מלכות:

המלכות זה ווארט שהוא בעצמו אמר. יותר מכל הצדיקים בני גילו, הוא היה מלומד בנסים ומופתים. מחד היה בדבקות ורצוא (רק שאמרנו בתפארת שהיה גם שוב בתוך הרצוא שלו, אך העיקר זה הרצוא) – דבקות זה גם דעת (אמרנו שם או רוח הקדש או קדחת – קדחת = דבקות), ומאידך בעל מופת. הוא היה אומר שיותר פשוט, ודבר של מה בכך, להיות מחיה מתים, פוקד עקרות, רופא חולים – יותר מלהכניס יראת שמים בלב של יהודי.

בפתגם הזה שלו הוא אמר שהעיקר זה רגל הרביעית של המרכבה – המלכות. כאן יראת שמים זה המלכות, יראה תתאה. ירושלים, שלמות היראה, זה פנימיות החכמה. להחדיר יראת שמים זה התפקיד של המלך – מלך קדוש, ככתוב בדרך מצותיך של הצמח-צדק במצות מינוי מלך, שעיקר ענינו זה להכניס יראת שמים ובטול טבעי בלב של עם ישראל. הוא הזכיר שזה עיקר התכלית, ולכן יותר קשה, אך הזכיר קודם שלושה דברים כנגד האבות – ג המדות העליונות של המרכבה – זה נמסר בצירוף מענין. מחיה מתים זה בחינת יצחק, כידוע שברכת מחיה מתים כנגד הגבורה, כנגד יצחק. פוקד עקרות זה אברהם – ה' פקד את שרה. רופא חולים זה יעקב, כידוע שבברכת רופא חולים מכוונים שם הוי' בחולם – יעקב. מי שקצת יודע קבלה וחסידות יודע שזו ההקבלה שאמרנו. הצירוף שמאל-ימין-אמצע – היו – צירוף ספירת ההוד, "איהי בהוד", הכל חוזר להוד, לעצם היהודי. אומר שהדברים האלה זה שום דבר, דבר של מה בכך, ביחס לעיקר – המלכות, אשה יראת ה' היא תתהלל. "שקר החן והבל היפי" – זה נאמר בבעל מופת, מחיה מתים פוקד עקרות ורופא חולים, אם לא מכניס תוך כדי זה יראת שמים וזה לא תכליתו. כל החן והיפי של מופתיו, אם אין את "אבן מאסו הבונים [אלו האבות] היתה לראש פינה" – רצון להכניס יראת שמים – זה שקר והבל. אבל "אשה יראת ה' היא תתהלל" גם בחן וביפי – אם יש יר"ש, אז למפרע גם כל המופתים זה חן אמת ויפי של ממש.

עד כאן סיימנו את הסיפורים, והיות שהיה כאן יותר מהרגיל זה לקח לנו את כל הזמן. רק בשביל לא לצאת בלי כלום נאמר משהו מהדבר מלכות: השבת הקרובה היא שבת חזק – סיום מטות-מסעי, סוף ארבעת החומשים בהם ה' מדבר (אחר כך משנה תורה, ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה). הרבי מסביר שה"חזק" כאן יותר חזק, וזה חל על שלוש המילים האחרונות של החומש – "על ירדן ירחו". הרבי מביא בשם אדמו"ר הזקן בלקו"ת ש"על ירדן ירחו" רומז לתכונה העיקרית של מלך המשיח, ש"מורח ודאין" – "לא למראה עיניו ישפוט לא למשמע אזניו יוכיח... והריחו ביראת ה'". זה הסיום – הכל הולך אחר החיתום, זה חותם חומש זה וכל ארבעת החומשים הראשונים (שיש להם דרגה בפני עצמם ביחס למשנה תורה). זה הכח לצאת מהגלות ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו – הכל תלוי ב"ירדן ירחו", מורח ודאין. לכל אחד יש ניצוץ משיח, אז כנראה יש קצת "מורח ודאין" אצל כל אחד וצריך לגלות. ביטוי זה חוזר שבע פעמים בתנ"ך – כל השביעין חביבין – ואפשר לומר שחסיד חב"ד ודאי ירצה לכוון אותם כנגד שבעת הנשיאים מאדה"ז עד לרבי, והפעם השביעית והאחרונה זה סיום חומש זה. כולם הולכים עם ערבות מואב – שזה עוד ענין – והכל כתוב בשלוש פרשיות אחרונות של החומש, ג"פ בפינחס, ב"פ במטות וד"פ במסעי.

בקיצור הכי נמרץ, הולכים לסיים את הרמב"ם, ובסוף הרמב"ם יש מחלוקת בינו לראב"ד – אולי האחרונה החשובה – האם בוחנים בכך את המשיח. הרמב"ם אומר שמשיח לא צריך להיות בעל מופת כרבי שלמה מקרלין – הכל נראה כ"עולם כמנהגו נוהג", כדעת שמואל – וראייתו שרבי עקיבא הכריז שבר כוכבא מלך המשיח בלי לבחון אותו. הראב"ד משיג על כך שכתוב שחכמי ישראל שלחו לבחון אותו אם יש לו תכונה זאת, וכאשר ראו שאין לו את זה – הרגו אותו. הרמב"ם כותב הפוך – שלא חכמי ישראל הרגו אותו, אלא מת בעוונות [הרמב"ם אומר שמת "על ידי אומות", יש מדרש שנחש הרג אותו – שלוש דעות איך הוא מת. מאד מענין שהבירור של בר כוכבא זה סיום הרמב"ם, זה הדבר האחרון שחשוב לברר להלכה, בניגוד לדברים אחרים שלא חשוב ולא נדע איך שיהיה עד שיהיה. לכאורה אין מחלוקת במציאות, אבל כאן יש בירור הסטורי שיש בו שלוש דעות – מת ביד ישראל, ביד אומות או ביד נחש (הסימן אין או אני)]. ה"מגדל עז" שואל – "מה עשה?", בגלל שלא מורח ודאין להרוג אותו?! בכל אופן, באמת יש חז"ל שמשמע כך, אבל הרמב"ם לא כותב כך – חולק על זה, אומר שלא צריך לבחון את המשיח בשום דבר, ובחינתו זה רק ההצלחה תגיד. אם הוא מצליח – משיח. אם לא – לא היה משיח, אלא רק מלך כשר. רק ההצלחה סימן, והכל כדרך הטבע. כשלומדים את הרמב"ם בסוף, ורואים השגת הראב"ד, רואים שיש מחלוקת מאד קיצונית לגבי המשיח. אבל יש פלא גדול, שהרמב"ם כתב עוד דברים חוץ מהיד החזקה, ואחד מחיבוריו החשובים זה אגרת תימן, ששלח ליהודי תימן כדי לסתור אמונתם באיזה משיח שקר (הוא הצליח, ולכן עד היום הזה הוא הפוסק האחד יחיד ומיוחד אצל יהודי תימן), ושם הרמב"ם כותב בפירוש שהמשיח יהיה מורח ודאין – בסתירה לדבריו ביד החזקה (הלח"מ מפרש שלפי הרמב"ם "והריחו ביראת ה'" לא כמ"ד בגמרא שזה לשון ריח אלא לשון ריחים בצווארו – כנראה לא ראה את אגרת תימן, כי שם כותב בפירוש "מורח ודאין") – וכותב שזה יהיה סימן לאמיתת יחוסו של מלך המשיח. אם כן, יש לנו בעיה גדולה מאד, שלכאורה הרמב"ם סותר את עצמו – כאן אומר שלא מבקשים ממשיח שום אות ומופת, כלל וכלל, והראב"ד משיג עליו, וכאן אומר הפוך לגמרי, שזה סימנו. איך לצאת מה'פלונטר' הזה – בו עוסק סיום הרמב"ם (וזה פרשת שבוע, צריך להיות מודע שה"חזק" על הביטוי הכי משיחי בתורה, לפי החסידות, ואכמ"ל מה הקשר ל"ירדן ירחו" הפיזי; על ירדן ירחו מורח ודאין = בראשית, הכולל כל תכלית הבריאה, כמפורש בתקו"ז; אם זה סוף ארבעת החומשים – נעוץ סופן בתחילתן)? רמז לצאת מזה, על פי דברי הרבי שיש שתי תקופות בימות המשיח – בתחלה עולם כמנהגו נוהג, ואחר כך תקופה ניסית. החילוק הזה של הרמב"ם הוא 'שיפוץ' של פירוש הגר"א על הרמב"ם. הגר"א שואל על הרמב"ם, שכאן פוסק "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", כדעת שמואל, אבל יש דעה ש"כל הנביאים לא נתנבאו [נבואות על טבעיות] אלא לימות המשיח אבל העולם הבא 'עין לא ראתה אלהים זולתך'", ועל כך אומרת הגמרא "ופליגי אדשמואל" (שאומר שעולם כמנהגו נוהג על ימות המשיח, וממילא הנבואות זה אחרי ימות המשיח), והרמב"ם פוסק שם כדעה זו – איך הוא סותר את עצמו? הגר"א הוא הראשון לומר, בישוב הרמב"ם, ש"אלו ואלו" – יש שתי תקופות, תקופת "אחישנה" ותקופת "בעתה", יש משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אם זוכים בא מיד משיח בן יוסף – אף שנהרג בסוף – ומוציא אותנו משעבוד מלכויות. יותר מאוחר, כשמגיעים לקץ "בעתה", בא משיח בן דוד ויש כל נבואות הנביאים. כך הוא מיישב את הרמב"ם. הרבי לוקח את החילוק הזה ואומר יותר טוב, כי לא חייבים לחלק לשני משיחים – וגם לפי הרמב"ם יוצא שמשיח בן יוסף התחיל מתחילת האלף החמישי, תחילת ימות המשיח. הרבי אומר שיהיו שתי תקופות – אולי הראשונה הרף עין, אולי ארוכה – ומה שמחכים לביאת המשיח, אחרי ש"כלו כל הקצין", זה קודם למצב כדעת שמואל ואחר כך (אולי תיכף) לדעה ש"לא נתנבאו אלא לימות המשיח" וכל הנבואות יתקיימו כפשוטן. כך לגבי "מורח ודאין", מכיון שבסוף הלכות מלכים פוסק כשמואל, לכן חייב לומר שלא דורשים ממשיח אותות ומופתים (כפי שמסבירים האחרונים). במאמר מוסגר: יש לשקול בכלל אם מורח ודאין זה נקרא אותות ומופתים – הרמב"ם אומר שלא דורשים ממנו אותות ומופתים כלהחיות מתים, ולא מזכיר מורח ודאין. אפשר לומר שמורח ודאין כלל לא אותות ומופתים, אלא אולי כמו להחדיר יראת שמים בלב – להרגיש מאין באת, היהודי, ולתקן אותה – תפקיד המלך, המשיח. לכן יתכן שזה כלל לא אותות ומופתים. אבל אפילו אם יש בזה אותות ומופתים – ברור שהדבר הזה שייך לתקופה השניה בעצם (שיכולה להיות בן רגע). יש בימות המשיח שני ממדים – או אחד אחרי השני, או אחד בתך השני – ובודאי יש לו "מורח ודאין". מה ההוכחה? לפי עוד שאלה – כאן משמע מהרמב"ם שלא רק שלא רוצים אותות ומופתים, אלא סך הכל רוצים מלך מבית דוד שיקום ויעסוק בתורה כדוד אביו, יכוף כל ישראל (בדרכי נעם, כפי שמסביר הרבי) וכו' וכו'. בהלכות תשובה כותב משהו שכאן כלל לא משמע – חכם יותר משלמה המלך, וקרוב בנבואה למשה רבינו. בהלכות מלכים לא רוצה להעביר תדמית זאת, אלא רק משיח שפועל עד להצלחה שמעידה עליו – לא רק שכאן לא מענין אותו שיותר משלמה וקרוב למשה, אלא שזה מפחית. כאן רוצה להגיד רק מה שצריך בשביל התכל'ס – שיקום מלך, ודאי מלא יר"ש ותורה, הלואי כדוד המלך (שלא היה חכם כשלמה ונביא כמשה), ולא יותר ממנו, ויעשה "המעשה הוא העיקר" של החזרה בתשובה, לחימת מלחמות בנין מקדש (ואז ודאי משיח), ואחר כך יקבץ גלויות ויהפוך כל העמים לעבוד ה' שכם אחד. זו עוד דוגמה מפורשת שרואים שאצל הרמב"ם יש שתי גישות לגבי מלך המשיח – אחת לא סותרת את השניה, אלא שניהם יחד – יש את המשיח התכליתי-המעשי, בהלכות מלכים, ויש את המשיח האידיאלי. זה אותו דבר, אבל השאלה מה רואים בו – בהלכות תשובה רואים בו מישהו גדול בחכמה משלמה המלך ונביא קרוב למשה, ואילו בהלכות מלכים לא זה מה שמחפשים בו, מחפשים אצלו הצלחה בעולם הזה, תכל'ס. שיהיה מלך שיתמסר לעם ישראל, ויחזיר את עם ישראל בתשובה וכו' – ברגע שמקיים את השלב הראשון הכל פחות או יותר חלק. אולי בשביל להחזיר את כל עם ישראל בתשובה – שכאן קורה לזה "כופה", והרבי אומר שבדרכי נעם – יתכן מאד (אם מסתכלים על המציאות, עלי ועליך ועל כולם) שצריך בשביל זה מישהו חכם משלמה קרוב בנבואה למשה רבינו, וגם זה חידוש גדול מאד שיעזור. על כל פנים, בהלכות מלכים מדגיש את המעשה, את התכל'ס, ורק במקום אחר מדגיש "מורח ודאין" (באגרת תימן, ובהלכות תשובה מדגיש דמות אלקית של משיח). משה רבינו "איש האלקים" – מחציו ומעלה אלקים ומחציו ומטה איש – וכך מצייר משיח: בהלכות מלכים מצייר מחציו ומטה ובמ"א חציו ומעלה, וכמובן צריך שניהם. מורח ודאין שייך לחציו ומעלה, ולכל יהודי יש ניצוץ מזה. שנזכה תיכף ומיד למשיח הכללי, ויבנה בית המקדש במהרה בימינו (נגנו "שיבנה בית המקדש וכו'").