעמים ביום מברכים "שהכל נהיה בדברו" וכו'. הוא מסתכל על רבי אורי ואומר לו – גם המשרתת יודעת, אז למה לעזוב את המשפחה שני. הוא ענה לו בקיצור ביידיש – "זי זאגט, איך ווייס", היא אומרת ואני יודע (רק בשביל ציבור הנשים – גם נשים יכולות לדעת; בכל אופן, לפי מה שאמרנו בשבוע שעבר, הכח המיוחד של האשה זה לומר זאת אף שלא יודעת). אם כן, מה הווארט הזה אומר לנו? שתכלית הנסיעה לרבי – כל רבי אמיתי, וכאן זה על הרבי בו אנו עוסקים – להפוך את האמונה לדעת. כל רבי הוא משה רבינו, רועה האמונה, שהופך אמונה לדעת. אמרנו שבשביל "וידעת את הוי'" צריך לנסוע לחב"ד, אבל בכל אופן, הוא – צדיק גדול – זכה לדעת שלו מרבי שלמה מקרלין. רואים שאותו רבי שלמה מקרלין מסוגל לתת דעת – לא רק שיש לו דעת (ה"ח וה"ג), אלא גם מסוגל לתת דעת, לרעות ולפרנס את האמונה ולהפוך לדעת.