נצח:

אחד מגדולי גדולי הצדיקים בפולין, אולי הכי גדול בפולין בדור שאחריו, זה רבי ישראל מרוז'ין (שגם היה משיחי מאד, החזיק מעצמו שהוא המשיח – אם רבי שלמה מקרלין היה משיח בן יוסף, הוא החזיק על עצמו שהוא משיח בן דוד, עד כדי כך שהיה הצדיק היחיד שאנו מכירים ששלח מכתבים לשאר צדיקי הדור ובקש מהם במפורש שיכתירו אותו כמלך המשיח, היו שהסכימו והיו שלא). הוא אולי הכי החזיק מרבי שלמה מקרלין – לא היה קרלינר, אבל סבו גדל אצלו והיו הרבה סיפורי קרבה במשפחה, ובעצם האישיות מאד החזיק מרבי שלמה מקרלין. אפשר לחשוב שכשאנו יושבים ומספרים סיפורים זה בטול תורה, שורפים את הזמן, אבל אצל צדיקים זה לא בטול תורה אלא "רזין דרזין דאורייתא". מי שהכי בטא שאין גדול מזה זה ר"י מרוז'ין בעצמו, שנהג לפני התפלה – לפני שמשבחים את ה' – לספר ספורי צדיקים. הוא אמר פעם אחת אל רבי שלמה מקרלין זה קצת פחד לספר סיפורים, צריך הרבה הרבה הכנה, ואני מרשה לעצמי רק פעם אחת בשבוע לספר עליו סיפורים – רק ביום רביעי (כעת אנחנו כבר ביום רביעי, דרך אגב, שלפי רבי ישראל מרוז'ין זה היום היחיד שיש רשות לספר עליו סיפורים). למעלה יום רביעי זה ספירת הנצח, אם כן יש משהו מאד נצח – "דידן נצח", גם כשמוסר נפשו למות על קידוש ה' – בדמותו. זו גם העקשנות שלו, כפי שאמרנו לילדים על הרדל"א שלו – שמשפיע על צדיק אחר לחזור בו, להפוך תפלתו ולא למות, אבל הוא עצמו נשאר בשלו, "אזוי אן נישט אנדרעש". זה רדל"א, אבל בספירות הלב זה נצח – כל עקשנות של קדושה, לא לזוז ממה שהעצם תובע, זה ספירת הנצח. אבל, חוץ מזה שקשור לספירת הנצח, צריך לספר איזה סיפור. זה גם סיפור שיש דומים לו אצל המגיד ממעזריטש, ועוד.

פעם אחת בקרלין, שלא היתה עיר חסידית והיו בה הרבה מתנגדים, אצל אחד מגדולי הלומדים המתנגדים קרה מקרה לא טוב – בתו נשאה למישהו ואותו אחד עיגן אותה. זה סיפור קשה מאד של אשה עגונה, ממש טרגדיה, כי אם לא מוצאים את הבעל לא חי ולא מת היא נשארת עגונה. אחרי כל המאמצים על פי נגלה, כל מה שיש לעשות, עבר הרבה זמן ושום דבר לא עזר. אז אשתו אמרה לו (כמו בהרבה סיפורים, גם אצל הרבי שלנו, שאשתו של המתנגד מכריחה אותו לנסוע לרבי) שהיות ששום דבר לא עזר אתה חייב ללכת לצדיק – אולי הישועה אצלו. בסופו של דבר חייב לעשות מה שאשתו אומרת, חוץ מזה שגם אוהב את בתו, ובלית ברירה הלך לרבי שלמה מקרלין. כמו הסיפור של אותו אחד שמצא אותו מניח תפילין, הוא הגיע כשרבי שלמה מקרלין יצא מהשירותים. הוא לא יודע איך זה הולך בחצר של צדיק – היה ליטאי טוב, סתם מבוהל מכל הסיטואציה – אז מיד נגש אליו ואמר "בתי עגונה". הקרלינער הצביע – שם יש עגלה, ובה יושב הבעל, רוץ מהר ותמצא אותו. לכאורה, אם היה לו דעת, צריך היה מיד לרוץ ולמצוא אותו. בסוף מצא אותו, אבל לא יכול היה להתאפק ולפני שרץ צעק לרבי – רוח הקדש לפני נטילת ידים?! הרבי אמר – דע לך, מה שצדיקים רואים רחוק זה לא רוח הקדש, זה טבעי לחלוטין. מי שזוכה – ה' מוריד את החרס מהעינים שלו. לכל האנשים בעולם יש חרסים על העינים, ולצדיק ה' מוריד את החרסים מהעינים וממילא הוא רואה. אבל מה, כשאדם אחרי נטילת ידים – בטהרה – הוא צריך ללמוד תורה ולהתפלל, ואין לו זמן להסתכל מה קורה בעולם. כשאדם נמצא בשירותים, לא יכול ללמוד ולהתפלל, אז הוא מסתכל מה קורה בעולם. שם ישבתי והסתכלתי, וראיתי את החתן על העגלה – זה טבעי לחלוטין, אין בזה רוח הקדש, ודווקא בגלל שהייתי שם ראיתי אותו. יש סיפורים דומים לזה אצל עוד צדיקים.

בכלל, מבט טבעי שייך לנצח. לפעמים זה נצח והוד – עינים טבעיות. זה שהוא מוריד אותו מהאמירה שזה "רוח הקדש לפני נטילת ידים" ואומר לו שזה תופעה טבעית, זה מודעות טבעית – המוטבע של הנפש, שמתחיל מנצח. זה שדווקא בשירותים הצדיק מסתכל ורואה מה קורה בעולם – צדיקים לא צריכים לקרוא עיתון בשירותים, כמו חלק מהאנשים, כי רואים הכל בלי העיתון, הרבה יותר אמיתי ממה שקוראים בעיתון – ותוך כדי שרואים יש גם ממד של ניצוח וארגון במה שרואים. אחד מהמחלוקות הכי גדולות בין החסידים למתנגדים אם הצמצום כפשוטו או לא, ואיך בא לידי ביטוי? בדבר פשוט, שקצת מבהיל את הרעיון, אבל בזמן הבעש"ט האשימו את החסידים כתואנה לחרם שהם מאמינים שה' נמצא גם בשירותים. זה נשמע טפשי לגמרי, ובאמת טפשי לחלוטין, אבל כך היה – חשבו שזה כפירה. אנו יודעים שה' בכל מקום, ולית אתר פנוי מיניה, רק שמחוץ לשרותים צריך ללמוד ולהתפלל – ושמה, יכול להיות שזה החמ"ל ממנו הצדיק מנהל את העולם. נצח זה יציאה לבר – לצאת מחוץ לתחום הקדושה. נצח זה כמו רגל שמתפשטת – היהודי צריך, כמו שהוא בתוך הקדושה, גם לצאת החוצה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. בשירותים הוא יוצא מהתורה, אבל בכלל, כל נושא התרת עגונה זה פיקוח נפש. ידוע שהנושא התורני שהכי העסיק גדולי התורה בכל הגלות, בתשובות אלו השקיעו הכי הרבה זמן, זה נושא התרת עגונות – אין נושא בתורה שיותר השקיעו בו מהנושא הזה בכל השו"תים. כמו שהיום פרשה של התרת נדרים, גם כאן צריך למצוא פתח היתר – דווקא חכם אמיתי. זה לא לראות שהבעל נוסע על העגלה – זה פשוט להחזיר את הבעל. להתיר את העגונה זה להוכיח על פי תורה שכנראה שהוא מת, לא חי יותר. גם בדור שלנו היה סיפור של חילים, שעל פי תורה זה סיפור – כל נשותיהם עגונות, וצריך לחפש על פי תורה להצדיק ולפסוק שמתו. אין נצחון תורני יותר מהיתר עגונה. אותו רב שהצליח להציל את חיי האשה, הוא, בתורתו, נצח. לנצח זה כמו חיים נצחיים, אבל כאן זה הפוך – ניצח להציל את האשה בזכות זה שמצא על פי תורה היתר שבעלה מת. כאן יש לנו הפוך על הפוך בתוך נצח – זה נצח שלא יוצא מהתורה, אלא שהתורה יוצאת החוצה לגמרי לשדה הפנוי, כל סיפור של עגונה זה כניסה של התורה לחלל הפנוי כדי לחפש שם את החלל. כל היתר עגונות – מכח התורה או מכח רוח הקדש שאינה רוה"ק אלא מודעות טבעית – קשור לנצח. כמובן שאם הרב מוכיח שהבעל מת, ואז האשה יכולה להתחתן, בזה הוא גם מעלה את הבעל מאיפה שלא נמצא – לגן עדן. כל זמן שהבעל מת ומעגן את אשתו, בגלל שלא יודעים שהוא מת, אז ודאי זה לא טוב לנשמתו – אותו רב שיכול על פי תורה לפסוק שהוא מת, וככה להתיר את האשה, הוא ודאי לא רק מציל את האשה אלא גם מציל את נשמת הבעל.