חסד:

יש הרבה מאד סיפורים על רבי שלמה מקרלין, אבל היה לי מאד קשה למצוא סיפור של חסד דווקא – זה קצת מחזק את זה שהוא גבורה, שהוא רצוא. כמובן שכל צדיק כולו חסד, כולו בשביל עם ישראל. אמרנו לילדים שבכתר אחד הסיפורים שהקריב עצמו כדי להציל חצי עם ישראל, זה ודאי חסד. בכל אופן, מצאנו לשים בספירת החסד איך שהוא זיכה מישהו אחר לעשות חסד – ואחר כך עשה איתו חסד. יש צדיקים שהם בעצם גבורה, אבל היות שכל דבר שבקדושה שייך לימין בעצם – לחסד – אז או שרואים את החסד שלו, שהולך וגומל חסדים, או שהוא גורם משפיע למישהו אחר לעשות חסד, שהוא מפתח את תכונת החסד אצל מישהו אחר.

הסיפור מתחיל לכאורה מהיפך החסד הגמור. כמו שאצל רבי אורי השרף, תלמידו, כשנסע עזב אשתו והילדים לאנחות – אצל רבי שלמה היה הרבה יותר גרוע, כל כך הזניח אשתו הצעירה והילדים שאף שהיה בעיר, ישב כל היום בבית המדרש ולא עשה שום מאמץ בעולם לפרנס את המשפחה, עד שמשפחתו גוועו ברעב ממש. עד שהאשה חשבה לקחת את שני ילדיה לנהר ולטבוע בתוך הנהר – דבר נורא! – כך הבעל הצדיק מתייחס למשפחה, זה משהו איום ונורא. לסיפור הזה יש שתי גרסאות. במצב הנורא הזה חש – יש שתי גרסאות איך חש, ולא כל כך משנה – רופא אחד או קצב אחד. ספרנו את זה כמה פעמים באריכות, ולא נספר כאן כל האריכות – הוא חש שיש פה אברך צעיר, שאכן יושב ולומד תורה כל היום, אבל משפחתו גוועת ברעב. אם זה מדובר בקצב, שיש לו גרזן, והוא חשב פשוט ללכת ולרצוח אותו – אחד כזה שמזניח את המשפחה, צריך להרוג אותו. אם זה רופא, גם מאד התרגז. בין אם זה קצב ובין אם זה רופא – אותו אחד עבר על כל העבירות שבתורה. אף על פי כן, הדבר הזה קומם אותו עד עצם נשמתו, שיש פה אברך צעיר שמזניח עד כדי כך את משפחתו. אם זה קצב, הלך עם הגרזן לבית המדרש לגמור איתו חשבון. הוא נכנס לבית המדרש, ופתאום מתחיל לשמוע את המתיקות והדבקות של הלימוד שלו, של העבודה שלו, ומשהו קורה אצלו בראש שהכל מתהפך, ומאותו יום והלאה הוא כל שבוע מכניס סכום הגון של כסף מכיסו לאשתו של רבי שלמה מקרלין, לפרנס את המשפחה. זה מה שקרה בסוף – או קצב או רופא, שכל כך התרגז, פתאום התהפך אצלו, וקבוע מכניס את הסכום הדרוש לפרנס את המשפחה. כך זה היה שנים רבות, עד שאותו אחד נפטר מן העולם, ואז כבר רבי שלמה מקרלין היה צדיק גבוה, והמצב לא היה קשה כמו קודם. כשאותו אחד נפטר שמע זאת רבי שלמה מקרלין, ושלא כדרכו יצא ללויה אחרי היהודי הזה – רשע מרושע, שעבר כל התורה. אחרי הזיבולא בתרייתא – האדמה האחרונה ששמים על הכתר – יש שתי גרסאות: או שלקח מקל ותקע במקום הקבר, או שעג עוגה מסביב הקבר, והלך. הוא רק מגיע הביתה ובא אליו מאיזה ממד אחר דומה – המלאך שממונה על המתים, לקחת את הנשמה לבית דין ולדון אותה ואחר כך ללוות אותה לגיהנם (למי שמגיע) – ומתחיל לצעוק עליו, מה עשית לי, בגלל מה שעשית איני יכול להתקרב לקבר! הוא אמר לו לחזור בעוד שלושה ימים – שלח אותו – ואין לו ברירה. הוא חוזר בעוד שלושה ימים, ואז הוא אומר לדומה – תדע לך שאותו יהודי עבר כל התורה כולה, אבל הוא קיים נפש ומשפחה של אחד שמקיים את כל התורה כולה. לכן יצא זה כנגד זה, והוא ילך ישר לגן עדן. בסוף דומה שאל אותו – מילא, אבל למה מתחת אותי שלושה ימים? ענה לו (ויש סיפור דומה של אדמו"ר הזקן) שלקח לי שלושה ימים לבדוק עצמי אם באמת אני מקיים את כל התורה כולה.

מה הסיפור הזה אומר? לכאורה זה סיפור קשה, אבל זה סיפור שכולו חסד, בסופו של דבר. הוא לא עושה עם האשה והילדים, לכאורה, אבל הוא גורם למישהו אחר לגרום חסד עם משפחתו. הוא גרם זאת, כי אותו אחד בא עם הגרזן להרוג אותו, ובמודע או שלא במודע הוא פעל את האתהפכא בראש שלו. הוא סומך על ה' – הוא לא מפרנס את המשפחה, דבר איום ונורא, גם נגד הכתובה, שובר את כל כללי המשחק של התורה. סימן שהוא באמת בעולם התהו, זה לא ישוב העולם שהתורה אומרת. בכל אופן, באורות דתהו בטוח שבסוף ה' ידאג, וזה יהיה דרך השליח נאמן שאזכה אותו בכך, ובסופו של דבר זה יהפוך את דינו מהדין הכי חמור לחסד הכי גדול בעולם – אפילו שעבר על כל התורה יזכה לגן עדן. מי מעלה נשמות מגיהנם לגן עדן? זו מלאכה מיוחדת של אברהם אבינו איש החסד, כמפורש בחז"ל. אין חסד גדול מזה, רק שזה חסד נסתר. היה קשה למצוא סיפור של חסד, אבל הסיפור הזה כולו חסד – רק שמאד מאד מלובש. קודם הוא משפיע לאחד שיעשה חסד גדול, ובסופו של דבר החסד שהוא עושה יציל אותו יעלה אותו מגיהנם לגן עדן, כמו אברהם אבינו. בסוף הוא עמד במבחן עצמי, אם הוא אכן צדיק גדול המקיים כל התורה, והוא גם צריך להיות סניגור של אותו אחד – סניגור זה חסד – ובמקרה הזה זה מאמץ לסנגר, מאמץ לתקוע מטהו ולעוג עוגה. כל זה הוא עושה במסירות נפש. בכלל, זה מוטיב חשוב? מי זה הבעל שם טוב ותלמידיו הצדיקים? מי שיש לו 'חוש' באהבת ישראל – 'חוש' זה משהו מיוחד, שיש לך כיף בזה. אברהם מוציא נשמות מגיהנם לגן עדן כי יש לו חוש בזה, כיף בזה – מה יותר כיף מלקחת מישהו שמגיע לו גיהנם, לפי כל כללי התורה, ולהעלות אותו לגן עדן? זה חוש חסידי. מתנגד זה 'חוש' שאם מגיע לו – שילך לגיהנם, שילך לעזאזל אם זה מה שמגיע לו. 'חוש' של חסיד זה שמגיע לו גיהנם, וכיף להוציא אותו משם ולהביא אותו לג"ע – ועמך כולם צדיקים. סיפור זה לא הנהגת דרך ארץ קדמה לתורה – זה חסד של עולם התהו.