ד. הפעלים המצטרפים לשם "אלהים" במעשה בראשית

הכרת תודה על ה"ראה נתתי" בחתונה

לגבי החתן והכלה: ב-נריה יש רנ – ר"ת "ראה נתתי". המלה "נתתי" מאד קשורה לחתונה. הפעם הראשונה שיש נתינה בתורה, שזה ודאי שרש מאד חשוב בפני עצמו, זה ביום רביעי של מעשה בראשית – "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ". זה פועל מענין מאד כשמופיע במע"ב. מבין הפעלים הסמוכים לשם אלקים, בו ה' בורא את העולם בספור הראשון, ישנם הפעלים היותר רגילים הקשורים למעשה בראשית – "ברא אלהים", "ויעש אלהים", "ויאמר אלהים". לפי רוב המפרשים המאמר העשירי של עשרת המאמרות שבהם נברא העולם זה "ויאמר אלהים הנה נתתי...", השרש נתן שונה מהאחרים – זה משהו אחר לגמרי. הנתינה הראשונה בשני המאורות, שהם על דרך איש ואשה. למה נאמר שם "ונתתי" בסמיכות לשם אלקים? ראיתי רק אחד מתיחס, ווארט קצר ומענין של הרמב"ן, שזה כתוב כדי שלא נחשוב שה' ברא אותם מתוך השמים עצמם אלא שברא אותם מחוץ לשמים ואז שם-נתן אותם שם. הוא לא אומר, אבל זה כמו בריאת אדם וחוה מחוץ לגן עדן ואז ה' שם אותם בגן עדן. כל חטא עץ הדעת זה חטא של נתינה, שקודם כתוב "ותתן גם לאישה וגו'", ואחר כך החטא העיקרי שלו זה אמירת "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". לעניננו, כל חתן וכלה צריך להרגיש שה' נותן לו את בן/בת הזוג. הענין של "ראה נתתי" מאד קשור ל"ראה חיים עם אשה אשר אהבת". צריך לראות את הנתינה, וצריך גם לראות את מקור הנתינה שזה בעין יפה של הנותן. החטא של אדה"ר, בכפירתו בטובה באומרו "האשה אשר נתתה עמדי", כאילו ה' לא נתן מתוך עין יפה אלא מתוך עין צרה. עיקר הכפוי טובה היינו שלא מכיר בעין יפה של הנותן.

יא פעולות של אלקים במע"ב

להשלמת הדרוש בענין הנתינה במעשה בראשית, נתבונן בכל הפעלים שמצורפים לשם אלקים במע"ב: מה אלקים עושה במע"ב? זה דבר מאד יפה שבכל מע"ב, כולל שבת, יש יא פעלים שמצטרפים לשם אלקים (יש עוד אחד באמצע, שהוא ה-יב: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", אבל זה לא על אלקים אלא על "רוח אלהים", והוא גם הפעל היחיד שבלשון הוה). אם יש יא וזה נגמר בשבת אז יש לומר שזה מלמטה למעלה. היפי כאן הוא שהנתינה היא הפעולה השביעית, "כל השביעין חביבין". ונפרט לפי הסדר – "ברא אלהים", ("ורוח אלהים מרחפת"), "ויאמר אלהים", "וירא אלהים", "ויבדל אלהים", "ויקרא אלהים" (הכל ביום הראשון, ואח"כ פעלים אלו חוזרים על עצמם), "ויעש אלהים", "ויתן אלהים" (ביניהם אין חדש), "ויברך אתם אלהים" (ביום חמישי, ואין חדש עד שבת), "ויכל אלהים", "וישבת" (הולך על "אלהים" שלפניו), "ויקדש" (שוב, מוסב על "אלהים" כמה מלים קודם). בכך ששני האחרונים בלי שם "אלהים" מפורש, אף שקאי עליו, התורה רומזת שמי שפועל כאן זה יותר נסתר ופנימי – זה כבר הולך להיות שם הוי'. כל יום השבת זה מעבר משם אלקים לשם הוי' (ב"ויכל אלהים" אלקים כבר נגמר...).

פרצוף יא הפעלים

בשביל להסביר את המבנה הזה צריך כמה פירושים, אבל יש כמה עם בשר ממשי שדי בהם כדי להוכיח על הכל:

מלכות: "ברא אלהים"

"בראשית ברא אלהים" זה על דרך "בראשית ממלכת" – אף שזה בריאה יש מאין נאמר שזה המלך שבורא את עמו כי "אין מלך בלא עם" ואם ה' רוצה להיות מלך צריך לברוא עם. אז כל שרש בריאה הולך יחד עם מלכות (ובאמת מוסבר בחסידות שבכח המלכות דווקא לברוא יש מאין).

יסוד: "ויאמר אלהים"

השני זה "ויאמר" – סוד אור-מים-רקיע (הסוד של כל מע"ב על פי הקבלה, "יום ליום יביע אמר") שזה המשכת הזרע, זה ספירת היסוד. אמרנו שבאמצע יש אחד חריג – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – וזה צריך להיות עטרת היסוד. זה מסתדר הכי יפה עם מערכות הגוף, שעטרת היסוד זה העור, אז מאד מתאים לזה "מרחפת על פני".

הוד: "וירא אלהים"

"וירא אלהים את האור כי טוב" זה כבר הוד – כל ראיה במע"ב זה שה' 'מודה' שזה טוב וזה קובע את מציאותו (זה גם קשור למערכת החיסון, שזה לא 'נדחה' אלא מתקבל בטוב), והוד זה גם אחד משמות היפי.

נצח: "ויבדל אלהים"

"ויבדל" צריך לומר שזה ספירת הנצח, מערכת ההורמונים. ראשית הניצוח זה להבדיל בין הגורמים השונים. ברגע שמבדילים אז אחד מלמעלה ואחד מלמטה, אחד מנצח ואחד מפסיד (על "ויבדל" צריך עוד התבוננות).

תפארת: "ויקרא אלהים"

"ויקרא" זה תפארת, נתינת שם שהיא "לשם ולתפארת" (ובכך גם נותן לו את התחום שלו, "מקום הניחו לי אבותי להתגדר" שזה כמו להתפאר בו), וזה עומד כעת למעלה מ"ויאמר" (נראה שכל חוש הדיבור זה בקו האמצעי: יסוד-ויאמר, תפארת-ויקרא וכו'). עד כאן יום ראשון.

גבורה: "ויעש אלהים"

החידוש של יום שני (יום הגבורה) זה "ויעש" – זה עשיה, אבל זה בנין המלכות מן הגבורות, זה משהו גבורתי. מה כאן המלכות? כמו שאמרנו שיש כאן כמה פעלים של דבור, כך גם יש שני פעלים של עשיה בפועל – ברא ועשה, והם כנגד מלכות וגבורה.

חסד: "ויתן אלהים"

כל זה היה בשביל ה"ויתן", שהוא לגמרי יוצא דופן, שיוצא כאן השביעי-החסד. זה מה שאמרנו קודם, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן". כל נתינה היא ביטוי של אהבה. אם "ויתן" בא אחר קטרוג הירח והענש של מיעוט הירח, הכל עדיין בעין יפה – הבורא אוהב את השמש והירח, את שניהם, ואין לו טרוניא על הירח. לתת אותם ברקיע השמים זה ממש כמו להכניס את אדם וחוה לגן עדן (רק שכאשר ה' הכניס את אדם לג"ע עוד לא היתה חוה בפ"ע, אלא היו בסוד דו-פרצופין, וכאן זה אחרי שהם שנים ואחרי כל ספור הקטרוג ומיעוט הירח). זה אולי רמז למקור המנהג שעושים את החופה תחת השמים (כנראה שזה "כה יהיה זרעך", רמז לכוכבים) – כאן ה' שם את החתן והכלה תחת חופת השמים באהבה.

דעת: "ויברך אותם אלהים"

אמרנו שיש יא (בלי ה"מרחפת"), לכן הכי מתאים להקביל ל-יב המערכות של גוף האדם כנ"ל, הבנוי על אותו מודל של יא כאשר היסוד מתחלק ליסוד ועטרת היסוד. היות שיש יא צריך גם דעת וגם כתר, ולכן אחרי "ויתן" זה הדעת – "ויברך אותם אלהים לאמר", "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים" (יש שינוי בין ברכת "פרו ורבו" לדגים ביום חמישי ולאדם ביום ששי, אבל בשתיהן הברכה מצטרפת לאמירה – זה ממש שהאומר עולה עד הדעת וממשיך את הזרעא חייא וקיימא מהדעת למטה – משא"כ בשבת ברכה הולכת עם קדושה; חז"ל אומרים ש"קדשו במן שלא ירד ביום השביעי", מניעת דבר מה, אבל גם רומז לקידוש שלנו, "קדשהו על היין", זה עוד הפעם דבור) – דעת שייך לפו"ר (בשתיהם זו הברכה), "והאדם ידע את חוה אשתו".

בינה: "ויכל אלהים"

"ויכל אלהים", שאלקים מגיע לתכל'ס, זה כמובן בספירת הבינה. יוצא שבשי"ב יש את כל הז"ת, כולל הדעת שזה "מפתחא דכליל שית", כמו מלכי התהו שנשברו שמתחיל מהדעת. הג"ר האמיתיים זה רק בשבת, וזה "ויכל"-"וישבת"-"ויקדש". "ויכל" פשיטא שזה בינה.

חכמה: "וישבת"

"וישבת" זה המשך של אותו פסוק אז זה תרדלמ"ל, אבל כבר בלי שם אלקים מפורש. עצם השבת זה הבטול של חכמה, לכן שבת זה מוחין דאבא.

כתר: "ויקדש"

אחר כך "ויקדש", שבתוך סעודות שבת רומז בפרט לסעודה שלישית, רעדכ"ר, זה הכתר.

זה שיעור נחמד ביותר בפ"ע בסודות מע"ב.

חתן וכלה – "ראה נתתי"

כל זה דרוש סביב חו"כ שהם "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'" (גם "ברכה וקללה" בפסוק הפותח את פרשת ראה, "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" הן כנגד חו"כ, אבל הפסוק של "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'" זה הפסוק שראוי לומר תחת החופה – כמו שיש רבנים שנוהגים לדבר תחת החופה, לדבר במקום שלא צריכים לדבר...). "ובחרת בחיים" זה בחירת לבו (בחתונות של "בת גילו" לא מדברים בחופה, אבל בחתונות של "בחירת לבו" יש שמדברים – אז מתאים לדבר על זה).